עוד על מצוות הפרשת חלה

תגיות קשורות

שאלה

השתתפתי בערב להפרשת חלה והרבנית שהפרישה חלה לא נטלה חלה לפני הברכה אלא בירכה ואחר כך נטלה חלה. לעומת זאת בביתנו אנו נוהגים ליטול חתיכה ואחר כך לברך. ורציתי לברר מה הסדר הנכון בהפרשת חלה האם קודם מברכים ואחר כך נוטלים את החלה או שנוטלים את החלה ואחר כך מברכים?

תשובה

הוראת מרן הגרי"ש אליישיב זצ"ל לרבני בית המדרש הייתה להפריד את הבצק שמייעדים להפרשת החלה, קודם הברכה, במחשבה שלא תחול החלה בהפרדה זו, ורק אחר כך לברך, ועל כן, יש להפריד את חתיכת הבצק מיועדת להפרשת החלה, ולהקיפה לשאר הבצק כדי שההפרשה תהיה מן המוקף ואחר כך לברך על ההפרשה, ולהפריש את החלה. (ולגבי זמן אמירת הרי זו חלה ראה עוד בביאורים)

ביאורים

בגמרא (סוכה לט ע"א) "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן" דהיינו קודם לעשייתן.

כיוון שכן הרי שאף לגבי ברכת הפרשת החלה צריכה להיות לפני שמפרישים ומחילים את החלה על הבצק.

בתשובה בנושא אמירת הרי זו חלה בהפרשת חלה>> התבאר שיש שני אפשרויות להפרשת החלה האחת על ידי מעשה הפרשה בלא אמירת הרי זו חלה והדרך השניה לומר לאחר ההפרשה 'הרי זו חלה' ועל כן אם הוא מחיל על ידי הפרשה בלבד בלא אמירת 'הרי זו חלה', חייב לברך קודם ההפרשה, אך אם לאחר ההפרשה אומר הוא 'הרי זו חלה' יכול גם לברך לאחר ההפרדה לפני אמירת 'הרי זו חלה'.

דבר זה מבואר בתוספתא שהובאה ברמב"ן (סוף הלכות חלה) "תניא בתוספתא היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות אומר ברוך אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות. מאימתי מברך עליהן משהפרישן, תניא אידך היה מהלך הפריש תרומות ומעשרות מברך משהפרישן, הפרישן אם עתיד לקרות להם שם אין בהם משום קדושה עד שיקרא להם שם ואם אין עתיד לקרא להם שם כיון שהפרישן נתקדשו, הילכך אם אין עתיד לקרות להם שם מברך קודם שיפרישן, כדי שיברך עובר לעשייתן".

מבואר בדברי התוספתא דשאין לברך אלא עובר לעשייתן ולא לאחר עשייתן ועל כן אם בכוונתו להחיל את החלה על ידי ההפרשה יברך קודם ההפרשה ולא אחריה. (ולהלן יבואר מתי זמן הברכה אם אומר הרי זו חלה)

מתבאר בדברי התוספתא שיש אפשרות הפרשת חלה בלא קריאת שם חלה, ויש אפשרות שקורא שם חלה לאחר ההפרשה.

הרמב"ם (תפילין פ"ד ה"ז) כתב "וכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך על תפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן שקשירתן זו היא עשייתן" בבית יוסף הביא שני ביאורים בדברי הרמב"ם האם כוונתו שיברך קודם קשירתן ולא לאחר הקשירה משום דין עובר לעשייתן שנתבאר לעיל, וביאור נוסף הביא שכוונתו לברך לאחר ההנחה ולא קודם ההנחה על היד משום שהברכה צריכה להיות עובר לעשייתן ולא קודם דקודם. ומסיק "אבל מדברי הרא"ש (סי' לג) והר"ן בפרק לולב הגזול (סוכה כ: ד"ה ומדפרכינן) נראה כמו שכתבתי בתחלה דאינו יכול לברך קודם הנחה וכן ראוי לנהוג".

וכ"פ המשנ"ב (סימן כה ס"ק ה) "דקודם לכן לכתחילה אין ראוי לברך דהוי קודם דקודם וצריך לקרב הברכה לעשיית המצווה בכל מה דאפשר".

לפי זה נראה דכאשר כוונתו להחיל את שם החלה באמירתו יש להפריד את הבצק המיועדת לחלה קודם הברכה כדי להסמיך הברכה לעשיית המצווה בכל מה שאפשר. (ויכון שלא תחול החלה במעשה ההפרשה וכמו כן צריך להקפיד שאמירת 'הרי זו חלה' תהיה מן המוקף).

כך מפורש בדברי הרמב"ן "וכד בעי למשקל חלה מאגנא מבעי לאקדומי ואפרושיה והוא מברך אשר קב"ו להפריש חלה, והדר לימא תהוי חלה, דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן".

