במסגרת הסיורים הנעשים על ידי רבני בית ההוראה ע"ש הרב ש. א. רוזנברג זצ"ל יצאו הרה"ג ללמוד אודות שני סוגי גידולים, האחד: הפטל והאוסנה, בהם ישנה שאלה עתיקה אם לדונם כירק שאין בו ערלה או כעץ שיש בו איסור ערלה, כשהמכוון הוא לעמוד על השינויים שנעשו בשנים האחרונות בצורת גידוליהם ואופים, ולדון אם שינויים אלו יכולים לשנות את גדריהם כאילן או כירק. והשני: האוכמניות שהם נחשבות כאילן לכל הדעות, אלא שלהוותנו צורת גידולם במטעים מביאה לשיווק כמות גדולה מאוד של פירות ערלה, ובשנים האחרונות נעשו מאמצים רבים על ידי המכון לחקר החקלאות על פי תורה ו'כשרות למהדרין' להסדיר גידולי אוכמניות ללא חשש ערלה ולא עלתה בידם. רבני בית ההוראה יצאו ללמוד אודות מאמצים אלו והחששות הטמונים בפרי זה.
המאמר דלהלן מסכם חלק מן הדברים שהתבררו בסיור זה. ובהמשך לו מתפרסם גם מאמרו של הגאון רבי שאול רייכנברג שליט"א מחבר הספר ‘משפטי ארץ' אודות דינם של הפטל והאוסנה, לקריאת המאמר לחץ כאן >> .
רבי אלחנן בקרמן שליט"א
מחבר ספר ‘משנת השדה' ומרבני בית המדרש
סיור בחוות פטל
חוות הפטל של משה אנטמן באלון שבות
משתתפים בסיור: הגר"ש רייכנברג, הרב יחיאל איתמר, הרב יונה פרידלנדר, הרב מרדכי שאהן, הרב אהרן פרנקל, הרב אלחנן בקרמן.
נושא הסיור: בירור המציאות של גידולי הפטל בכלל, ובהבדלים בין זני הפריימוקיין החדשים, השונים מזני הפלוריקיין הוותיקים. כמו כן, בדקנו את ההבדל בין פטל אדום לפטל שחור בנקודת יציאת הענפים החדשים והנידונים ההלכתיים הכרוכים בעניין זה.
סיירנו עם בעל המטע, משה אנטמן בחממות לגידול פטל אדום, פטל שחור – אוסנה וכן במטע אוכמניות. הדרכה בעל פה קבלנו מד"ר שמואל זילכה ממכון וולקני.
מיני הפטל
מיני הפטל הנפוצים בארץ ישראל הם פטל אדום ופטל שחור. בשפת המגדלים פטל אדום נקרא ‘פטל' ופטל השחור נקרא ‘אוסנה'. בכל אחד ואחד מהמינים יש כמה זנים, ההבדלים ביניהם לא נוגעים להלכה ולא נציינם כאן, מלבד הבדל אחד מרכזי שנזכיר בהמשך. בתיאור גידול פטל הרחבנו במאמר ‘תותים הגדלים בסנה' בהליכות שדה גליון 206 בליווי תמונות רבות. (להליכות שדה 206 לחץ כאן>>) ובעז"ה נקדיש לכך פרק מורחב במשנת השדה חלק ב. כאן נזכיר בקצרה: בסיור ראינו את גידול הפטל כפי שהוא מתואר בהרחבה בשו"ת מהרש"ם (א, קצו:)
"ועל דבר שאלתו בדין הפירות שקורין מאליניש (פטל) שהעיד שראה בעיניו כי כשנוטעים שרש בקרקע מוציא בקיץ הראשון ענף ועדיין אין גדל עליו כלום עד שנה השנייה גדלים על הענף מדאשתקד מאליניש ומהשרש יוצאים עוד ענפים חדשים ואין גדל בהם כלום ובשנה שלישית מתייבשים ענפים שגדלו עליהם בשנה ב' פירות והם גדלים על הענפים שיצאו בשנה שניה וכן בכל שנה ושנה."
