תגיות קשורות

שאלה

בארגון החסד שבהנהלתי מתארגנים לקראת מבצע התרמה ארצי, שייערך כמה ימים אחרי טו בשבט. עלה בדעתי לשלוח בערב טו בשבט מגשי פירות נאים, אל התורמים הקבועים של הארגון, הן כהכרת הטוב על תרומותיהם הקודמות והן כדי לחמם את הלבבות לקראת מבצע ההתרמה המתקרב.

ברצוני לדעת האם אין חשש איסור סחורה בכך שאני מעניק להם פירות שביעית כגמול על תרומתם הקודמת, או כדי שימשיכו לתרום למוסדנו?

תשובה

מותר לשלוח פירות שביעית במתנה אל התורמים, הן כהכרת הטוב והן כדי לחמם את ליבם לקראת המגבית. ועל אף שהדבר נראה כנתינת שכר בעד העזרה – אין בזה איסור סחורה.

אכן, יש לוודא שהמקבלים יהיו מודעים לכך שמדובר בפירות שביעית, ושהם ינהגו בהם קדושה כדין.

הרחבה

מן השאלה עולה שמתנה זו ניתנת לשתי מטרות. האחת: לעודד את התורמים ולחמם את ליבם להמשיך ולסייע. והשניה: כעין גמול והכרת הטוב על התרומות שכבר תרמו. ויש לדון לגבי כל אחת מן המטרות הללו, האם אין בה משום סחורה.

ונפתח בנידון הראשון ונשאל: האם מותר להעניק פירות שביעית לחברו, על מנת שהלה יחזיק לו טובה על כך.

ובדבר זה ישנה מחלוקת תנאים במשנה (שביעית פרק ד משנה ב): “בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה, ובית הלל אומרים אוכלין בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר חלוף הדברים, זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל”. ופירשו הראשונים (שם) שבטובה היינו בהחזקת טובה לבעלים.

הרמב”ם (שמיטה פרק ו הלכה טו) פסק: “אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה”. היינו כדעת תנא קמא, שלדבריו – מתירים בית הלל לאכול בטובה. הרי שלהלכה מותר לתת פירות שביעית לחברו כדי שהלה יחזיק לו טובה.

ואפשר שבנידון שלנו הדבר פשוט עוד יותר. שבפירוש הרא”ש על המשנה (שם) פירש את סברת האוסרים: “לא יחזיק טובה לבעלים, דרחמנא אפקרינהו, ואם מחזיק טובה נראה דמן השמור הוא מלקט”. משמע מדברי הרא”ש שהאיסור הוא באופן שמניח לחבירו ללקוט משדהו על מנת שיחזיק לו טובה, ומשום שנראה כמלקט מן השמור, אבל להעניק פירות תלושים נראה שמותר לכולי עלמא לפי דבריו.

וכן כתב החזו”א (שביעית סימן טו ס”ק יג): “ואיירי בפירות מחוברין, דבתלושין אדם נוהג בעלות, שהרי הן ממונו לכל דבר ומוכרן אפילו בדמים”.

אכן מלשון הרמב”ם בפירוש המשנה (שביעית פרק ח משנה ה) משמע שהמחלוקת שבמשנתנו נאמרה גם לגבי פירות תלושים. ומכל מקום לדינא אין נפקא מינה, שהרי הרמב”ם פסק שאוכלין אף בטובה, וכדעת תנא קמא אליבא דבית הלל.

ועתה נדון בשאלה השניה, שהרי המתנה ניתנת גם כגמול ותשלום על התרומות שניתנו בעבר, ויש לברר האם מותר לתת פירות שביעית לחבר כתמורה בעד טובה שעשה עמו.

והנה שנינו במשנה (פרק ח משנה ה): “אין נותנים לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן, אבל נותן הוא לבייר לשתות, ולכולן הוא נותן מתנת חנם”. ופירש הרא”ש, שאין נותנים פירות שביעית לבייר, הוא חופר הבורות, ולשאר בעלי האומנות, בתור שכר פעולתם, אבל נותן הוא להם במתנה שלא לשם שכרן, “ואף על פי שידוע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע לו ממנו שכר”. וכן כתב רבי עובדיה מברטנורא שם.

ובתוספות אנשי שם הביא מדברי הפירוש לחם שמים, שחולק על הרע”ב, וכותב שאם כבר נתחייב ממון לאומן ונותן לו פירות שביעית בכוונה כדי שלא יתבע ממנו את חובו, הוי כמו שפורע חובו ממעות שביעית ואסור. ולא הותר לתת פירות שביעית לאומן אלא באופן שאינו מכוון לזה. ועל דברי הרע”ב כתב הלחם שמים: “לא ידעתי מנין לו”, וכתב שלא מצא כן בפירוש הר”ש והרמב”ם.

והחזו”א נקט להלכה כדברי הרא”ש והרע”ב, וזה לשונו (שביעית סימן יג ס”ק יז): “לכולם הוא נותן מתנת חינם, רצונו לומר: והם יתנו לו במתנה. ואע”ג דהוא כעין הערמה, מותר”. משמע מדבריו שמותר אפילו מכוין לזה בפירוש, שלא כדברי הלחם שמים.

ולפי זה, מותר לתת מתנה מפירות שביעית גם כשמכוין ליתנם בתורת גמול ותשלום על עזרה, שהרי אינו מפרש להדיא שנותנם בתור תשלום.

ונראה שבנידון שאלתנו, הדבר פשוט עוד יותר, שהרי מנהלי הארגון לא התחייבו בחיוב ממוני לשלם לתורמים, וגם התורמים, לא עלה על דעתם מעולם לגבות תשלום על תמיכתם, ונראה שבאופן כזה יודה גם בעל לחם שמים שמותר לשלוח להם את מגש הפירות.