א. מי שמפריש מספק טבל בין ספק אם הפרישו כבר תרומות ומעשרות ובין ספק אם הפירות היו חייבים (כגון ספק של נכרים), אינו חייב לתת את המעשר לעני, שחיוב הנתינה הוא חיוב ממוני ומספק אומרים המוציא מחברו עליו הראיה. וכך אומרת הגמרא ביומא ט,א שמדמאי לא צריך לתת את המעשר ראשון והמעשר עני כיון שהמוציא מחברו עליו הראיה.
אך יש לדון בדבר. דאיתא בחולין קלד,א שגרעינים שנמצאו בחורי הנמלים ספק אם הם ממה שלקחו הנמלים משל בעל הבית ספק לקחו מהלקט, הכל לעניים שספק לקט לקט. ודרשינן לה מדכתיב: עני ורש הצדיקו, הצדיקהו במתנותיו. ושואלת הגמרא הרי כתוב במשנה שם שגר שנתגייר ונשחטה פרתו ספק נשחטה קודם שנתגייר ספק נשחטה אחרי שנתגייר, פטור מלתת לכהן זרוע לחיים וקיבה ולא אומרים שחייב לתת גם מספק (הגמרא השוותה מתנות כהונה למתנות עניים), ומתרצת הגמרא פרה בחזקת פטורה קאי קמה בחזקת חיוב. וא"כ כאשר יש ספק אם הפרישו תרומות ומעשרות או לא, הרי הפירות היו טבל ויש להם חזקת חיוב וספק אם הטבל תוקן ולמה לא צריך לתת מספק.
וי"ל שעל ספק טבל לא נאמר שצריך לתת את המתנות. שהנה שואלים מה הכוונה בגמרא שקמה בחזקת חיוב, איזו חזקת חיוב יש בקמה על אותם גרעינים שאנו מסופקים אם הם לקט או לא.
החתם סופר יור"ד סי' רמ מבאר שעני ורש הצדיקו אומר שהעני נחשב למוחזק, והוא נחשב למוחזק רק כאשר השדה ודאי חייבת בלקט. שבשדה החייבת בלקט שיש ספק מה לקט ומה לא, נחשב בעל הבית כמוציא ממוחזק. אבל כשיש ספק חיוב אז נחשב בעל הבית למוחזק. וכעין זה כתב המהרי"ט (ח"ב חושן משפט קכד).
ובשערי יושר שער ה פרק יט הסביר שספק לקט חייב בנתינה משום שבשעת הקצירה שחל חיוב של לקט חל חיוב לתת עד שיהיה ברור שקיבל העני את חלקו. וכמו המלוה לחברו ואומר לו אל תפרע לי אלא בעדים, שעד שלא פרע בעדים הוא חייב, כך בכל חיוב מתנות עד שאין ספק שקיבלו העניים את כל המגיע להם חייבים לתת. אבל כשיש ספק על החיוב עצמו לא נאמר דין זה. וכ"כ החזו"א יור"ד סי' ז (א) ס"ק ו שחזקת חיוב הכוונה שיש ודאי חיוב והשאלה מה נכלל בחיוב, אבל כשספק אם יש חיוב אומרים המוציא מחברו עליו הראיה.
אמנם בקונטרס הספקות כלל א ס"ק ט כתב שהעיקר בגמרא הוא שבחזקת פטור לא אומרים ספק לקט לקט, וכל שאין חזקת פטור אומרים. ולדבריו יש לדון אם כשיש ספק אם הפרישו תרומות ומעשרות צריך לתת את המתנות או לא.
עכ"פ לדעת רוב האחרונים כשספק אם הפרישו תרומות ומעשרות או ספק אם הם חייבים, לא צריך לתת את המתנות.
בתוס' ראש השנה יד,א ד"ה ונהג וברמב"ם הלכות מעשר שני פ"א ה"ז מבואר שגם בספק אם הפירות חייבים במעשר שני או במעשר עני זה גם נחשב חזקת חיוב כיון שודאי חייב והשאלה מה חייב. וראה חזו"א שביעית סי' ז ס"ק טו, ואכמ"ל.
ב. בירושלמי בערלה פרק א סוף הלכה ב כתוב שהגדל בתוך בית לא חייב במעשרות, שנאמר: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה , היוצא בשדה חייב במעשרות ולא היוצא בבית . וכן כתוב בירושלמי מעשרות פרק ה ה"ב. בבלי לא מוזכר דין זה. הרמב"ם הלכות מעשר פ"א ה"י כתב וז"ל: אילן שנטוע בתוך הבית פטור מן המעשרות שנ' עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת. בפשטות נראה שהרמב"ם סובר שגם חצר הבית אינה שדה והגדל בה פטור ממעשרות מן התורה, ואם כתוב במשנה שתאנה הגדלה בחצר חייבת במעשרות, צריך לומר שרבנן חייבו את הגדל בחצר ובבית. על זה שואל הראב"ד הרי חצר שנטעו בה נחשבת לגינה ומה הראיה מחצר, ועוד שואל שפשטות הירושלמי במעשרות פ"ה שגדל בבית פטור לגמרי. הכסף משנה מבאר את הרמב"ם שמה שכתוב בירושלמי מעשרות שהגדל בבית פטור, הכוונה פטור מהתורה. וחצר נחשבת לגינה רק כאשר זרעו בה ולא כאשר נטעו וגם כשזרעו רק כאשר זרעו את רוב החצר, ולכן שפיר מביא הרמב"ם ראיה מחצר.
