שאלה
בימי חופשת הקיץ של הילדים – שוקקת חצר הבנין שלנו חיים, וכרגיל היא מתמלאת בפסולת ובלכלוכים שונים.
האם מותר גם בשנת השמיטה לנקות את החצר בתום החופשה?
תשובה
אם החצר מרוצפת, מותר לנקותה כרגיל. ואף בחצר שאינה מרוצפת יש מתירים לנקותה אם רגילים לנקותה מידי שנה לאחר החופשה, שהרי ניכר לכל שעושים זאת רק לצורך ניקיון ולא לעבודת הקרקע.
ויש שסוברים שצריך לבצע את הניקיון באופן שיהיה ניכר שעושים לניקיון ולא לעבודת הקרקע, כגון לנקותה במטאטא ולא במגריפה.
ויש מחמירים שאין לנקותה בכל אופן.
הרחבה
פינוי השדה מן הפסולת והלכלוך נחשב לעבודת הקרקע, שהרי הוא מכשיר את המקום לזריעה. וכך שנינו (שביעית פרק ג משנה ז): "המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ", שאם יסקל גם את הנוגעות בארץ הרי הוא מכשיר את השדה לזריעה ואסור משום מלאכת חורש. וכן פסק הרמב"ם (שמיטה פרק ב הלכה י).
(ולפעמים אסור הניקוי גם משום מלאכת זורע, וזאת כאשר הניקוי מביא תועלת לצמחים הצומחים בשדה, יעוין משפטי ארץ פרק ב סעיף ז).
והנה מפשטות המשנה בפרק ג ובפרק ד משמע דאיסור מסקל שייך גם בפסולת תלושה, ולא רק בפסולת מחוברת וקבועה כאבנים. ובדרך אמונה (שמיטה פרק א הלכה טז ביאור ההלכה ד"ה מלקט) הביא לכך ראיה מן התוספתא (שביעית פרק ג הלכה ה): "בראשונה היו אומרים מלקט אדם צרורות וחרסין מתוך שלו כדרך שמלקט מתוך של חבירו את הגס הגס, משרבו עוברי עבירה חזרו לאסור". הרי שאסור לסקל מן השדה גם צרורות וחרסים שהם תלושים.
ועיין בחזו"א (שביעית סימן יט ס"ק א), שסיקול אבנים המחוברים בקרקע וכיוצא בהם, נחשב למלאכת חרישה מן התורה, ואילו סיקול פסולת שאינה מחוברת לקרקע כקוצים תלושים וכיוצא בהם, נחשב למלאכה מדרבנן. והוסיף החזו"א (שם): "ואם הוא דבר העומד לפנותו כמו כלי תשמיש נראה דאף איסורא דרבנן ליכא".
ולפי זה נראה לכאורה שאסור לנקות בשנת השמיטה את החצר מן הפסולת שהצטברה בה, ואפילו מפסולת תלושה.
אכן יש מקום לדון בזה. שהרי מבואר בירושלמי (שביעית פרק ד הלכה א) שמותר ללקט עצים מתוך שדהו כאשר יש היכר שאינו עושה זאת לתיקון השדה, וכגון שבהמתו או כירתו עומדים שם וניכר שמלקט כדי להאכיל בהמתו או כדי להבעיר כירתו. וכן כתב הרמב"ם (שם פרק ב הלכה יז) "היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו. וכן אם היתה שם כירתו מלקט הכל ומדליק, שכירתו מוכחת עליו". הרי שהיכן שניכר הדבר שאינו מסקל לתועלת השדה אלא לסיבה אחרת, אין בזה איסור.
ולפי זה יש מקום להקל בחצר שרגילים לנקותה בכל שנה מן הפסולת והלכלוך, דיתכן שגם זה נחשב כמו שכירתו מוכחת עליו, שהרי הכל יודעים שרגילים לנקותה בכל שנה לניקיון בעלמא ולא להכשירה לזריעה.
ובספר מנחת שלמה (סימן נא אות י) נסתפק בזה, וז"ל: "ומסתפקנא דאפשר שאף בגינה קטנה הסמוכה לבית מותר לסקל ממנה עצים ואבנים, משום דכמו שבהמתו או כירתו גורמת היתר, הכי נמי כיון שהיא סמוכה לבית – כולי עלמא ידעי שדרך כל אדם לנקות את כל הסמוך לביתו משום נקיותא אף שלא לצורך זריעה, וכל כי האי הוי שפיר היכרא, וכדאיתא כעין זה בחולין סוף פרק השוחט, וצ"ע".
ובשו"ת משנת יוסף (חלק א סימן ג) תמה על המנחת שלמה דמה סברא יש להקל, ומה בכך שהגינה סמוכה לבית, והרי ודאי דרך בעלי בתים לנטוע גינות נוי ולזרוע דשא וצמחים שונים גם בגינה הסמוכה לביתם, וא"כ ודאי נראה כמסקל לצורך זריעה.
אמנם הביא שם (בהערה א) מכתב מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל (לר"ש וייזר שליט"א) בו משיב על תמיהה זו, וז"ל: "שכיון שזה מקובל אצל כל בעלי בתים שאין מניחים גינתם מלוכלכת בעלים וענפים ושאר ניירות ופסולת שמצטברים בה, אלא מנקים אותה מזמן לזמן, שגנאי הוא להם שסמוך לביתם תהיה גינתם מלוכלכת, נחשב הדבר כמו שביתו מוכיח עליו".
