שאלה
אני בחור הלומד בישיבה ומתגורר בפנימיה. הלויתי כמה סכומי כסף קטנים, לחברים שלומדים עמי בישיבה. רצוני לשאול האם אוכל לכתוב פרוזבול על החובות הללו, שהרי לחברים שלוו ממני אין קרקע משל עצמם?
תשובה
יש שסוברים שאפשר לכתוב פרוזבול על חובות אלו. שעל אף שאין לחברים קרקע ממש משל עצמם, הרי יש להם רשות ללון בישיבה, ואף להניח שם את חפציהם, והרי קרקע הישיבה שאולה להם.
ויש המחמירים שאין זה נחשב שקרקע הישיבה שאולה להם. וטוב שיבקשו הלווים רשות מאת ראש הישיבה שיהא המקום בישיבה חשוב כשאול להם.
הרחבה
במשנה (שביעית פרק י משנה ו) שנינו: "אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע". ופירש רש"י (גיטין דף לז ע"א ד"ה אלא על הקרקע), שאין כותבין פרוזבול אלא אם יש קרקע ללווה.
ובטעם הדבר כתב רש"י: "דלא תקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות, שהן נגבין מן הקרקע, דהוי מלתא דשכיחא, כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא". וכן כתבו התוספות (שם ד"ה אלא): "משום דמלתא דשכיחא היא שמלוה למי שיש לו קרקע, לפי שאין יכול לכלותו ועומדת בפניו וכו'".
והר"ש (שביעית פרק י משנה ו) כתב טעם אחר, שכשיש קרקע ללווה הרי החוב כגבוי ביד המלוה ואין בזה איסור לא יגוש. וכך כתבו עוד ראשונים.
ומבואר בגמרא (גיטין שם) שאין צורך שיהיה ללוה קרקע בשווי כל החוב כולו, אלא די שיש לו קרקע כל שהוא.
ועוד מבואר בגמרא (שם) שאפילו אין ללוה קרקע ששייכת לו ממש, אלא היא מושאלת לו להעמיד שם תנור או כיריים וכדומה, די בזה. ויכול אף המלוה להשאיל ללוה קרקע כדי שיוכל לכתוב פרוזבול.
וכן כתב הרמב"ם (שמיטה פרק ט הלכה יט): "אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. אם אין קרקע ללוה, מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו, אפילו קלח של כרוב. השאילו מקום לתנור או לכירה, כותבין עליו פרוזבול". וכן פסק השלחן ערוך (חושן משפט סימן סז סעיף כג).
ויש הסבורים שכאשר משאילים קרקע ללוה צריך הלווה לעשות בה קנין שמועיל לענין שאלה (עיי' שמיטת כספים כהלכתה פרק כ ס"ק י לפי חידושי הרמ"ה במסכת גיטין דף לז, ועוד ראשונים). אמנם בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן סה) כתב שבפרוזבול הקילו שאין צריך לעשות קנין בשאלה, אלא כל שיש לו רשות להשתמש שם ואין המשאיל מוחה בידו כשמשתמש שם, חשוב שיש לו קרקע.
אמנם יש אומרים שכשאין ללוה קרקע משלו, והמלוה רוצה להשאיל לו קרקע, אין די שישאיל לו קרקע כל שהוא אלא צריך שישאילנו קרקע שראויה לשימוש.
ובשו"ת חתם סופר (חושן משפט סימן נ, והובאו דבריו בפתחי תשובה חושן משפט סימן סז סעיף כג) התקשה בדברי המשנה הנזכרת, מאחר שכותבים פרוזבול אפילו על קרקע מושאלת, איך יצוייר לוה שאין לו שום קרקע שלא כותבים עליו פרוזבול, והרי לכל אחד יש מקום לינה, או בשאלה או בשכירות.
ותירץ החתם סופר שהדבר יצוייר בלווה שהוא סמוך על שולחן אחרים ובעל הבית יכול לסלקו בכל שעה.
ולפי זה כתב בספר שמיטה כהלכתה (בדיני פרוזבול ס"ק ו) שבחורי ישיבה שאין להם קרקע משלהם, ורשאי ראש הישיבה לסלקם מתי שירצה, וגם אביהם הרי אינו מחויב על פי דין להחזיקם בביתו, נחשבים שאין להם קרקע. וכן כתב בספר אור לציון (שביעית פרק ז שאלה ז), וכן דעת הגר"נ קרליץ (עמודי ארץ פרק יט).
וכן צידד הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק פרק ז סעיף ו), ודעתו שגם אם הבחורים משלמים שכר לימוד לישיבה יש לומר שאין קרקע הישיבה נחשבת כמושכרת לבחורים.
אמנם דעת הגרש"ז אויערבאך (ספר דיני שביעית פרק לא סעיף טו) שבחור שיש לו רשות ללון בישיבה ולהניח שם חפציו, נחשב שיש לו קרקע. וכן צידד הגר"ח קניבסקי שליט"א (עמודי ארץ שם).
ולפי דבריהם צריך לומר שדברי החתם סופר אמורים באופן שהלווה דר אצל בעל הבית באופן ארעי, ובכל פעם שבא – נותנים לו רשות מחדש. אבל בחור שקיבל רשות קבועה להשתמש במקום באופן קבוע, נחשב שהמקום שאול לו. וכן נקט בשו"ת דבר אברהם (חלק ב סימן יז ס"ק ה).
ובספר משנה כסף (עמ' קמו) פירש שדברי החתם סופר אמורים באופן שדר אצל בעל הבית בלא נתינת רשות כלל, כארחי פרחי.
ובספר שמיטת כספים כהלכתה (פרק כ אות ח) כתב בשם בעל השבט הלוי זצ"ל שראוי שהבחור יבקש רשות מראש הישיבה שיהא המקום חשוב לו כשאול, ואז ודאי יוכל המלוה לכתוב עליו פרוזבול.