החזו"א ז,ה שואל שלא נראה שכוונת הרמב"ם שחצר דינה כמו בית, שהרי בירושלמי מעשרות כתוב שכאשר זרע בבית והעביר הסכך, מה שגדל אחרי העברת הסכך נחשב לגדל בשדה, וכי בית שהעביר ממנו הסכך נחשב יותר שדה מחצר הבית. ועוד שהרי בגדל עציץ נקוב ובספינה נקובה ועל הגג חייבים במעשרות וכי הם שדה יותר מחצר. (את הראיה מהירושלמי אפשר לדחות שמדובר שהוריד את כל הסכך מהבית וממילא אין כאן בית כלל. אבל כשיש בית, החצר של הבית נחשבת לחלק מהבית. וכן עציץ וספינה שהם נקובים הם חלק מהקרקע שתחתיהם, וכן גג שמילא את כולו עפר הוא כמו שדה). לכן מפרש החזו"א שחצר נחשבת כשדה כיון שרק במקום שיש גג נפקע שם שדה כיון הגג מונע את הגשם והשמש, והרמב"ם לא מביא ראיה מחצר שיש חיוב דרבנן, אלא מביא שאע"פ שגדל בתוך החצר חייב ואין חסרון של ראיית פני החצר בזה שלא נכנס לחצר, ה"ה רבנן יכלו לחייב את הגדל בבית ואין חסרון ראיית פני הבית בזה שלא נכנס לבית כיון שגדל בתוך הבית. וכ"כ המרכבת המשנה שחצר אינה כבית אלא כשדה (ומסביר שם איך מ"מ הביא הרמב"ם ראיה מגדל בחצר שחייבים מדרבנן כשגדל בבית) .
ונ"מ בין הכסף משנה לחזו"א בגדל בעציץ (אף הגדל בעציץ שינו נקוב חייב בתרומות ומעשרות) במרפסת שאינה מקורה, האם חייב רק לשיטת הרמב"ם שמחייב גם בגדל בתוך הבית, או חייב אף לפוטרים בגדל בתוך הבית (הראב"ד), כיון שמרפסת שאינה מקורה דינה כשדה כיון שאין לה גג. שלחזו"א הגדל שם חייבת בתרו"מ לדעת כולם ולכסף משנה חייב רק לדעת הרמב"ם ולא לדעת הראב"ד (כל האמור לחייב הוא לדעת החזו"א שהכל תלוי בגג אבל מהראב"ד ומהמרכבת המשנה אין ראיה שמודים במרפסת ששם בה עציץ שחייב שהם דיברו על חצר שנטע בה אילן שאז אין לחצר דין בית. אבל אם שם עציץ בחצר יתכן שגם הם מודים שאין זה שדה וממילא יהיה פטור לדעת הראב"ד. וכן במרפסת ששם בה עציץ, העציץ לא מפקיע את שם בית מהמרפסת.
אמנם בסברה יש לומר שגם החזו"א מודה שכאשר גידלו ירקות בעציץ המונח בתוך הסורגים הבולטים מחוץ לחלון, שאע"פ שיש שם שמש וגשם ואין שם גג (רק מדין לבוד שאינו קובע לעניננו), מ"מ אי אפשר לומר שמקום זה אינו חלק מהבית וממילא אינו שדה ויהיה חייב בתרומות ומעשרות רק לדעת הרמב"ם (מה שמכניס דרך החלון אין חסרון של מכניס דרך גגות וקרפיפות, שמסתבר שהגדל בסורגים נחשב כגדל בבית.)
בתוס' ב"מ פח,א כתבו שמה שלא כתבה הברייתא שם את דין תאנה שגדלה בתוך הבית, משום שאין דרך לגדל בבית, וכ"כ הריטב"א שם והריטב"א החדשות ובתוס' הרא"ש ובתוס' רבנו פרץ. משמע שסברו שהגדל בבית חייב במעשרות. ואולי לא סברו את הירושלמי. אך בחזו"א סי' ס"ק נדחק לדחות הראיה מדבריהם.
בשו"ע יור"ד סי' שלא לא הזכיר כלל את דין הגדל בתוך הבית, א"כ לכאורה נשאר ספק ויש להפריש מהגדל בבית בלי ברכה, ופטורים מנתינת המעשר עני לעני. ויש לדון מה לעשות בגדל בעציץ בחצר או במרפסת שאינה מקורה.
נחלקו פוסקי דורנו לעניין שביעית אם חממות דינם כבית או כשדה. י"א שכיון שהם עשויים לתועלת הגידול הם נחשבים לשדה ולא לבית, שמה שנעשה לצורך גידול לא מפקיע שם שדה. וי"א שכיון שבחממה יש תנאי גידול מלאכותיים שצריך להשקות אפילו בחורף ולפעמים יותר מידי חם וצריך לפתוח את הניילון, לכן הם נחשבים כבית. ונ"מ תהא גם לחיוב תרומות ומעשרות. שלסוברים שהם שדה ולא בית חייבים להפריש תרומות ומעשרות מהגדל בהם לדעת כולם, ולסוברים שהם בית יהיו חייבים רק לדעת הרמב"ם ולא לדעת הראב"ד.