תיאור צמח הפטל
התיאור שבשו"ת מהרש"ם ובדברי פוסקים נוספים (ראה גם דברי מלכיאל ח"ה סימן קמג) מתאים לזני הפטל הותיקים מקבוצת "פלוריקיין"(floricane). בשנים האחרונות פותחו זנים חדשים מקבוצת "פריימוקיין" (primocane). נסביר את צורת הגידול של הפטל ובעיקר את ההבדל בין הזנים.
לצמח הפטל אין גזע מרכזי המתקיים משנה לשנה, אלא מן השורשים יוצאים ענפים מרכזיים (נהוג לכנותם "שריגים") לגובה 1-3 מטרים, הם מכונים שריגים ארוכים (long cane). השריגים הם יחסית דקים (עד קוטר של כ-3 ס"מ בבסיסם) וגמישים בחלקם העליון ויש להדלותם במוטות או חבלים שלא ישתרעו על הקרקע. ענפי הפטל השחור עבים מעט יותר מענפי הפטל האדום. כל ענף מתקיים במשך שנתיים. בשנה הראשונה, בתקופת האביב והקיץ השריג גדל ומתפתח ועדיין לא נוצרים עליו פירות. בחורף השריגים נכנסים לשלכת, מנות הקור שהצמח מקבל בחורף, חשובות מאוד להתפתחות הפירות. לאחר החורף, הצמח מתעורר, נוצרים עלים חדשים ומהשריגים נוצרים ענפים צדדיים עליהם נוצרים הפירות, ולאחר מכן כל השריג מתייבש ומת .לסיכום: השריגים קיימים על אותו שיח שנתיים. אביב וקיץ של שנה ראשונה – היווצרות השריג, תרדמת חורף, התעוררות באביב ומתן פרי בקיץ של השנה השנייה, קמילה והתייבשות.
מידי שנה בשנה יוצאים ענפים חדשים משרשי הפטל, וכך שבשיח הפטל קיימים זה לצד זה ענפים בגילאים שונים: שריגים בשנתם הראשונה שלא נותנים פרי, שריגים ארוכים בשנה שניה שנותנים פרי, ושריגים ישנים יבשים. את הענפים היבשים גוזמים וניתן לראות את שרידיהם הקצוצים סמוך לקרקע. ראה תמונות בכריכה האחורית.
תיאור זה מתאים לזני הפטל מקבוצת "פלוריקיין"[1].
זני פריימוקיין
בשנים האחרונות פותחו זנים חדשים הנקראים "פריימוקיין" הנותנים פרי גם בשנה הראשונה של יצירת הענף. זני פריימוקיין קיימים הן בפטל אדום והן בפטל שחור.
גם בזנים אלו, השריגים קיימים על אותו שיח שנתיים אלא שכפי שניתן היה לראות בזני הפריימוקיין, חלקו העליון של השריג (כשליש מגובה השריג) פורח ונותן פרי בשנה הראשונה, הנבת הפירות היא לקראת סוף הקיץ (תלוי בזנים). לאחר מכן, אותו חלק של הענף מתייבש וקמל.
חלקו התחתון של השריג שלא הניב פרי מתנהג כשריג פלוריקייני, הוא נכנס לתרדמת חורף, ובאביב בשנה השנייה, נוצרים עליו הענפים הצדדיים הנותנים פירות.
אלו כמה מעלות. הגדולה שבהם היא בפיזור פירות העונה. היבול של השריגים הפרימוקיינים (בשנתם הראשונה) מתקבל בחודשים מאוחרים יותר – בסוף הקיץ ואף בסתיו. היבול של השריגים בשנה השניה הוא מוקדם, וכבר באביב נוצרים הפירות. כך שבגידול צמחים מקבוצת פריימוקיין ניתן לקבל מידי שנה שני יבולים מאותו שיח. היבול המוקדם יותר הוא מענפי השנה השניה – מחלקם התחתון, ויבול מאוחר יותר מענפי השנה הראשונה מחלקם העליון, זו התועלת הכלכלית שיש למגדלים מגידול זנים אלו.
