נתינת פירות שביעית לקטנים שמפוררים המאכל

רבי אשר בורובסקי שליט"א
מרבני בית ההוראה

ביאורים:

מעשה הפסד, הפסד בידים, גרם הפסד

בס' בית רידב"ז פ"ה סק"א, פוסק כדעת המבי"ט שגרם הפסד בפירות שביעית מותר וכתב דאף שהפסד כ"ש אסור בפירות שביעית, מכל מקום מותר ליתן לתינוק משום דהוי גרם הפסד המותר, ואין להקשות דהא אסור לספות לקטן איסור בידים ,משום שבשעה שנותן לו הרי הוא היתר ורק אח"כ התינוק מפסיד, עכת"ד. וצ"ב מדוע ברירא ליה שכנותן בידים לתינוק אף שודאי מפסיד חלק מהפרי ]ופעמים מיד עושה כן[ דמקרי גרם הפסד ולא מפסיד בידים .

בחזו"א סי' יד סק"י ד"ה ולמדנו, כתב שאין איסור להניח פירות שביעית שירקבו מעצמן, אבל מוכח שם בדבריו שאסור להעלות לגג מאכל אדם במטרה ליבשו בשמש, דפעולת הנחת הפרי על הגג במטרה לייבש, אינה בכלל ההיתר להניחן להרקב ממילא אלא נקרא 'מפסיד בידים', ומה שהתירו בירושלמי להעלות קניבתא דירקא ]שאריות ירק[ לגג ליבשה הוא רק בשאריות מאכל אדם שמחמת גריעותן אינן עומדות להאכל אלא להרקב, ויותר מזה באלו השאריות ע"י שמעלן לגג ליבוש, במקום שירקבו מתקנם למאכל בהמה .

ולדבריו שהנחה על הגג מקרי 'מפסיד בידים', אף שהירושלמי מגדירו 'יבשה מן גרמא' שהוא משמעות גרם ולא בידים, דס"ל לחלק בין מעשה הפסד שמתייחס לגוף הפרי, לבין הפסד בידים שמתייחס ליעוד שימוש הפרי, ויבואר לקמן.

קניבתא דירקא

מצינו בדברי החזו"א ב' חידושים, הראשון במה שכתב שהנחת פירות ליבשן בגג נקרא 'מפסיד בידים', ואף שהוא תהליך איטי וארוך, אינו נכלל בשם גרמא אלא בשם בידים, ופליג בזה על ראיית מהרי"ט להוכיח מכאן שגרם הפסד בפירות שביעית מותר. ונראה בביאור טעמו דדין הפסד יש לחלקו לג' ענינים: א. מעשה בידים  ב .מפסיד בידים  ג. גרם הפסד. דמעשה בידים הוא לפעול מעשה הפסד 'בגוף' הפרי בידיו, כמו ששורפו. הענין השני 'מפסיד בידים', והוא שקובע או מייעד את הפרי ל'מצב' שעל ידו לא יגיע הפרי לשימוש עד שיפסד גופו, ואף אם תהליך קלקול גופו של הפרי יקח זמן מרובה נקרא 'בידים', כיון שבפעולתו מיד נתחדש בפרי עתיד של הפסד שלא היה בו. הענין השלישי הוא גרם הפסד, שע"י פעולת השתמשות בפירות באופן המותר נתחדש גרם הפסד, כגון הרוצה לאכול חצי פרי, ע"י שחותך לאכילה חצי אחד ומשאיר החצי השני גורם לקלקול מהיר של חציו, והוא מותר לכו"ע. וכן מבואר לקמן עוד אופן, בפרי שאינו עומד לאכילה שמותר פעולת גרם הפסד. ]רק סבר שהנחה על הגג מקרי הפסד בידים כלפי יעוד לשימוש, וגרם הפסד כלפי גוף הפרי, ונמצא דפליגו חזו"א ומהרי"ט בראי' מקניבתא אם יש בה הפסד בידים, אבל על גרם הפסד גופו שאינו הפסד יעודו לכו"ע מותר, יעוי' לקמן.[

למדנו דיש ב' אופני הפסד פירות שביעית, הראשון פעולת הפסד גוף הפרי והשני קביעת ויעוד הפרי למצב הפסד, והטעם, כיון שמפסיד בידים את הפרי מעמידתו להשתמשות אכילה, בזה שמעמידו להיות נפסד, אף שאת גופו אינו מפסיד במעשה זה אלא נעשה ממילא, מכ"מ הוא פעולת הפסד משימושים.

