תגיות קשורות

שאלה

בחנות המכולת שליד ביתי מוכרים גם פירות נכרים, שאני נוהג בהם קדושת שביעית. בשנת השמיטה אני קונה במכולת רק מוצרים אחרים, כגון לחם וחלב. לפעמים אני משלם בשטר של סכום גדול, ומקבל מן המוכר מטבעות עודף. האם עלי לחשוש שהעודף שקיבלתי הוא קדוש בקדושת שביעית?

תשובה

מכיון שידוע שיש בקופה גם מעות שביעית, צריך הלוקח להתנהג במעות שקיבל כבדמי שביעית. וזאת על אף שידוע שרוב המעות שבקופה אין בהם קדושה.

הרחבה

בגמ’ (סוכה מ ע”ב) מבואר שהשביעית תופסת דמיה. שאם לקח בשר בפירות שביעית, “אלו ואלו מתבערין בשביעית”. כלומר: חלה קדושת שביעית על הבשר, וגם הפירות נשארו בקדושתם.

נמצא שבחנות שמוכרים בה פירות שביעית, המעות ששולמו בעד אותם פירות נתפסו בקדושת שביעית. וצריך לנהוג בהם קדושה, כלומר: לחללם על מיני מאכל, ולאכול את אותם המאכלים בקדושת שביעית, כדין פירות שביעית.

ולכן מי שמקבל מעות מקופת החנות, וכגון שהוא מקבלם כעודף משטר גדול ששילם, עליו לנהוג במעות אלו בקדושת שביעית.

האמור עד כאן הוא בחנות ירקות וכדומה, שרוב הפירות והירקות שנמכרים בה יש בהם קדושת שביעית. באופן כזה בוודאי יש לחשוש שהמעות שקיבל הם קדושים בקדושת שביעית. אך עדיין יש לדון לגבי חנות מכולת וכדומה, שאמנם מוכרים בה פירות וירקות שיש בהם קדושת שביעית, אך רוב המוצרים הנמכרים בה אינם קדושים בקדושת שביעית, האם עליו לנהוג במעות שקיבל כדין דמי שביעית.

ולכאורה, מכיון שרוב המעות שבקופה אין בהם קדושת שביעית, בטלו מיעוט המעות שיש בהם קדושת שביעית, ברוב מעות החולין. שהרי כך הכלל בכל איסורים שבתורה, שמיעוט בטל ברוב והתערובת מותרת.

אמנם במשנה (מעילה כא ע”ב) מבואר שאם נפלה מטבע של קודש לתוך כיס מלא מטבעות, כולן אסורות בהנאה. והקשו התוספות שם (ד”ה פרוטה) מדוע לא תתבטל מטבע זו ברוב. ותירצו שמטבע הוא ‘דבר חשוב’ ואינו בטל ברוב.

ולפי זה יש לומר שגם מטבעות של דמי שביעית אינן בטלות ברוב, ומכיון שאינן בטלות, על המקבלן לחשוש שהן של שביעית. שכך כתב הרשב”א (תורת הבית הארוך בית ד שער ב): “איסור חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, וכן בעלי חיים, אינן בטלין. והרי הן בתערובתן כאיסור קבוע וכו’. וכיון שכן, כל שלוקח ממקום שיש שם איסור קבוע כאחד מכל אלו, הרי הן כמחצה על מחצה. ואם אינו יודע מאי זה מהן לקח, הרי זה אסור”.

טעם נוסף מוזכר בתוספות (שם) לכך שמטבע של קודש אינה בטלה ברוב, מכיון שיש לה מתירין. כלומר: ניתן להתיר את איסורה על ידי פדיון. ודבר שיש לו מתירין, אינו בטל ברוב. ודין זה הוא מדרבנן. והנה גם סברא זו שייכת בנידון דידן, שהרי גם דמי שביעית יש להם מתירין על ידי חילול, שהרי ניתן לחלל את קדושתם על מיני מאכל.

מכח שתי סברות אלו פסקו המנחת שלמה (סימן מה) והמנחת יצחק (חלק ו סימן קכט), שכל שידוע שיש בקופה מעות שביעית, אין לסמוך על הרוב, ויש לנהוג במטבעות שקיבל בקדושת שביעית.

אמנם אם לא ידוע כלל שיש בקופה מעות שביעית, כגון בחנות שבדרך כלל אינה מוכרת פירות שביעית, באופן כזה רשאי לסמוך על כך שרוב המעות המצויות בשוק אין בהן קדושת שביעית, ואינו צריך לחשוש שמא במקרה התערבו מעות שביעית בקופה.

נציין שבמנחת שלמה (שם) כתב שהלוקח יכול לומר למוכר שאם ישנה קדושה במטבעות העודף, היא תעבור למטבע הגדול ששילם, ומטבעות העודף יצאו לחולין. שהרי דמי שביעית שנתחללו יצאו לחולין, כמבואר בגמ’ (סוכה שם).

והנה לכאורה ניתן לעשות כעצת המנחת שלמה גם אם שילם למוכר בשטר כסף. אך יש שמסתפקים בענין זה האם אכן קדושת שביעית נתפסת גם על שטר כסף.

ונציין לדברי החזו”א (דמאי סימן ג ס”ק יב) שכתב לגבי חילול מעשר שני: “ולפי”ז פודין אף במטבע של נייר, אלא שאין עושין מעשה בדבר שלא שמענו מרבותינו, ואפשר דלא ליתי לזלזולי בפדיונו אין לעשות כן, וצ”ע”. ויש לדון האם לדמות תפיסת קדושת שביעית לחילול מעשר שני, וצ”ע.