תגיות קשורות

שאלה

בערב ראש השנה של תחילת השמיטה התעורר ויכוח בין המתפללים בבית הכנסת, האם צריך כעת לכתוב פרוזבול, או שהזמן הנכון לכתיבתו הוא בערב ראש השנה של מוצאי השמיטה.

מה הוא הזמן הנכון לכתיבתו?

תשובה

נחלקו הראשונים האם צריך לכתוב פרוזבול בערב ראש השנה של תחילת שנת השמיטה. והעיקר להלכה שזמן כתיבת הפרוזבול הוא בערב ראש השנה של מוצאי השמיטה.

אכן דעת הרבה פוסקים שראוי להחמיר ולכתוב פרוזבול גם בערב ראש השנה של תחילת השמיטה.

הרחבה

תקנת פרוזבול מבוארת בגמרא (גיטין דף לו ע”א): “זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה (שחששו שמא יתעכב הלוה מלפרוע עד שתגיע השמיטה ותשמט את החוב), ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים טו ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו’, עמד והתקין פרוזבול.

וענין הפרוזבול הוא שהמלוה מוסר את חובותיו לבית דין, כמבואר בגמ’ שם: “וזה הוא גופו של פרוסבול: מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה” ומשכתב המלוה פרוזבול, שוב אין השביעית משמטת את חובו.

והנה זמן שמיטת הכספים הוא בסוף שנת השביעית, כמו שדרשו חכמים (ערכין דף כח ע”ב) מן הפסוק (דברים טו א): “מקץ שבע שנים תעשה שמטה”, ופסוק זה מדבר בשמיטת כספים, ככתוב שם: “וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו וגו'”. וכן פסק הרמב”ם (שמיטה פרק ט הלכה ד): “אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וכו'”, וכך נפסק בטור ובשלחן ערוך (חושן משפט הלכות הלואה סימן סז סעיף ל).

ואם כן זמן כתיבת הפרוזבול הוא לקראת סוף השמיטה, שאז הוא זמן שמיטת הכספים.

אמנם יש מן הראשונים שנקטו שיש לכתוב את הפרוזבול עוד לפני תחילת השמיטה. וכן דעת הרא”ש בפסקיו (גיטין פרק ד סימן יח), שאף על פי שזמן שמיטת הכספים הוא בסוף השמיטה, מכל מקום זמן כתיבתו הוא לפני השמיטה. וכתב הרא”ש שכך שנינו בתוספתא (שביעית פרק ח הלכה י): “אימתי כותבין עליו פרוזבול, ערב ראש השנה של שביעית”.

וטעם הדבר מפורש ברא”ש (שם סימן כ), ששתי מצוות יש בענין שמיטת כספים, אחת: מצות עשה להשמיט את החוב, שנאמר (דברים טו ב): “וזה דבר השמטה שמוט וכו'”, והשניה: מצות לא תעשה שלא יתבע המלוה את חובו מן הלווה, שנאמר (שם) “לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'”.

וכתב הרא”ש שאמנם זמן מצות ההשמטה הוא בסוף שנת השמיטה, כפי שדרשו חכמים מהפסוק מקץ שבע שנים וכו’, אך זמן מצות לא יגוש הוא מיד בתחילת השמיטה, כלשון הכתוב כי קרא שמיטה לה’. ולפיכך, בשנת השמיטה עצמה אסור למלוה לתבוע את חובו מן הלווה, אך אם בא הלווה מעצמו לפרוע את חובו, רשאי המלווה לקבלו מידו.

ומכיון שבתוך שנת השמיטה אין המלוה רשאי לתבוע את חובו מן הלווה, גם בית דין אינם נזקקים לגבות את החוב, שכל זה בכלל לא יגוש את אחיו ואת רעהו, ולפיכך אין המלוה יכול למסור את חובותיו לבית דין בשנת השמיטה עצמה, לפיכך עליו להקדים ולכתוב את הפרוזבול עוד לפני השמיטה.

וכך כתבו גם ספר העיטור (ערך פרוזבול) ועוד ראשונים, וכך פסק הטור (חושן משפט סימן סז): “ואין כותבין אותו אלא עד סוף שנה ששית. נכנסה שנה שביעית, אף על פי שאין משמטת עדיין אלא בסופה, אפילו הכי אין כותבין אותו”.

אמנם בשו”ת הרשב”א (המיוחס לרמב”ן סימן צח, וכעין זה גם בשו”ת הרשב”א חלק ב סימן שיד) חלק על בעל העיטור, וכתב: “שאינו אלא מן המתמיהין בדינו, שהרי שביעית אינה משמטת אלא בסוף, וכל זמן שהוא גובה מוסר שטרותיו לב”ד”. וכתב שנוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי התוספתא, והגירסא הנכונה היא: “אימתי כותבים פרוזבול, ערב ר”ה של מוצאי שביעית”, וכך היא מובאת גם בפירוש הר”ש על המשניות.

ובבית יוסף כתב שגם הרמב”ם חולק על הרא”ש, שהרי מפורש ברמב”ם (שם) שמותר למלוה לתבוע חובו מן הלווה בשביעית, וזה לשונו: “אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב”, ומכיון שרשאי לתבעו בשביעית, ודאי רשאי גם למסור את חובו לבית דין בשביעית.