וכ"כ במשנת הגרי"ש פ"ז ה"ז ואילך, שאסור להוציא אוכל מהמקרר במטרה שיעמוד עד שיתקלקל מעצמו, כיון שהיא פעולה שתכליתה להפסד ואף שיתקלקל האוכל רק אחרי כמה ימים . וכן הכנסת פירות שביעית לאשפה אף בכמה שקיות היות ואין שום אדם שמוציא אוכל מהאשפה הרי זה נחשב איבוד בידים, ואף שאינו מזרז את הפסד גוף הפרי.

]וכגון זה בדין מזיק מקרי גרמא, משום דבמזיק תליא דינו רק במעשה של הפסד הגוף ובזה נוקטים שסוף חמה לבוא הוי גרמא משא"כ בשביעית הפקעתו משימוש הוא הפסדו, יבואר לקמן[ .

החידוש השני בדברי החזו"א, שקניבתא דירקא, שאינה עומדת להאכל, אלא להרקב מחמת שקצת מעופשת, מותר להניחה על הגג דאף שהוא נקרא 'הפסד בידים', כיון דהפסד זה מתייחס ליעוד הפרי לשימוש ולא להפסד גופו, וכיון שקניבתא דירקא אינה עומדת לאכילה, נמצא שאינו מחדש בהנחתו עתיד של הפסדת שימושי הפרי, מותר. אכן עצם הפסדת גופו בגרמא כזו התיר החזו"א. ]אבל האמת שבדין קניבתא דירקא אין צריך להיתר זה כיון שהוא עדיפי, שע"י יבוש, הירק נשמר לשימוש מאכל בהמה במקום שהולך לרקבון .

וכ"כ במשנת הגרי"ש פ"ז ה"ט עודפי פירות שביעית שברור שלא יאכלו אסור לקלקלם בידים, אך מותר לגרום לקלקולם אף לסוברים שגרם הפסד אסור, כיון שאינם עומדים להאכל, עיי"ש .

ובחו"ב סי' ח אות ז ד"ה ליתן, כתב, ליתן פירות שביעית לתינוק העלול להפסידם ,נראה דיש ליזהר אף שרוב הפרי הוא אוכל ברוב פעמים, אבל לבהמה נותן לפניהם כדרכו אף שמקלקלים מעט, עכ"ל  .

ובס' סדר השביעית שע"י הרה"ח רז"ש הביא ממרן החזו"א, צריך למנוע את הילדים שלא יבזבזו את האוכל. ופי' מרן הגרח"ק שליט"א ]בבהה"ל פ"ה ה"ה ד"ה אין מחייבין[ 'צריך למנוע שלא יבזבזו' היינו שאסר החזו"א ליתן פירות שביעית לתינוקות לאכול. והוסיף בדר"א פ"ה צהה"ל כח, ששמע משם החזו"א שצריך למונעם משום חינוך אבל מדינא גרמא מותר, ואף דס"ל למרן הגרח"ק שליט"א ,שגרם הפסד שמביא את הפירות להיות נפסדים ע"י מעשה הפסד, אסור מן הדין ,ס"ל לחלק דשאני הכא שנותן להם לאכול ודרך האכילה הם גם מבזבזין.

עוד כתב בדרך אמונה ]בהה"ל פ"ה ה"ה ד"ה אין[ דאם יפסדו הפירות ממילא מעצמן ]כמו שירקבו[ זה מקרי גרמא ומותר, אבל אם יגיע עליהם הפסד ע"י מעשה כמו פירות שנשרו מן האילן ובנ"א דורכים עליהם בהליכתן חייב הרואה להרימם כיון שהוא 'מעשה' הפסד ולא מידי דממילא, יעוי"ש .

לחם לפי הטף

אכן ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמעתי שמותר ליתן לקטנים לאכול פירות שביעית אף שיודע בודאי שהם גם מפסידים אותם באכילתם, והסביר מרן זצ"ל שטעם באכילתם, אבל אם רק משחקים ומפסידים האוכל ודאי שצריך להפרישם מזה ,עכת"ד. וכ"כ במשנת הגרי"ש פ"ז ה"ח, שמותר ליתן לתינוקות פירות שביעית לאכילה ואין לחשוש במה שחלק מהפרי הולך לאיבוד.

וכ"ה בפסיקתא זוטרתא ]בראשית מז יב[ בפי' לחם לפי הטף. יותר ממה שהתינוק אוכל מפרפר. וכן בפרש"י, לפי הטף – לפי הצריך לכל בני ביתם. וביאר דבריו במזרחי )רא"ם(, והכתוב שאמר "לפי הטף" במקום 'כל בני ביתם', הוא מפני שדרך הטף לפרר הלחם שלא לצורך ואמר שאף לפי צורך הטף ,שדרכו לפרר ולהשליך, שהוא יותר מכדי צרכו, כלכל, כל שכן לפי הצריך להם, עכ"ל.