נקודה נוספת המבדילה בין שתי קבוצות הזנים היא בכך שבחלק מזני הפריימוקיין שמניביםפרי על השריג בשנתו הראשונה, ניתן להגיע בהם תוך פחות משנה אחת מזמן זריעת הזרע ועד לקטיף הפרי. בדיקה כזו קשה לבצע, ואותה כמובן לא יכולנו לבדוק בשטח, שכן בדרך כלל אין מגדלים מזרעים, אלא משתילים הנלקחים מיחורים אך הדברים נבדקו לפני כמה שנים על ידי ד"ר שמואל זילכה ממכון וולקני.
כידוע, דעת הרדב"ז שעץ הנותן פרי בתוך שנה מזריעת הזרע אינו נחשב לאילן. אמנם החזו"א בהלכות ערלה סימן י"ב כתב שאין מקור לסברא זו בגמרא, ולא התיר על סמך היתר זה בלבד ,אך גם החזון איש צירף את סברא זו לסברות נוספות להיתר. בעניין זה האריכו הפוסקים ואין כאן המקום להזכיר את השיטות השונות.
גידול פטל אדום בדליים
במהלך הסיור התוודענו לשינוי מהותי שאירע בארץ בשיטת גידול פטל אדום. בעוד בביקור חלק מן הרבנים במקום לפני שנים אחדות, הגידול היה כולו בקרקע. כעת גידול הפטל האדום הוא בדליים ולא בקרקע. מגדלים את הצמח בסך הכל שנתיים, עד אחרי קבלת היבול מענפי השנה השנייה, אחר כך זורקים את השתילים ומתחילים הכל מתחילה. בגידול הפטל השחור לא חל שינוי והוא גדל בקרקע.
המגדל הסביר לנו כי בגידול בדליים כל שלבי הגידול נוחים יותר. הקטיף נוח הרבה יותר. הכל גדל בצורה ישרה ומדויקת. ואילו כאשר הצמחים עולים מהקרקע שנה אחרי שנה, הענפים עולים במקומות שונים, הוצאות הגיזום הן גדולות, שהרי גם בגידול מן הקרקע אין משתמשים בכל הענפים, אלא מדללים וגוזמים את רובם. בגידול בקרקע שאינו מסודר מספיק לפעמים לא מצליחים לקטוף את כל הפירות, והשארת הפירות בשטח גורמת לנזק. הגידול בדליים הוא קל ופשוט הרבה יותר.
הנפק"מ ההלכתית מכך, שלאותן השיטות שהפטל נחשב אילן ויש בו איסור ערלה, [כיון שהצמח מתקיים משנה לשנה, אף שה'גזע' שמעל פני הקרקע מתחלף – כדעת הרא"ש. וראה מאמר הגר"ש רייכנברג בגליון זה, ובמאמרנו בהליכות שדה 206] רוב מוחלט של הפטל האדום בארץ הוא ערלה מכיון שמגדלים אותו בעציצים ומחליפים את הצמח בכל שנתיים. זאת בשונה מהמצב עד עתה שהמטעים היו ותיקים ויצאו משנות ערלה אף לדעת הרא"ש.
חשוב לציין, שאם הצמח נותר בקרקע אין ירידת כמות או איכות של הפירות. ואין הצמח דומה לחציל בו דנו הפוסקים שאף שיכול להתקיים יותר משנה, אחת, כיון שיש לו ירידת איכות וכמות בשנים הבאות יש לדונו כירק. במקרה דנן, השלכת הצמח אחרי שנתיים היא מטעמי נוחות.
בטבע הצמח מתקיים שנים רבות ללא ירידת איכות.
