ניכוש עשבי בר בשמיטה

שאלה

בכל שנה לפני בוא הקיץ, שוכרים דיירי הבנין פועל שינכש את עשבי הבר מחצר הבנין, כדי למנוע שריפות בימים החמים, וכן כדי להרחיק נחשים וזוחלים המוצאים מחסה בין העשבים. האם מותר לעשות כך גם בשנת השמיטה?

תשובה

יש להבחין בין חצר שגדלים בה גם עצים ושיחי נוי אחרים, אשר הניכוש יכול להועיל לצמיחתם, לבין חצר ריקה שאין בה אלא עשבי בר.

אם אין בחצר עצים נוספים, או אפילו יש בה עצים נוספים אבל אינו צריך לנכש בקרבתם, יכול לנכש את עשבי הבר, ובלבד שכוונתו היא רק למניעת שריפות או להרחקת נחשים וזוחלים, וגם אין בדעתו לשתול ולזרוע לאחר השמיטה במקום שמנכש. ובכל מקרה לא ינכש את העשבים עם שורשיהם, אלא יקצץ את גבעולי העשבים בלבד. ואם החצר מרוצפת ועלו עשבים בין המרצפות, מותר לנכשם כרגיל, עם שורשיהם.

אבל בקרבת עצים ושיחים אין לנכש כלל, אפילו אם כל כוונתו היא למניעת שריפות ולהרחקת נחשים וזוחלים, משום שהניכוש במקום כזה נחשב עבודת קרקע.

ויש מתירים לנכש גם במקום כזה בתנאי שיהיה ניכר שאין כוונתו לתועלת הצמחים, כגון שיחתוך את העשבים גבוה יותר מכפי הנהוג בניכוש רגיל, וגם ימנע מלנכש בסמוך לעצים ולשיחים ממש.

ולדברי הכל מותר להשמיד את עשבי הבר בדרכים אחרות, כגון לחנוק אותם ביריעת פלסטיק אטומה. ויש מתירים גם לרסס את הקרקע בחומר שמונע נביטה, לפני שהעשבים נובטים.

אמנם לפעמים מותר לנכש ממש, על מנת להועיל לעצים ולשיחי הנוי. וזאת במקרה שעשבי הבר עלולים לגרום נזק משמעותי לעצים ולשיחי הנוי, וקיים חשש שימותו, או שייגרם להם נזק גדול שלא יהיה ניתן לתקנו לאחר השמיטה ללא הוצאה גדולה. במקרה כזה מותר לנכש את עשבי הבר, אף את אלו הסמוכים לצמחייה, ביד או במעדר.

הרחבה

ניכוש עשבים מן השדה היא אחת המלאכות האסורות בשביעית מדרבנן. איסורה מפורש בגמ' (מועד קטן ג ע"א): "מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח, תלמוד לומר שדך לא, כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך". למסקנת הגמ' שם הניכוש אסור מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

לפעמים הניכוש נחשב לתולדת מלאכת זורע, ולפעמים הוא נחשב לתולדת מלאכת חורש.

ניכוש עשבי בר הגדלים בשטחים ריקים, נחשב לתולדת חורש כמבואר במשנה (שביעית פרק ד משנה ב), מפני שהוא מכשיר את הקרקע לזריעה. אבל ניכוש עשבי בר מסביב לצמחיית הגינה נחשב לתולדת זורע, שהרי הוא מסייע להתפתחותם וצמיחתם של הצמחים הנותרים, שכן עשבי הבר שואבים מאדמת הגינה מים וחומרים אחרים הדרושים לצמחים, מסתירים מהם את אור השמש, או חוסמים מהם את האויר הדרוש להתפחותם.

ולפיכך אם בחצר הבנין גדלים עצים ושיחים שונים, הניכוש בה אסור מדרבנן משום תולדת זורע. אמנם במקרה שיש חשש שעשבי הבר יגרמו נזק והפסד גדול לצמחים קיימים, מותר לנכשם ביד או במעדר, כשם שהתירו שאר מלאכות דרבנן במקום הפסד.

וכן כתב החזו"א (סימן כא ס"ק יז), דהגם שלדעת מקצת מהראשונים לא התירו חכמים במקום הפסד אלא מלאכת השקאה, ולא שאר מלאכות, להלכה יש לסמוך על הדעות שכל מלאכה דרבנן הותרה במקום הפסד, ולפיכך יש להתיר גם את הניכוש במקום הפסד.

