המאמר הנוכחי עוסק בבעיית הערלה בפרי האוכמניות, המשליכה גם על כל סוגי העצים שמוציאים יחורים חדשים (סוריים).
בפתיחת דברינו ראוי לציין את דברי המשנה ברורה (סימן רג סעיף ב סק"ג) שהביא את ברכתם של סוגים שונים של פירות יער ופירות הגדלים על שיחים.
כיום, קשה לנו לדעת לפי השמות שכתב, לאיזה פירות כוונתו.
יש שתרגמו את יאגד"ש שהביא שם, לפרי האוכמניות. ועליהם כתב המשנ"ב, שדעת המגן אברהם וכמה אחרונים לברך בורא פרי העץ, אך העולם נוהגים לברך בורא פרי האדמה. ואפשר שטעמם דלא חשיבי כל כך פרי.
מבואר בזה שאף אם יש באוכמניות את כל הכללים שנחשבים לעץ וממילא חייבות הן בערלה, מ"מ אין ברכתן בורא פרי העץ כיון שהפרי אינו חשוב.
ואכן, לפי הכללים שכתבנו במאמרים הקודמים, הרי שהאוכמניות נחשבות עץ גמור לענין ערלה, שהרי הן גדלות על שיחים שגובהם יותר מג' טפחים. ובמטעים מסודרים מגיע גובהם למטר ויותר. וכן השיח מתקיים שנים רבות.
ברם, קיימים נידונים אחרים לגבי הערלה בפרי האוכמניות, ובכדי להבינם נקדים ונתאר את שני סוגי האוכמניות הקיימות.א. הזנים הצפוניים, שגידולם בארצות הקרות הצפוניות, כגון: קנדה, צפון אירופה, המניבים פרי בשנה השניה לשתילתם.
ב. הזנים הדרומיים, שגידולם בדרום ארה"ב, צילה, אוסטרליה, המניבים פרי תוך שנה משתילתם.
מחמת שוני זה יש שטוענים שבזנים הדרומיים ניתן להקל ולא לנהוג בהם איסור ערלה, על פי ההיתר של הרדב"ז בחצילים (שהבאנו במאמר על ערלה בחצילים, ועוד) שפרי הנותן תוך שנה אין לו דין אילן אלא ירק.
אמנם מציאות זו שהזנים הדרומיים מניבים פרי תוך שנה מזריעתם לא הוכחה בצורה ברורה וודאית, כיון שהבדיקה שנעשתה להוציא פרי בתוך שנה, נעשתה בתנאים יחודיים שלא כגדילתו הטבעית של השיח, וממילא אין היא מוכיחה שגם בתנאי גדילה טבעיים יתן שיח האוכמניות פירות תוך שנה.
בנוסף לכך, גם בניסוי בתנאים הלא טבעיים, הפירות יצאו סמוך לגמר השנה, ובכמות קטנה. ולא על מציאות דחוקה כזו התיר הרדב"ז.
היתירו של הרדב"ז ניתן לחצילים שתוך כמה חודשים נותנים את הכמות המקסימלית של הפירות שיכול הצמח להוציא.
וגם הרב פעלים בתשובתו (חלק ב סימן ל) שהבאנו בעבר, דיבר על פרי צמח הפפאיה, שכאשר זורע אותו בחודש חשוון מוציא פירות בחודש אדר.
אי לכך נראה שגם לדעת הרדב"ז אין להקל בזנים אלו, ויש למנות להם שנות ערלה.
עיקר המורכבות בפרי האוכמניות היוצרת בעיה גדולה של ערלה היא משום שעצי האוכמניות מוציאים כל הזמן ענפים חדשים מהקרקע. ולהלכה אנו פוסקים שאם העץ מוציא גזע חדש מהקרקע יש למנות לענף זה שנות ערלה חדשות, על אף שעץ ה"אם" כבר עבר את שנות הערלה.
וביאור הדברים הוא כך: מצוי שאילן מוציא ענפים חדשים, והכלל בזה הוא שאם הענפים יצאו מתוך הגזע במקום שרואה פני החמה, אין צריך למנות שנות ערלה לענף החדש שיצא, אך אם הענף יצא מתחת לפני הקרקע במקום שאינו רואה פני חמה, יש למנות ג' שנות ערלה חדשות לאותו ענף.