התחדשות השורשים
נציין נקודה שראינו בסיור ולא נידונה עד כה בספרי הפוסקים. הנחת היסוד היא שפטל נחשב לאילן לדעת הרא"ש, כיון שהחלק שמתחת הקרקע מתקיים משנה לשנה, על פי זה נקטו הפוסקים שדין הפטל תלוי במחלוקת הגאונים והרא"ש שהובאה בטור בסימן רג (ראה בהרחבה בגיליון 206). אמנם כפי שראינו בחפירה סביב השורשים וכפי שביררנו אצל המומחים, כל ענף היוצא מן האדמה מפתח לעצמו מערכת שורשים חדשה (וכך הוא אף בבננה). אמנם הענף החדש ניזון אף ממערכת השורשים הישנה – לפחות בשלב הראשון ויש לברר את המציאות אם הוא נותר מחובר כל העת לשורשים הישנים ועד כמה היא היניקה מהם. לא קיבלנו בעניין זה מידע ברור. אם אכן המציאות היא שהיניקה היא משורשים חדשים, יש להעלות צד שהענפים נחשבים לצמח חדש אף לשיטת הרא"ש ויוגדרו כצמח חדש. ולמעשה, הפוסקים שדנו בעניין זה נקטו בפשיטות שפטל תלוי במחלוקת הגאונים והרא"ש ולא הזכירו את נושא מערכת השורשים והחלפתה כלל והנושא לא נידון כלל. ויש לומר, שכיון שהכל מחובר תחת הקרקע, הרי שהכל מוגדר כצמח אחד המוסיף שורשים וענפים, וכל ענף אינו נחשב לצמח חדש. וכל זה צריך בירור יסודי הן במציאות והן בהלכה ואכמ"ל.
נקודות היציאה של הענפים החדשים
נקודה נוספת שנבדקה בסיור היא מהיכן היא נקודת היציאה של הענפים החדשים מן הקרקע. לגבי הפטל אדום הדבר אינו מוטל בספק. נראה בבירור כי היציאה היא מן השורשים עצמם מתחת לפני הקרקע. מסיבה זו, הענפים החדשים יוצאים במרחק מה מן הענפים הישנים. לכן ברור שלדעת הגאונים הוא נחשב לירק.
לגבי הפטל השחור. אכן, רוב היציאות החדשות הן מן השורשים, אך יש מיעוט של ענפים חדשים היוצאים מצוואר השורש. צוואר השורש הוא הקטע הנמצא מתחת לפני הקרקע, מחלקו התחתון יוצאים השורשים ומחלקו העליון יוצאים הענפים. צוואר השורש של הפטל השחור הוא גוש קשה עצי ומוצק. גם כאשר ראינו שהיציאה של הענף החדש הייתה מצוואר השורש ,ברוב המקרים היציאה היא מתחת לפני הקרקע, אך במיעוט קטן מאוד נראה היה שהיציאה היא מהקצה התחתון של הענף של שנה שעברה צמוד מאוד לצוואר. ובחלק קטן מהמקרים נראה שהצימוח היה מעל פני הקרקע אך צמוד מאוד לאדמה. ברור שצמח שהתחדשותו הקבועה היא מעל פני הקרקע נחשב כאילן לכולי עלמא, אך במקרה דנן לכאורה כמות הענפים היוצאת מעל פני הקרקע היא זניחה ומיעוט קטן ביותר. ולכן על אף האמור לכאורה יש להגדירו כצמח המתחדש מן השורשים.
ועדיין הדבר צריך בירור יסודי יותר, וכן יש לברר את המצב בזנים השונים ואיך הוא גדל בטבע ללא גיזום שיתכן והוא הגורם לכך[2].
