התורה ציותה שמיבולי השנה השלישית והשישית לשמיטה חייבים להפריש מעשר עני ולתתו לעני. כלומר עשירית מהיבול (10%) הנשאר אחר נתינת תרומה גדולה ומעשר ראשון, חייבים לתת לעניים. היום אנו מפרישים לתרומה גדולה "משהו", ולכן המעשר העני הוא כמעט 9% מכל היבול.
שונה מעשר כספים ממעשר עני, אף שגם מעשר כספים הוא עשירית (10%) כמעשר עני, בכל זאת החשבון הוא שונה לחלוטין. אם לסוחר, אחר מכירת הסחורה, יש בקופתו 100,000 ₪, אינו נותן מעשר כספים מכל המאה אלף, אלא מפריש רק מהריוח שהיה לו. אם הסוחר קנה את הסחורה ב- 75,000 ₪ וגם היו לו הוצאות נלוות בסך 5,000 ש"ח הריוח שלו 20,000 ₪. העשירית מהריוח, מעשר הכספים, שנותן, הוא 2,000 ₪. שלא כבמעשר כספים, תרומות ומעשרות אין מפרישים לפי ה"ריוח", אלא לפי כמות היבול. אם המגדל קטף פירות ששווים 100,000 ₪ והוצאות "הייצור" של הפירות היו 80,000 ₪, והריוח היה רק 20,000 ₪, בכל זאת עליו להפריש ולתת מעשר עני פירות ששווים כמעט 9% מכל היבול, שהוא כמעט מחצית הריוח שהיה לו. כלומר מעשר עני אינו עשירית מהריוח אלא כמעט 50% מהריוח של אותה שנה.
תחשיב "הוצאות הייצור" אינו פשוט, אלו הוצאות יש לכלול בו, אך לדוגמא: חקלאי נוטע מטע חדש, עיבוד השטח, הכנתו לנטיעה, מערכת השקאה, השתילים, כלים לעבודה (טרקטור, מחרישה, דיסק וכו'), נטיעת השתילים בשטח, עיבוד שוטף (מים להשקאה, ריסוס, גיזום, החזקת השטח וכו'), עלויות מימון ועוד ועוד. יש הוצאות שהן חד פעמיות (כגון קניית השתילים) יש שהן כל כמה שנים (כגון מערכת ההשקאה שצריכים לחדשה אחר זמן), יש הוצאות שהן רק לצורך המטע, ויש הוצאות "משותפות" (כגון טרקטור, מחרשה שאינם משמשים רק את המטע). בשנים הראשונות, לפני שהמטע מניב, יש רק הוצאות ללא הכנסות כלל, אחר כך בתחילת שנות ההנבה גם כן ההוצאות גבוהות יחסית להכנסות, רק אחר כמה שנים ההכנסות הן סבירות ביחס להוצאות. אם נחלק את כל ההוצאות, בין החד פעמיות בין את ההוצאות השוטפות לשנות חיי המטע [נניח 25 שנה] נדע את הריוח הממוצע שמניב המטע כל שנה, ואת היחס בין ערך הפירות ובין הריוח.
אם בעל המטע יתן מעשר עני כפשוטו וכמשמעו, כלומר כ-9% מהיבול, בכל מחזור של שש שנים, בשנתיים של שנות מעשר עני, הרווחים יהיו פחותים ב- 50%. גם אם "נפזר" את הוצאות מעשר העני על פני כל שש השנים, כל שנה יפחתו רווחיו בכ-15% [לפי הדוגמא לעיל שכל שנה פירותיו שווים 100,000 ₪ ורווחיו 20,000 ₪, מהריוח של שש השנים (120,000 ₪) יצטרך לתת מעשר עני של שתי שנים ששוים כ- 18,000₪, הוצאות מעשר עני יהיו כ-15%.] וחקלאי שיתן מעשר עני, ו"הוצאות מעשר עני" יתווספו להוצאותיו על גידול הפירות, סך העלויות של גידול הפירות שלו יהיה הרבה יותר מאשר של שכנו שאינו נותן מעשר עני, לא יוכל לעמוד בתחרות עם שכנו שיוכל למכור פירותיו בהרבה יותר זול.
כתבנו שמעשר העני הוא כ – 9% מכמות הפירות, וכ – 9% מערך הפירות. כתבנו כך כדי לפשט את החישוב. אך לפי המפורש בשו"ע (יו"ד של"א נ"ב) שמעשר עני, גם בזמן הזה, חייבים להפריש מן היפה, כלומר מהפירות היפים ביותר, א"כ שווי 9% מהכמות הוא יותר מ 9% של ערך כל הפירות.