ונראה להסביר סברתו, שהרי דבר זה הוא רגיל מאד שמנקים את הגינה הסמוכה לבית לניקיון בעלמא ולא לזריעה, ומשום הכי מסתבר לתלות שגם הוא מנקה לניקיון ולא לזריעה. ואף על פי שמצוי גם שמנקים אותה להכשירה לזריעה, מ"מ יותר מצוי שמנקים אותה לניקיון בעלמא, ותולין במצוי יותר, ומשום הכי חשיב שביתו מוכיח עליו. דהרי גם כשבהמתו או כירתו עומדים שם יתכן במציאות שמנקה אותה לזריעה, אלא שתולין להיתר בדבר המצוי, וא"כ גם בגינה שבצד הבית נתלה במצוי יותר, שעושה כן לניקיון.
אמנם דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובאה בספר משפטי ארץ פרק ו הערה 6) דמה שרגילים לנקות את החצר לניקיון אינו חשוב היכר מספיק, ואינו דומה להיכא שבהמתו וכירתו עומדים שם, דהתם הרי ניכר בפועל לצורך מה הוא מלקט, שהרי הוא לוקח את מה שמלקט ונותן לפני בהמתו או בכירתו, משא"כ המנקה את גינתו, הרי אין רואים ממעשיו להדיא לשם מה הוא מנקה.
ומכל מקום גם לדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אם משאיר חלק מהפסולת והקוצים, שפיר הוי הוכחה דאינו עושה להכשירה לזריעה, דכשמנקים לזריעה דרך לנקותה לגמרי, וכמו ששנינו (שם פרק ג משנה ז) דאם מניח את הנוגעות בארץ מותר לו לסקל.
וכן, במקום שאינו ראוי כלל לזריעה, כגון שביל העומד להילוך בני אדם, כתבו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמותר לסקל (שערי הוראה קובץ י' מהרב א"צ ישראלזון), דבמקום כזה הרי ודאי ניכר דאין כוונתו להכשיר הקרקע לזריעה. אבל במקום שראוי לזריעה אסור לסקל גם אם אין דרכו לזרוע שם.
וכן חצר מרוצפת, מותר לסקל ממנה אבנים ופסולת, שהרי בוודאי אינה ראויה לזריעה.
ודעת כמה פוסקים דמותר לנקות החצר כאשר עושה את הניקיון בדרך שרגילים לעשות לניקיון בעלמא, כגון במטאטא, ולא במגריפה כדרך שרגילים לנקות לצורך זריעה. וכן כתב בספר השמיטה (פרק ה אות ד): "לטאטא גינתו שבחצירו נראה שמותר, דניכר שהוא לצורך ניקיון חצרו ולא להטבת הקרקע, ולא גרע מלוקט עצים שבאם ניכרת כוונתו שרי".
ובדומה לזה כתב בחוט שני (פרק א ס"ק מא) דאם אוסף את הפסולת בידו כדרך שעושין לניקיון בעלמא הוי הוכחה דאינו עושה להכשיר הקרקע ומותר, אבל אם אוספה במגריפה וכיוצא בזה אסור, דבכה"ג אין הוכחה שאינו מתכוין לעבודת הקרקע. אך הוסיף בחוט שני שלפעמים גם כשאוסף ביד אינו ניכר שעושה לניקיון, והכל לפי הענין. וכן כתב בספר שמיטה כהלכתה (פרק א אות יב), והוסיף דאם רגיל לזרוע שם ירקות כל שנה, אסור לנקותה אפילו על ידי הדיוט (שאינו גנן) ואפילו במטאטא.
אמנם, יש מתירים לנקות את החצר בכל אופן, ואף במגריפה. וכן כתב בדרך אמונה (פרק א ביאור ההלכה ד"ה מלקט) בשם אורחות רבנו (חלק ב סימן קכה), ומשני טעמים: א] דלא מצינו איסור מסקל אלא בשדה העומדת לזריעה, ולא בחצר. ואפילו שיש בחצר גם גינה זרועה מכל מקום החצר עצמה אינה עומדת לזריעה, ומוכח דאינו עושה אלא לניקיון ולא לעבודת הקרקע. ב] דאיסור מסקל לא נאמר אלא כשמסלק פסולת כזו שמפריעה לזריעה או לצמחים, ואילו הלכלוך המצוי בדרך כלל בגינה ובחצר שבצד הבית – אינו לכלוך כבד המפריע לזריעה או לצמחים, ולכן מותר לנקותו אפילו במגריפה. (אכן אבנים וכיוצא בהם אסור לסקל).
ועיין בדרך אמונה שם שמצדד דהוא הדין בחצר שאינה עומדת כלל לזריעה אלא לשאר שימושים, שגם בה אין איסור מסקל. וז"ל: "ונראה דבחצר שאין עומד כלל לזריעה אלא להשתמשות, אין בו ג"כ איסור מסקל, ומותר לנקות החצר כו'. וכל שאין עומד כלל לזריעה אלא להשתמשות, אין בו מראית העין, ומותר לנקותו. כנלענ"ד. ומ"מ להוציא את האבנים המחוברים צ"ע". עכ"ל.