האם זני פריימוקיין נחשבים ‘מפיק והדר מפיק'
שאלה נוספת שעלתה בסיור היא לגבי זני הפריימוקיין אשר בהם כל ענף נותן פירות במשך שנתיים, בשנה הראשונה מחלקו העליון של הענף ובשנה השנייה מחלקו התחתון של הענף. ויש לדון האם כל ענף מוגדר מבחינה הלכתית כנותן פרי פעם אחת בלבד, או שהוא מוגדר כ"מפיק והדר מפיק" והוא יוגדר כצמח הנותן פירות שנתיים. יש לכך נפק"מ הלכתית בדברי הפוסקים. הגאון רבי שאול רייכנברג שליט"א סבור כי הדבר ברור שהענף נחשב ‘מפיק והדר מפיק' ונחשב כנותן פרי במשך שנתיים. זאת משום שבין צימוח לצימוח יש שלכת, ואח"כ יש התעוררות וצימוח חדש. הגר"ש כתב כי הדבר ברור בלי ספק, ובמאמרו ההלכתי בנושא זה (למאמר אודות ערלה בזני פטל שונים לחץ כאן>>), דן בדינו ההלכתי של צמח שבו החלק שמעל הקרקע נותן פירות במשך שנתיים ואחר כך מתייבש ומת. אמנם לענ"ד היה מקום לדון ולהחשיב ענף זה כצמח הנותן פירות פעם אחת בלבד, והטעם הוא שכן אין אף חלק בענף הנותן פירות יותר מפעם אחת. בשנה הראשונה הצימוח הוא משליש הענף העליון, ואח"כ חלק זה של הענף מת. הוא אינו מוציא עוד פירות ואף אינו משמש כבסיס לענף אחר היוצא ממנו. אין קיום לחלק של הצמח שנתן פירות. הוא מתייבש וכלה. לעומת זאת ,החלק התחתון של הענף אשר לא נתן פירות בשנה הראשונה, הוא זה שנותן פירות בשנה השנייה.
כך שכל אחד מחלקי הצמח נותן פירות פעם אחת בלבד ולא ניתן להגדירו כ"מפיק והדר מפיק". זאת ועוד, המרחק בין שני היבולים הוא הרבה פחות משנה מעת הנבת הפרי הראשון עד הנבת הפרי השני. הענף בשנתו הראשונה נותן פירות בסוף העונה, בסוף הקיץ ובסתיו (יש זנים בכירים מעט יותר) החלק התחתון של הענף נותן פירות בשנה הבאה מיד בתחילת העונה כבר באביב. ונוסיף עוד: כפי שהוסבר לעיל, מעלת זני הפריימוקיין הנותנים פרי במשך שנתיים אינה בכך שהם נותנים יבול כפול, הדבר אינו נכון. בכל שנה חלק אחר של הענף מניב פרי. המעלה העיקרית היא בכך שהיבול מתחלק, וקטיף הפירות בזנים אלו מתפרש על פני עונה ארוכה. כך שלמעשה לא מדובר בשנתיים, אלא ביכול של שנה אחת, שחלקו מקדים וחלקו מאחר. על כך השיב הגר"ש רייכנברג שליט"א כי בגמרא לא נזכר מפיק והדר מפיק לשנה אחרת, ודי בכך שמדובר בעונה אחרת.
סיור במטע אוכמניות
הנידון ההלכתי הקשור לאוכמניות אינו קשור כלל לנושא הפטל. שיח האוכמניות הוא אילן לכל דבר. גזעו מתקיים משנה לשנה, הוא נותן פירות במשך שנים רבות, ואין ספק בדבר.
כפי שנוכחנו לראות בסיור, והדברים ידועים ומפורסמים, כי בעץ זה ישנו חשש חמור של ערלה גם כאשר עברו שלש שנים מנטיעת העץ, וזאת משום שעץ האוכמניות מוציא כל הזמן ‘סורים'. ענפים היוצאים מתחת לפני הקרקע. (מהמומחה גיא תמיר ממכון וולקני שמעתי כי הדבר ברור שהצימוח החדש הוא מצוואר השורש ולא מהשורשים עצמם, וזאת למרות שהצימוח החדש נראה ביציאתו מהקרקע רחוק מעט מגזע האם. אך כאמור מבחינה הלכתית ככל שהריבוי הוא מתחת לפני הקרקע, כלשון הגמרא “שאינו רואה פני חמה" הוא נחשב כעולה מן השורשים).