אל הקודש פנימה נכנס רבי מיכאל גלעדי שליט"א ועימו רבי אשר בורובסקי שליט"א ואמר להם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שקודם יפרישו את הבצק המיועד לחלה במחשבה שלא תיהיה חלה בהפרשה, ויקיפנו לבצק, ורק אחר כך יברך. וא"כ לכאורה יש להפריש ולברך ולומר הרי זו חלה. וכן מבואר בדברי הדרך אמונה שכתב פ"ה ס"ק צח "אם רוצה לקרוא לה שם יברך לאחר ההפרשה.

אך צ"ע מדברי הראב"ד שכתב על דברי הרמב"ם צריך לקרוא שם ולומר 'הרי זו חלה' ולא השיג דלפי זה צריך לברך לאחר ההפרשה נראה שלא חשש שיש כאן עובר דעובר. אף רעק"א (יורה דעה סימן שכח סעיף א) שהביא דברי הראב"ד לא פי' שלדבריו זמן אמירת הברכה היא לאחר ההפרשה.

ומצינו להדיא במאירי (מסכת חלה פרק ב) שכתב שמברך קודם ההפרשה אף כאשר אומר הוא הרי זו חלה וז"ל "צריך שתדע שהמפריש חלה צריך לברך קודם הפרשה אשר קדשנו וכו' להפריש חלה ואח"כ נוטל וקורא לה שם ר"ל שאומר הרי זו חלה ואם לא קרא לה שם הואיל והפריש לשם חלה הרי היא חלה ומ"מ אם עתיד לקרות לה שם יכול לברך אף לאחר הפרשה הואיל ועדין עתיד לקרות לה שם"

רואים שביאר את התוספתא דלכו"ע מברך קודם שיפריש אלא שאם כוונתו לקרוא שם יכול גם לברך לאחר הפרשה ושלא כמו שהתבאר לעיל בדברי הרמב"ן שנקט שצריך לברך לאחר ההפרשה כדי שיהיה עובר לעשייתן.

ואולי יש לחלק בין מעשה הנחת התפילין על היד שאינו חלק ממעשה הקשירה לבין מעשה ההפרדה שהיא חלק מצורת ההפרשה שאמירתו הרי זו חלה באה לפרש את מעשה ההפרשה ולכו"ע לא נחשב קודם דקודם.

בשבט הלוי (חלק ד סימן קמו) רצה לתלות את מחלוקת הרמב"ן והמאירי האם גורסים בתוספתא "מאימתי מברך משהפרישן" או "מאימתי מברך משעה שיפריש" אולם ברשב"א מצינו שכתב "ואימתי הוא מברך קודם שיפריש דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן, ותניא בתוספתא היה מהלך להפריש תרומה ומעשר אמר ברוך אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשרות מאימתי מברך עליהן משהפרישן, אם הפרישן אם עתיד לקרות להם שם וכו'" הרי לנו שפירש את הלשון "מברך עליהן משהפרישן" שהוא קודם הפרשה.

נמצא שכאשר קורא שם לחלה דעת הרמב"ן להפריש ולברך ולקרא שם ואילו דעת המאירי הרשב"א וכן נראה דעת הראב"ד ורעק"א שמברך קודם ההפרשה.

מקור דברי הרמב"ן נראין שהם מדברי השאילתות (פרשת צו שאילתא עג) ז"ל "שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאפרושי חלתא מאגנא דלישא שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומותיכם ומיבעי ליה לברוכי ברוך אתה קידשנו במצותיו וציונו על התרומה והדר לימא תיהוי חלה דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן".

הנה דברי השאילתא נראין שבאו לפרש שלא תהיה הפרשת החלה קודמת לברכה ומשום דין עובר לעשייתן ולא שייכא כלל לדין עובר דעובר וא"כ נראה שכך צריך לפרש אף ברמב"ן וכן בדברי הרשב"א שדבריו כדברי הרמב"ן מבואר שהנידון הוא לגבי עובר לעשייתן שלא יקדים המצווה לברכה ואין כאן נידון כלל של עובר דעובר.

ובאור דברי הרמב"ן שם יש לפרש שדבריו סובבים על מש"כ לעיל מינה שחלת חו"ל אוכל ואח"כ מפריש ולזה מוסיף "וכד בעי למשקל חלה מאגנא    מבעי לאקדומי ואפרושיה" כלומר לא מדובר בחלת חו"ל אלא בחלת אר"י צריך הוא להקדים ולהפריש לפני האכילה. ואח"כ מתחיל ענין חדש "והוא מברך אשר קב"ו להפריש חלה, והדר לימא תהוי חלה, דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן". וזה כדברי השאילתות, הרשב"א, והמאירי.