והב”ח כתב שאפשר שהרמב”ם אינו חולק על הרא”ש, שהרי מה שכתב הרמב”ם שגובה חובו כל השנה היינו באופן שהלוהו בשמיטה עצמה, ובאופן זה גם הרא”ש מודה שמותר לגבותו בשנת השמיטה, אבל באופן שהלוהו לפני השמיטה אפשר שגם הרמב”ם מודה שאינו רשאי לתבעו בשנת השמיטה, ונמצא שעבור הלואה זו יהיה עליו לכתוב פרוזבול לפני השמיטה.

והעיקר לדינא כדעת רוב הראשונים דאין צריך לכתוב פרוזבול אלא בסוף שנת השמיטה, וכן כתב הבית יוסף: “וכן המנהג פשוט בארץ ישראל וסביבותיה לכתוב פרוזבול בערב ראש השנה של מוצאי שביעית, וכן נהג מורי הרב הגדול הר”י בירב ז”ל”.

אמנם יש מן האחרונים שכתבו לחוש גם לשיטת הרא”ש ולכתוב פרוזבול גם לפני שנת השביעית. כך כתב התומים (שם אורים ס”ק נד, והובאו דבריו בפתחי תשובה ס”ק ה): “ולכך הירא וחרד יש להחמיר לעשות פרוזבול בערב שביעית, אם לא בהלואה שנעשית בשביעית, דאז בלאו הכי הרדב”ז (חלק ו סימן ב אלפים רלח) והב”ח (סעיף לב) סוברים שאף הרא”ש מודה דיכול לעשות פרוזבול”.

וכן כתב בשו”ע הרב (הלכות הלואה סעיף לו): “וזמן הפרוזבול הוא לכתחלה בסוף הששית, לפני ראש השנה של שביעית. שאף ששביעית אינה משמטת אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה, יש אומרים שמשנכנסה שנת השביעית אסור לתבוע חוב שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה’, מיד שקרא שמטה לה’ לא יגוש וכו’. ואם לא עשה פרוזבול בסוף ששית יעשה בשביעית עד ראש השנה של מוצאי שביעית”.

וכן כתב בפאת השלחן (סימן כט ס”ק צו): “לכתחילה לכתוב לפני שנה השביעית”. וכן כתב בשו”ת חתם סופר (חושן משפט חלק ה סימן נ), שמדינא אין צריך לכתוב פרוזבול בערב שביעית, “ומ”מ אם נפשו אוותה ויעש אין מזחיחין אותו, ומהיות טוב אל תקרי רע, ואין כאן משום יוהרא, דחש ליה מהרש”ל והביאו מגן אברהם (סימן סג ס”ק ב)”.

וכן כתב בדרך אמונה (שמיטה שם ס”ק כה) שדעת רוב הפוסקים כהרמב”ם, “ומ”מ יש מדקדקין לכתוב פרוזבול גם ערב ראש השנה של שביעית לצאת גם דעת הרא”ש”. ובצהה”ל (שם ס”ק מד) כתב שגם אביו בעל הקהילות יעקב זצ”ל החמיר בזה. וכן דעת הגרי”ש אלישיב שראוי להחמיר בזה, כמו שכתב בשו”ת ישא יוסף (חלק ה סימן קכ): “לדעת מרן רבינו זצוק”ל ראוי לעשות פרוזבול גם בערב שביעית ולחוש כדעת הרא”ש, ואף הורה לנו להזכיר שיטה זו בפרסומים לציבור הרחב”.

אמנם בדרך אמונה (שם) מובא שהחזון איש לא החמיר בזה, (ועיין בחוט שני (פרק ט הלכה ה מה שכתב בנוגע לדעת החזון איש). וגם החתם סופר (שם) כתב שרבו רבי נתן אדלר לא החמיר בזה, וזה לשון החתם סופר: “אנא עובדא ידענא שמורי ורבי החסיד זצ”ל מסר דבריו כו’ בסוף שנת תקמ”ד הנכנס לתקמ”ה, דהיינו סוף שמיטה, וידענא שלא עשה פרוזבול בסוף תקמ”ג, כי לא זזה ידי מתוך ידו ממש לידע כל דרכיו מוצאיו ומובאיו וכו’, דכל הפוסקים חולקים חוץ מהעיטור והרא”ש (והטור נמשך אחריו כדרכו), ודי לן מה שכתב הרמב”ן בתשובות המיוחסות דנוסחא מוטעת נזדמנה להעיטור בתוספתא ושכן הביאו הר”ש בשביעית כהרמב”ן וכו'”.

ומכל מקום, אף הנוהגים להחמיר ולכתוב פרוזבול גם בערב השמיטה, די שיכתבוהו בפני שלשה הדיוטות, ואינם צריכים להחמיר לכתבו בפני בית דין קבוע, כפי שמחמירים בפרוזבול שכותבים בסוף השמיטה. וגם אינם צריכים להחמיר שהדיינים לא יהיו קרובים. כך כתב בספר שיח השמיטה (פרק כב בשם הגר”ח קנייבסקי שליט”א).