שאלה
לפני כמה שנים, בחודש אלול שלפני השמיטה הקודמת, נטעתי עץ פרי בגינתי. עתה התברר לי שנטעתי אותו מאוחר מידי, והנטיעה היתה באיסור. האם עלי לעקור את העץ? ומה דין הפירות שכבר גדלו על העץ?
תשובה
מי שנטע עץ פרי בשישית בזמן האסור לנטיעה, כאשר נודע לו הדבר עליו לעקור את העץ, אף אם הנטיעה היתה בשוגג, ואפילו אם כבר עברה שנת השמיטה.
אולם הפירות שגדלו על העץ לפני שעקר אותו, אף שגדלו באיסור, מותרים באכילה.
הרחבה
מבואר במשנה (שביעית פרק ב משנה ו): "אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור, רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים לשתי שבתות".
בהסבר טעם האיסור לנטוע לפני ראש השנה נחלקו הראשונים, שיטת רש"י שהאיסור הוא רק מדין תוספת שביעית, ולדבריו בזמן הזה שאין תוספת שביעית אין איסור לנטוע לפני ראש השנה. [ויש סוברים דגם בזמן הזה אסור אם נקלט בשביעית, כפי שהארכנו כאן].
מאידך שיטת הרמב"ם שהאיסור לנטוע עץ לפני שנת השמיטה אינו מחמת תוספת שביעית, אלא מחמת גזירה, ולכן האיסור נשאר גם בזמן הזה, וכמו שנתפרש ברמב"ם (שמיטה ויובל פרק ג הלכה יא): "אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו, נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה בארבעה וארבעים יום יקיים, פחות מכן יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרין, ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור". [שיטות הראשונים נתבארו בהרחבה כאן].
לדינא נקטינן כדעת הרמב"ם שאיסור זה אינו מדין תוספת שביעית, אלא גזירת חז"ל ונוהגת גם בזמן הזה. ולכן דין המשנה שהנוטע אילן לפני שנת השמיטה בזמן האסור בנטיעה עליו לעקור את האילן, נוהג גם בימינו.
והנה ממה שכתב הרמב"ם שהפירות מותרין באכילה, מבואר בהכרח שמדובר לאחר שחלפו שלוש שנות הערלה, ומוכח שאף באופן שנודע לו שנטע באיסור רק אחר שכבר עברה שנת השמיטה, גם אז עליו לעקור מיד את העץ ולא להמשיך לקיימו.
והנה הרמב"ם לא פירש האם מה שקנסו חז"ל לעקור את האילן שגדל באיסור, היינו כשנטע במזיד דוקא, או אף אם נטע בשוגג. ומצינו במי שנטע בשנת השביעית עצמה שחייב לעקור אפילו נטע בשוגג, כמו שפסק הרמב"ם (פרק א הלכה יב): "הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי", אך בנידון דידן סתם הרמב"ם ולא פירש, ויש להסתפק האם גם בנוטע בערב שביעית בזמן שאסור לנטוע, גזרו אף על השוגג.
פשיטות לספק זה מצינו בדברי הגר"א בשנות אליהו (שביעית פרק ב משנה ז), שכתב דגם בערב שביעית הנוטע בשוגג צריך לעקור. וכן כתבו החזון איש (שביעית סימן יז ס"ק כה) והדרך אמונה (שביעית פרק ד ס"ק צג).
אך לעומת זאת יש לציין מה שכתב בתוס' הרי"ד על הירושלמי (תרומות פרק ב הלכה א) שמדבריו משמע שלמסקנת הירושלמי (שם) לא קנסו נוטע בשוגג בערב שביעית.
ולכן להלכה גם בנוטע בשוגג בערב שביעית בזמן האיסור, יש לעקור את האילן. אמנם בספר השמיטה להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל (פרק א הערה 1) הביא את משמעות דברי התוס' הרי"ד שלא קנסו בשוגג, וסיים "והמקיל יש לו על מי לסמוך".
עוד ציין במשפטי ארץ (שביעית פרק א הערה 25) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין לחשוש מאיסור בל תשחית בעקירת העץ, אף שלחלק מהראשונים אין חיוב לעקור את העץ, כיון שהוא עוקר את העץ מחמת האיסור שעבר בנטיעתו.
כל זה אמור לגבי קיום האילן, אך לגבי דין הפירות שגדלו על האילן עד שעקרו, פסק הרמב"ם (שביעית פרק ג הלכה יא) דכל זמן שלא עקר את העץ הפירות מותרים. דברי הרמב"ם מבוססים על הירושלמי (שביעית פרק ב הלכה ד): "לא עקר פירותיו מה הן, רבי בא רבי לא הוו יתבין בצור, אתא עובדא קומיהון, הורי רבי לא: ישפכו פירותיו [-שנאסרו בהנאה]. אמר ר' בא: אני לא נמניתי עמהן בעליית [לא הצטרפתי במושב החכמים להוראה זו לפי שאיני סבור כמוהם]. אמרין נצא לחוץ נלמוד [אמרו נצא לחוץ לשמוע דעת חכמי ישיבות העיר ונלמד מה הדין]. נפקון ושמעון, רבי יונה רבי יצחק בר טבלייא בשם רבי לעזר אין מחדשין על הגזירה, רבי יוסה רבי יצחק בר טבלייא בשם רבי לעזר אין מוסיפין על הגזירה [אין מחדשין או מוסיפין על גזירת חכמים לעקור את העץ, אלא הפירות שגדלו מותרין]". משמע שמסקנת הירושלמי, שאין מוסיפין יותר ממה שגזרו מתחילה, ולכן אף שצריך לעקור את העץ, הפירות שגדלו עד העקירה מותרים.
אמנם במהר"י קורקוס על הרמב"ם (שם) כתב שמדברי הרמב"ן ועוד ראשונים משמע שלהלכה גם הפירות שגדלו עד שעקרו את האילן אסורים, וביאר המהר"י קורקוס שאותם הראשונים סברו שמכיון שרבי לא, המובא בירושלמי דלעיל, הורה הלכה למעשה לאיסור, הרי זה נחשב כמעשה רב, ועל פי זה סברו אותם ראשונים להלכה שהפירות אסורין.
הלכה למעשה, פסק החזון איש (שביעית סימן יז ס"ק כה) כדעת הרמב"ם, שאף אם נטע באיסור, הפירות שגדלו עד שעקר מותרים.