עוד יל"פ דברי הרמב"ן שקאי על דברי המשנה לגבי אשה שהיא טבולת יום שמבואר במשנה שאינה יכולה להפריש חלה כיון שתטמאנה אלא מניחתה בכפישא קודם ההפרשה ולזה קאמר הרמב"ן דבכהאי גוונא צריכה היא להקדים ולהפריש ואח"כ לברך ואח"כ לומר, ועיקר דבריו שלא יעשה שכאשר הפרשות שאומר הרי זו חלה יחד עם ההפרשה, אלא יברך בין ההפרשה לאמירת הרי זו חלה. אבל בעלמא מברך ומפריש ואומר. אולם כ"ז הם שלא כהוראת מרן הגריש"א והדר"א, וצ"ת.

ושמעתי מרבי אשר בורובסקי שליט"א ביאור חדש בזה הענין, הנה עד השתא נתבאר שלשון הראשונים "הפרשה" קאי על הפרדת הבצק מן העיסה. אולם יתכן שלשון הפרשה הוא "הגבהת הבצק מהעיסה" ומיירי לאחר שכבר הפרידו וניתקו מהעיסה ושוב חזר והניחו על הבצק כדי שההפרשה תהיה מן המוקף בזה יש שני דרכים להפרשה האחד הגבהה בלא אמירה והשני הגבהה ואמירה ועל זה דברו הראשונים לגבי עובר לעשייתן. אבל מעשה ההפרדה והניתוק הראשון לכו"ע חייב לעשותו קודם הברכה כדי שלא יהיה עובר דעובר. ודפח"ח.

לגבי דרך נטילת לולב כתב התוספות (סוכה לט ע"א) שלכאורה צריך קודם לברך ואחר כך ליטול את הלולב שהרי אם יגביהנו כבר יצא ידי חובה אך כתב "ומיהו לא מסתבר כלל דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי הא אמר בהקומץ רבה תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה עד שעת קשירה וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מיסתבר כלל לברך עליו" וצריך ביאור הרי כיון שמיד שמגביהו יוצא ידי חובה אין זה נחשב לעובר דעובר שהרי הוא מזומן לקיום המצווה בלא הפסקה כלל. ואולי דעת התוספות שדבר שאינו בידו אינו נחשב למזומן לקיום המצווה. ולפ"ז יש לדון לגבי חלה שלא יברך ואחר כך יפריש.

ודברי הרמב"ם יש לפרש לשיטתו דלגבי לולב כתב לברך ואחר כך להגביה את הלולב. אולם קשה מדברי התוספתא שיכול לברך ואחר כך להפריש.

[אך מדברי תירוץ התוספות שכתב שיטול את הלולב ויברך ואחר כך יטול את האתרוג נראה שיכול לברך גם כאשר אין המצווה מזומנת בידו. ויש לדחות שהתם המצווה בידו אלא שמעוכב מצד האתרוג.]

ולכאורה צריך לומר שאין דנין אפשר משאי אפשר, שכל ענין עובר לעשייתן היינו לקרב הברכה למצווה בכל מה שאפשר, אולם א"כ מה הוקשה לתוס' לגבי לולב הרי קודם התירוצים לימא שהיכא דאי אפשר שאני.

ואולי דבר שיכול לעשות בלא נטילה בידו כגון חלה שיכול להפריש בדיבור ולומר שיחול בצפונו נחשב למזומן בידו, אף כאשר כוונתו להפרשה על ידי מעשה. ויתכן שלגבי המפריש בקריאת שם צריך להפריש קודם כדי שלא יהיה עובר דעובר.

אך אם מפריד את החתיכת הבצק קודם ההפרשה, הרי לאחר שחוזר ומניח את הבצק על העיסה, יכול לתופסו ביד, לברך ולהפריש.

והנה במשנה (חלה פרק ב משנה ח) מבואר שהפרשת חלה צריכה להיות מן המוקף, כלומר שתהיה חלק ההפרשה מחוברת לעיסה משעת חלות החלה, ועל כן אם במעשה ההפרשה נקבע חלות החלה הרי שכאשר מפריד וחוזר ומניח את החלה על העיסה, או נוגע בכלי שהעיסה נמצאת נחשבת מעשה ההפרשה להפרשה מן המוקף אולם אם גם אומר הרי זו חלה וכוונתו שבאמירתו תחול החלה, לכאורה לא יפריד את חתיכת החלה עד שיאמר הרי זו חלה. אך לא הוזכר דבר זה בדברי הפוסקים שהוסיפו שצריך לומר הרי זו חלה, שיוצא שימתין עד לאחר אמירתו הרי זו חלה שלא הגביה ולהפריש את החלה ואולי דבריהם כאשר הבצק אינו מונח בכלי ואף לאחר ההפרדה נחשבת החלה למוקפת לבצק וצריך עיון בזה.