ראה "הליכות שדה", גליון 105, ניסן תשנ"ז, כיצד נהגו באחד הקיבוצים בנתינת מעשר עני על פי הוראת מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והגאון ברוך קונשטט זצ"ל.
לא רק לחקלאי ה"מייצר" את הפירות נתינת מעשר עני כפשוטה וכמשמעה קשה מאד, גם ועדי הכשרות השונים הדואגים להפרשת תרומות ומעשרות מהפירות והירקות ומשאר תוצרת החייבת בהם, נתקלים בקושי בנתינת מעשר עני.
פירות וירקות שהמגדל לא הפריש מהם תרומות ומעשרות כדין, ומגיעים לשוק כ"טבל ודאי" מעשר העני שועד הכשרות מפריש שייך לעניים וחייבים לתת אותם לעניים, אם ועד הכשרות "יוריד" מהפירות כ-9% ויתן אותם לעניים, מחיר הפירות, שהוא גבוה מאד בלאו הכי, יעלה עוד לפחות בכ-10%. כיון ש"כוחות השוק" לא יתנו להעלות את המחיר עוד יותר [ראה יומא ט' ע"א, "מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן כל י"ב חודש ואומרים להן מכרו בזול מכרו בזול"], אם ועדי הכשרות ידרשו לחלק את פירות מעשר העני לעניים, יש חשש שהסוחרים לא יתנו להפריש תרומות ומעשרות כלל. לכן יש ועדי כשרות שאמנם קובעים מעשר עני בפירות, בצפונם או בדרומם, כדי להפקיע איסור טבל מהפירות, אבל את מעשר העני הם משאירים בתוך הפירות [כפי שנוהגים במעשר ראשון] ולא מחלקים אותם לעניים. מעשר עני הוא חולין ומותר באכילה לכל אחד, גם אם המעשר עני נשאר בפירות אין איסור אכילה על הפירות, אלא שמדיני ממונות הוא שייך לעניים.
בדרך כלל מפרישים תרומות ומעשרות במקום ריכוז הפירות [שוק הסיטונאי, בית האריזה, מחסנים וכו'] עוד לפני ש"מפזרים" את הפירות לחנויות, יש ועדי כשרות שמפרישים בחנויות, ממקום הריכוז עוברים הפירות, ישירות או דרך כמה תחנות בדרך, לקימעונאים – בעלי החנויות, ומהחנות עוברים לצרכן הפרטי. כאמור יש ועדי כשרות שאף שקובעים מעשר עני בפירות, לא מקיימים בו מצוות נתינה לעני. לכן כאשר הפירות עוברים מיד ליד, הם עוברים יחד עם מעשר העני שבפירות. כלומר הקונה פירות וירקות [ושאר מצרכים החייבים בתרומות ומעשרות], בתוך הפירות יש חלק שהוא לא של המוכר ולא של הקונה, אלא של עניים, והמחזיק בו חייב ליתנו לעני, ואם אוכלו ואינו נותנו הוא גוזל את העניים.
לקביעת מעשר ראשון ועני [ושני] בתוך הפירות יש שתי דרכים. הדרך הרגילה והמקובלת שמופיעה ברוב הנוסחאות "הביתיות", מעשר ראשון קובעים בצפון הפירות, ומעשר עני בדרום הפירות, כלומר בשעת ההפרשה, פירות מעשר עני כולם מרוכזים במקום מסויים בפירות, באותו מקום שבשעת ההפרשה היה הצד הדרומי של הפירות. אחר שקבעו את מעשר העני בפירות, כ-9% מהפירות הם מעשר עני וכ-91% אינם מעשר עני. בהפרשה כזאת כאשר הפירות "מתפזרים" לקימעונאים ומהחנויות לצרכנים, יש סיכוי שבתוך הפירות שקבלו ממקום הריכוז יש מעשר עני, ויש גם אפשרות שכל הפירות שקבלו הם מעשר עני, אך כאמור רוב הפירות (כ-91%) הם לא מעשר עני, אם כן אפשר לומר שרוב הסיכויים שבפירות שאצל כל קימעונאי ואצל כל צרכן בודד, אין בהם מעשר עני. וכל קימעונאי וכל צרכן יכול לומר הפירות שבידי הם מהרוב שאינו מעשר עני,ובפירות שבידי אין מעשר עני. אודות אם אמרינן לגבי חיוב ממונות כל דפריש מרובא פריש, ומה דין ספק ממון עני, ואם דין הפירות שבידי בעל החנות ובידי הצרכן הוא בכלל "כל דפריש מרובא פריש" או בכלל "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", ראה מאמרו של הרה"ג שאול רייכנברג שליט"א "הליכות שדה", גליון 173, סיון תשע"א.