אבל במקום שאין חשש שעשבי הבר יגרמו הפסד לשאר הצמחים, אסור לנכשם. ואפילו אם אינו מכוין כלל לתועלת הצמחים, אלא למניעת שריפות וכדומה, גם באופן זה אסור לנכש. שלא הותרו מלאכות דרבנן אלא באופן שניכר היטב מתוך מעשיו שאין כוונתו לתועלת הצמחים. אבל כשלא ניכר הדבר מתוך מעשיו, אסור לעשותם אף אם יודע בליבו שאינו מכוין לתועלת הצמחים.

וכך מצינו ברמב"ם (שמיטה פרק א הלכה יז) לגבי סיקול הקרקע, שלא התירו ללקט עצים ועשבים מתוך השדה אף אם אין כוונתו לתיקון השדה כלל, כי אם באופן שניכר מתוך מעשיו שמלקטם לצורך אחר, כגון אם בהמתו עומדת שם, דניכר דמלקט לצורך בהמתו, או שהעמיד שם כירה וניכר שמלקט העצים כדי להסיק את הכירה.

ומקור דברי הרמב"ם הוא מן הירושלמי (שביעית פרק ד הלכה א): "היתה בהמתו שם – בהמתו מוכחת עליו, היתה כירתו שם – כירתו מוכחת עליו". אבל בלאו הכי אסור ללקט אף אם יודע בלבו שאין כוונתו לתועלת העצים או לתיקון הקרקע כלל.

והנה מדברי הרמב"ם והירושלמי עולה שכשאינו מכוין לתועלת הקרקע, וגם ניכר מתוך מעשיו שמתכוין לכוונה אחרת – מותר לסקל עצים מן השדה.

ובחזו"א (סימן יט ס"ק יד) מצדד שבאופן זה מותר הסיקול אפילו אם יש לו ניחותא מתקנת השדה, כיון שעיקר כוונתו אינה לתיקון הקרקע אלא להאכיל לבהמתו או להסיק כירתו.

ומכל זה יש ללמוד לכאורה להתיר גם את הניכוש, באופן שניכר מתוך מעשיו שאינו מתכוין לתועלת הצמחים. וכן כתב בספר משפטי ארץ – שביעית (פרק ד סעיף יד) בשם הגר"נ קרליץ, שאם אין כוונתו לתועלת הצמחים מותר לנכש באופן שיחתוך את העשבים יותר גבוה מכפי הנהוג לחתוך בניכוש הרגיל, וגם ישייר את העשבים הקרובים ביותר לצמחי הגן, משום ששינויים אלו מהווים היכר ברור שאינו מנכש לתועלת הצמחים אלא להרחקת מזיקים או מניעת שריפות.

ובשו"ת מנחת שלמה (סימן נא ס"ק י) מצדד דכל גינה שהיא ליד הבית, כיון דכולי עלמא יודעים שדרך לנקותה גם לצרכי נקיון ולא רק לצורך זריעה, חשוב שניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין לתועלת הצמחים. והרי זה כמו העמיד בהמתו או כירתו בצד החצר שהתירו בירושלמי את ליקוט העצים. ומשמע מדבריו שם דמצדד להתיר אף באופן שיש תועלת מן הניכוש לשאר הצמחים הגדלים בגינה. אולם למעשה הניח בצ"ע.

ובשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן קטו) הביא דברי המנחת שלמה, ומצדד להקל בזה אם מנכש בשינוי, יעוין שם. ועיין עוד בשו"ת משנת יוסף (חלק ג סימן טז) שהתיר באופנים נוספים.

אמנם הגרי"ש אלישיב חלק בדבר, וסבר שממה שהתיר הירושלמי ללקט עצים לצורך בהמתו אין ללמוד להתיר ניכוש למניעת שריפות או להרחקת מזיקים. שאין הנידון דומה לראיה, דכשמלקט לצורך בהמתו, עיקר מלאכתו היא ליקוט העשבים עצמם, וממילא התנקתה גם השדה. ונמצא שליקוט העשבים לבהמה היא מלאכה שונה בתכלית ממלאכת הסיקול הרגילה, שזו מלאכה בעשבים וזו מלאכה בשדה. מה שאין כן בניכוש, גם כשאינו מתכוין לתועלת הצמחים, סוף סוף הוא פועל בקרקע לנקות אותה מן העשבים, והרי הוא עושה את מלאכת הניכוש הרגילה רק למטרה אחרת, ובאופן זה אין בידינו להתיר. ועיין במאמרו של הגר"ש רייכנברג שליט"א בגליון הליכות שדה (גליון 124).