לאכלה ולא להפסד

אכן יש לבאר יסוד דין זה שבכלל היתר השתמשות בפירות שביעית כדרך תשמישם כלול בו גם היתר הפסד הפירות כשמשתמש בפירות כדרך שימושם בחול. והנה יש להקשות בדין לאכלה ולא להפסד יש ב' דינים דסתרי אהדדי, דמחד פסק הרמב"ם פ"ה ה"ג דאין משנין פירות שביעית מברייתן, דבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי, ופי' הר"ש פ"ח מ"ב, משום לאכלה ולא להפסד. מבואר דאף כשאוכל את כל הפרי כולו ואין נפסד מגופו כלום אפ"ה אכילתו מקרי הפסד פירות שביעית ,ומאידך בדין תרומה איתא רמב"ם פי"א מתרומות הי"ד, ט"ו, מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת ואח"כ יתן לתוכה חולין אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין… כדרך שנוהג בחולין. וכן, המערה כד של שמן תרומה ה"ז מערה עד שיפסוק העמוד ויתחיל השמן לנטוף מעט מעט וכיון שנטפו ג' טיפים זו אחר זו דיו, ומותר ליתן בכד שמן חולין, עכ"ל. מבואר דנותן החיטים לכתחילה במגורה אף שיודע שכשיפנה את האוצר מחיטי תרומה יכבד הקרקע כדרכו ואין צריך לאסוף גרגירי החיטה הנשארים בארץ ויבטל את החלק הנשאר מהחיטים בידים, וכן בכד שמן אינו ממתין שיתמצית התרומה אלא מרוקנה ומיד ממלא חולין ומבטלה, ונראה שה"ה שמותר לשוטפה לאשפה ]וכן הורה החזו"א במגרדת שא"צ לנקותה אלא שוטפה לאשפה אף שיש בה אוכל גמור[ ,וצ"ב איך מותר הפסד פירות אלו ואמאי לא מקרי מפסיד תרומה ופירות שביעית.

דרך שימוש

ונראה מוכח מכאן דדין התורה 'לאכלה' אינו מתפרש על הפרי שהוא צריך להיאכל ,דאין אכילת פירות שביעית באה מצד מעלת הפירות, אלא 'לאכלה' פירושו שהזכיה בפירות שביעית ניתנה לישראל להשתמשות אכילה ולא להשתמשות שמפסידה את האוכל. ובכלל נתינה זו היא האכילה כדרך, שהאוכל פרי חי במקום מבושל הפסיד את השמוש הראוי בפרי ולא את עצם אכילת הפרי. ובכלל דין זה שנינו 'כדרך שנוהג בחולין', לומר שאין שם הפסד על גרגירי התבואה של התרומה והשביעית הנפסדים מאכילתם ואף נזרקים בקרקע המגורה לעולם, ]ואף שאם מלקטם נוהג בהם דין שביעית ותרומה מה"ת, כדין מיצה השמן מהחבית שקדושת תרומה עדיין עליהם, אפ"ה אינו בכלל מפסיד[ כיון שנוהג בפירות כדרך השתמשות בפירות חולין למאכל וכן בדין השמן בדופני החבית.

והשתא כל דיני תרומה ושביעית כן, שאם הוא 'דרך' השתמשות הפרי, מה שלא הגיע לאכילה בפועל אף שנזרק לא נחשב הפסד, ובזה א"ש דין אכילת קטנים שכ"ה 'דרך' אכילתם שמתפורר חלק מהאוכל ונפסד והיא צורת שימושם, ונתנו גם להם פירות שביעית לכתחילה לאכילתם, דגם אכילתם מקרי אכילה, ואין לשער בזה אם נפסד רוב או מיעוט הפרי אלא הדין תלוי בדבר אחד בלבד, אם הוא 'דרך 'אכילתם, דכל שאינו דרך אכילתם אף כ"ש אסור להפסיד ואם הוא דרך אכילתם לא מצינו גבול, ורק אם משחק וזורק האוכל חייב למונעו דאין משחק זה בכלל אכילתו, והשתמשות בפירות שביעית שלא כדרכם אסורה .

ומתוך זה למדנו כדברי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, דאין לחוס על פירות שביעית שלא ליתנם לאכילת קטנים או להעדיף ליתן להם פירות שישית וחו"ל, דאין בין אכילתם לאכילת גדול ולא כלום. וכן בשאר דינים אין מעדיפים לחתוך הגזר בסכין ולא לגרוד במגרדת כיון שנשאר במגרדת ושוטפים אותו לאשפה, ולא נמנעים להכניס חיטים למגורה שיודעים שחלק ישאר בארץ לאחר הכיבוד, וכן שאר תשמישים, דפירות שביעית ניתנו להשתמש בהם כדרך שימושם.