שיטת הרמב"ם והרשב"א ועוד ראשונים כי ענף העולה מן השורשים יש למנות בו שנות ערלה מחדש (נחלקו הראשונים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן והרחיב בזה בדרך אמונה (מע"ש י ,קל) עי"ש שהביא גם שיטת אור זרוע שהעולה מן השורשים פטור ולא קי"ל כן וכן פסק החזון איש (דיני ערלה אות כח)). עד לאחרונה לא אושרו באף וועדת כשרות שיווק של פירות אוכמניות שלא הסירו מהם את הענפים הצדדים. אמנם בשנים האחרונות ישנם לצערינו שמאשרים שיווק אוכמניות העולות מן השורשים הגדלות בעציץ שאינו נקוב ככשרות.
ביקרנו בחלקת ‘מהדרין' בה יש רק גזע מרכזי אחד. הסירו את כל הסורים. וביקרנו בחלקות שאינן למהדרין בהן לא מסירים את הסורים. בחלקות אלו ראינו ענפים רבים שיצאו שנה שעברה באביב מן השורשים, וכעת לאחר שנה אחת בלבד הם כבר נושאים פירות רבים מאוד, לקראת קטיף, כך שפירות אלו מצויים בשוק באחוזים גבוהים מאוד.
כפי שנוכחנו לדעת על מנת לבנות מטע ללא חשש ערלה ישנו צורך לבנות את המטע בצורה מיוחדת החושפת את אותם הסורים כדי שיוכלו לפקח על הסרתם אלא שבנייה כזו יש בה הפסד פרי רב וגם היא דורשת מאמצים גדולים הן מהמגדל והן מהפיקוח ההלכתי שאכן אין במטע ערלה.
כאמור, לעת עתה קשה מאוד לפקח על ניקוי כזה ונעשו מאמצים רבים על ידי המכון לחקר החקלאות על פי תורה ו'כשרות למהדרין' להסדיר גידולים כשרים שאין בהם סורים, אך לעת עתה מאמצים אלו לא נשאו פרי – תרתי משמע, ולפיכך כמעט ואין בנמצא אוכמניות מהדרין מגידולי הארץ. אמנם ישנם כמה מחשבות ותכניות על פיתוחים מתאימים כיצד לגדל אוכמניות למהדרין.
[1]. ענפי הפטל בשנתם הראשונה נקראים “ענפי פריימוקיין" (primocane) ובשנתם השניה הם נקראים “ענפי פלוריקיין" (floricane), ולכן הזנים הנותנים בשנה השניה נקראים זני פלוריקיין.
[2]. שורש הנידון האם לדמות את הדברים לצלף. ענפי הצלף מתייבשים בחורף וחוזרים וצומחים באביב, (ראה הסבר ותמונות במשנת השדה חלק א פרק הצלף). מן הצלף נותר גזע קטן מאוד. חלק מענפים מתחדשים מן השורשים וחלק מן הגזע. בספר הלכות גדולות כתב שצלף שנחשב אילן (לדעת בית הלל) משום שהוא מתחדש גם מן הענפים. מטעם זה עלה הדיון ההלכתי לגבי צמח הפטל. אך כמובן שמציאות יש הבדל גדול בין צלף לפטל, ולא קרב זה אל זה. לצלף יש גזע ממש מעל פני הקרקע, אמנם הוא קטן, אך הוא קשה ומתקיים לאורך שנים. (מבחינה בוטנית הוא מוגדר כצוואר שורש, אך מיקומו מעל פני האדמה מחשיבו לגזע גמור על פי הלכה). לעומת זאת, בצמח האוסנה, צוואר השורש הוא מתחת לפני האדמה, ורק יציאות בודדות יוצאות מבסיסי הענפים של שנה שעברה (ויתכן שהדבר תלוי בצורת הגיזום) אין לצמח האוסנה גזע קבוע המתקיים משנה לשנה על פני האדמה .