וכתב בספר משפטי ארץ (שם) שגם לדעת הגרי"ש אלישיב יש היתר להשמיד את עשבי הבר על ידי שיכסה אותם ביריעות פלסטיק אטומות, כך שיחנקו וימותו. שני טעמים להיתר זה: א] שבמעשה זה אינו מסלקם בפעולה ישירה, אלא בגרמא. הוא מונע מהם את אור השמש ובזה גורם להם שימותו. ב] שאין זו צורת העבודה המקובלת בחקלאות, ולפיכך אינה נחשבת למלאכה.

והגר"נ קרליץ התיר אף לרסס את הקרקע מראש בחומר שמונע נביטה, כך שעשבי הבר לא ינבטו. דעל אף שריסוס כזה כן מקובל בין החקלאים למלאכה, מכל מקום כיון דאינו מסירם בפעולה ישירה אלא גורם שהעשבים לא יגדלו, כל כהאי גוונא לא אסרו כשאינו מכוין לתועלת הצמיחה.

כל האמור עד כאן הוא לגבי חצר שיש בה צמחייה אחרת, והניכוש בה אסור מדרבנן משום תולדת זורע. אבל בחצר ריקה, כמו שמצוי לפעמים בחצרות הבניינים במקומות עירוניים, ורוצה לנכשה כדי למנוע שריפות וכיוצא בזה, מותר לנכשה גם בשמיטה.

וכן כתב החזו"א במכתב (הובא בנספחים בסוף ספר משפטי ארץ – שביעית): "עישוב (הוא קציצת העשבים) בשביל הנחשים במקומות שאין האילנות צריכין להאי עישוב, וכגון שהמקום רחוק מהאילנות, וכל העישוב רק בשביל שלא יתאספו נחשים אפשר להתיר, וכשאין המקום ההוא עומד לזריעה".

והטעם בזה, דכיון דאין תועלת בניכוש זה לצמחייה, ניכר שאינו עושה כן לעבודת הארץ אלא לצורך אחר. ומכל מקום לא יעקור את העשבים עם שורשיהם, רק יקצץ את גבעולי העשבים בלבד. שהרי לצורך הנקיון די בקציצת הגבעול ואין צורך בעקירת השורש, ונמצא שאם עוקר השורש נראה שבכוונתו להכין המקום לזריעה.

אמנם, אם החצר מרוצפת, ועלו בה עשבים בין המרצפות, מותר לנכש עשבים אלו אפילו לגמרי, עם שורשיהם. משום שחצר זו אינה ראויה כלל לזריעה, וניכר הדבר שאינו מתכוין כלל לעבודת הקרקע.

ויעוין בדרך אמונה (שמיטה פרק א בציון ההלכה ס"ק צה) שהביא דברי החזו"א הנ"ל, וציין לעיין בספר ארחות רבינו (חלק ב עמ' שנז), שם מובאת עובדא שהחזו"א אכן התיר לאחרים לנכש למנוע נחשים אולם לעצמו החמיר בזה. ובני ביתו רצו לנכש את העשבים שבחצרו מחשש נחשים, ולא הרשה להם לנכשה כל שנת השמיטה. וכך החמיר גם הגאון בעל ה'קהילות יעקב' זצ"ל בחצירו, ולא התיר לנכשה על אף חשש הנחשים, אבל לאחרים לא הורה להחמיר בזה.

יש להעיר שבמקרה שעשבי הבר הללו ראוים למאכל בהמה, ראוי שלא לרססם בחומרי הדברה רעילים. שכן יש הסוברים שיש קדושת שביעית במאכל בהמה גם אם אין בהמות מצויות באותו מקום, ואינו עומד בפועל למאכל בהמה, לכן לא יפסידם בידים. ועיין בספר משפטי ארץ – שביעית (פרק ד הערה 24) בשיטות הפוסקים בזה.