ענפים כאלו נקראים סוריים [ובלשון העם 'חזירים']. תופעה זו מצויה גם ברימונים ובזיתים, ואף בזנים מסויימים של אתרוגים.
אמנם באוכמניות תופעת הסוריים מצויה מאד, ולכן כדי שיהיה ניתן לאכול את הפרי ללא חשש ערלה, יש צורך בפיקוח מיוחד על גיזום הענפים החדשים שיוצאים מהקרקע.
בדין זה שצריך למנות שנות ערלה לענפים חדשים היוצאים מהשורשים או מהגזע מתחת לפני הקרקע כתב הרמב"ם (פרק י מהלכות מעשר שני הלכה יט) וז"ל: אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה, מן השרשים חייב בערלה.
וכתב הכסף משנה שמקורו של הרמב"ם הוא מהתוספתא, לפי גירסה שהיתה לרמב"ם, שאילן העולה מן הגזע פטור, ומן השורשים חייב. והוסיף הכסף משנה, שמה שרואה פני חמה נקרא עולה מן הגזע, ומה שאינו רואה פני חמה נקרא עולה מן השורשים.
אמנם מצינו שהאור זרוע (ח"א הלכות ערלה סימן שכו) כתב וז"ל: תניא בתוספתא אילן העולה בין מן הגזע ובין מן השורשים פטור, פירוש פטור מן הערלה, פירש בערוך כל גוף האילן מן הארץ ולמעלה נראה לעין וחמה זורחת עליו זהו גזע, וכל שטמון בארץ ואין חמה זורחת עליו זהו שורש. ומיירי באילן זקן שעברו עליו שלוש שני ערלה, אבל אילן העולה מן הגזע ומן השורשים של אילן שלא עברו עליו שלוש שני ערלה חייב בערלה. עכ"ל.
מבואר שאם עברו ג' שנים על האילן אפילו עולים מן הגזע ומן השורשים ענפים חדשים – פטורים הענפים החדשים מן הערלה.
אמנם החזון איש (דיני ערלה כח) פסק כדעת הרמב"ם, שיש למנות שנות ערלה, וכמבואר גם בדבריו בערלה (סימן ב ס"ק ח). ואע"פ שהטור והשו"ע השמיטו דין זה [וכבר עמד על השמטת הטור והשו"ע בספר אומר השכחה לרבי ישעיה מהר"י פיק] הכי נקטינן.
ודנו האחרונים האם דין זה שיש למנות לענף היוצא מן השורש שנות ערלה הוא מדאורייתא משום שנחשב כנטיעה חדשה ממש, או שהוא מדרבנן מפני מראית העין.
ובתשובות הרשב"א (חלק ג סימן רלז) נראה שנקט שהוא משום מראית העין, ועיין בזה בקהלות יעקב (זרעים סימן כז) שכתב שמפשטות דברי הגמ' נראה שדין זה הוא מדאורייתא.
[אמנם במכתב מהקה"י לגאון מטשעבין שנדפס בקובץ דרך כוכב מיעקב כתב בדעת הרשב"א שהוא מדרבנן].
ויש מקום לחלק ולומר, שאם הענף יוצא מהגזע מהחלק המכוסה באדמה – שאינו רואה פני חמה, אזי האיסור הוא מדרבנן, ואם הענף יוצא מהשורש ממש, הרי שהאיסור הוא מן התורה.
ובשיח האוכמניות בדרך כלל יוצאים הענפים החדשים מצוואר השורש מהמקום שמשם יוצאים גם השורשים, ולא מהגזע.
ישנן צורות נוספות שעשויים הענפים החדשים לצאת, כגון שהענף היה מגולה והתכסה, או להיפך – היה מכוסה והתגלה, יעויין בפרטי הדינים בספר משפטי ארץ (ערלה פרק ו הלכה ה ובהערות).
כאמור לעיל, מציאות זו של יציאת ענפים חדשים מהאדמה קיימת בין באוכמניות ובין בעץ הרימון ובעץ הזית [ופעמים גם באתרוגים], ועל מגדלי עצים אלו לתת את הדעת לכך, ולקצוץ את הענפים העולים, כדי שלא תיוצר בעיית פירות ערלה בפירות המשווקים.
כמו כן על ציבור הלקוחות לדעת ולשים לב ברכישת פירות ממינים אלו שקיימת השגחה ראויה המפקחת על ענין הערלה.
המאמר מתוך דיוור במייל שנשלח בחודש סיוון תשפ"ד