כאמור הדרך הרגילה לקביעת מקום מעשר העני בפירות, שקובעים אותם במרוכז במקום מסויים [צפון הפירות, דרום הפירות וכו']. אמנם יש ועדי כשרות שלא קובעים את מעשר העני [הראשון והשני] במקום אחד מרוכז, אלא בכל פרי ופרי. מעשר ראשון של כל פרי קובעים בצד צפון של אותו הפרי, מעשר עני של הפרי קובעים בצד דרום של אותו הפרי. נוהגים כך מחשש הפרשה מפטור על חייב, שאם מעשרים פירות שיתכן והם תערובת של פירות חייבים בתרומות ומעשרות ופירות שפטורים, כגון פירות שיתכן שכבר הפרישו מהם תרומות ומעשרות ופטורים שנתערבו עם פירות שלא הפרישו מהם, או פירות שחלק מהם מגידולי ארץ ישראל וחלק מגידולי חוץ לארץ, שלאותו בית אריזה מביאים פירות מכמה משקים שהם סמוכים לגבולות ארץ ישראל, או פירות שנגמרו ביד ישראל ופירות שנגמרו ביד נכרי, וכו' וכו'. אם יקבעו את המעשר בצד צפון של הפירות, יתכן שבצד צפון יש פירות שפטורים מתרומות ומעשרות, נמצא שהפריש מהפטור על החייב. לכן, לתרומה גדולה ולתרומת מעשר, שהם כמות קטנה יחסית, לוקחים טבל ודאי, אך למעשרות, ראשון, עני ושני, כדי שלא תהיה הפרשה מפטור על חייב, קובעים את המעשרות של כל פרי באותו פרי. בהפרשה כזו שבכל פרי ופרי יש מעשר עני, אין הצרכן יכול לומר בפירותי אין מעשר עני, שהרי בכל פרי ופרי יש מעשר עני, ולכל צרכן וצרכן יש בודאי מעשר עני שהוא חייב ליתנו לעני, ואם אינו נותן הוא גוזל את העניים.
כמובן, מה שכתבנו שביד בעל החנות וביד הצרכן יש מעשר עני, או ספק מעשר עני, הוא רק אם ועד הכשרות שמפריש תרומות ומעשרות אינו נותן את מעשר העני לעני, אבל אם המעשר ניתן לעני, אין ביד הצרכן מעשר עני.
עד כמה שידוע לכותב השורות האלו, אין ועד כשרות שלוקח את כל פירות מעשר העני ונותן לעניים, כיון שאין ועד כשרות שיכול לקחת כ-9% מהפירות, מהסיבות שפרטנו לעיל. יש ועדי כשרות שמזכים את מעשר העני לעניים או לגבאי צדקה, שגבאי צדקה הם "יד עניים" ונותנים להם מעשר עני, ואחר כך העני או גבאי הצדקה מוכר חזרה את הפירות בזול מאד. קופת הצדקה או העניים זוכים בסכום כסף [או פירות], אך ודאי שלמעשה ממש העניים אינם מקבלים 9%, בהסדר כזה עלויות המעשר עני הינם נמוכות והחקלאים ו/או הסוחרים מסכימים לשתף פעולה בדרך זו. פרטי הדברים ופרטי ההסכם שבין העני או גבאי הצדקה לועד הכשרות, ואודות השאלות ההלכתיות המתעוררות בהסדר כזה שועד הכשרות עושה עם העני או גבאי הצדקה, ראה במאמרו של הרה"ג יוסף אפרתי ב"הליכות שדה" גליון 105, ניסן תשנ"ז, ובספרו "ישא יוסף" חלק ב' זרעים סימן כ"ו.
כפי שנמסר שם – ההסדר בוצע בהנחייתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, וממכתב מרן הגרשז"א שפורסם – עולה כי גם הוא הדריך לעשות כן. מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הי' מתבטא שדרך זו, מצלת מגזל מתנות עניים. (א.ר.)
ברצוני להוסיף, בתחילת האי שתא בטרם החילונו בהערכות לביצוע נתינת מעשר עני – בקשנו לקבל הדרכתו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א – והבאנו לפניו את השורות דלהלן:
י. אפרתי
בס"ד
הנה קרבה שנת מעשר עני – ובטבל ודאי חייבים לקיים מצוות נתינה, ונתעוררו בכמה ועדי כשרות לתקן הענין כפי הסדר שהורה מו"ח זצוק"ל – והנה ע"י זה ניצלים מגזל מתנות עניים.
לשורות הנ"ל הוסיף מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בכת"י:
בודאי הדברים נכונים
חיים קניבסקי
