הצטווינו לשבות בשנה השביעית – שנת השמיטה ממלאכת הקרקע, ולפיכך מלאכה הנעשית לתועלת הצמחים אסורה בשנת השמיטה[1].

אמנם יש מלאכות שאסורות מן התורה וישנן מלאכות שאסורות מדרבנן, וקיים חילוק יסודי ביניהן: המלאכות האסורות מן התורה – לא הותרו בשום מצב. אך המלאכות האסורות מדרבנן הותרו במצבים ותנאים מסוימים, וכפי שנפרט להלן.

המלאכות האסורות מהתורה

כתוב בתורה (ויקרא כה, ד-ה):

“וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה’, שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ”.

בפסוק זה ציוותה אותנו התורה שלא לעשות ארבע מלאכות בשנת השמיטה: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה.

יש הסוברים כי מלאכות חרישה ונטיעה גם הן אסורות מהתורה.

המלאכות האסורות מהתורה, נקראות ‘אבות מלאכות’[2].

המלאכות האסורות מדרבנן

חכמינו אסרו לעשות בשנת השמיטה גם את שאר עבודות השדה והאילן, כגון: השקיה, דישון, סיקול, ניכוש, ריסוס, גיזום ועוד, משום שהן תולדות של אבות המלאכות הנזכרים לעיל[3].

ההבדלים בין המלאכות האסורות מהתורה לבין המלאכות האסורות מדרבנן

מלאכות האסורות מהתורה, אסור לעשותן בשביעית, אף כדי למנוע את מיתתם של הצמחים[4].

לעמת זאת, מלאכות האסורות מדרבנן מותרות בשני אופנים:

  1. מקום פסידא
  2. לאוקומי אילנא

מקום פסידא

מלאכות דרבנן נאסרו רק אם מטרתן להשביח את הצמח, אבל אם מטרתן למנוע נזק ניכר מהצמח – מותר לעשותן בשמיטה, כגון אחד משלושת הנזקים המתוארים להלן:

  1. הצמחים עלולים למות.
  2. הצמחים עלולים להינזק נזק משמעותי ובלתי הפיך. כלומר: נזק חמור שלא ניתן לשקמו לאחר השמיטה, או ששיקומו כרוך בהשקעה מרובה.
  3. בצמחים העומדים גם לנוי, אם המראה החיצוני של הצמחים עלול להיפגע פגיעה משמעותית שלא יהיה ניתן לשקמה במשך תקופה סבירה לאחר השמיטה, או ששיקומה יהיה כרוך בהשקעה מרובה.
  4. לדעת החזון איש בעצי פרי מותר לעשות מלאכות דרבנן כדי להצילם מהפסד של רוב הפירות.

כאשר קיים חשש לנזק כבד אחר, שאינו כלול באחת ההגדרות הנזכרות, יש לשאול שאלת חכם.

לדוגמא: כיוון שמלאכת זיבול אסורה מדרבנן מותר לזבל את המטע, אם מומחה חקלאות נאמן וירא שמים אומר שייגרם נזק ניכר למטע אם לא יזבלו אותו עכשיו, או שרב הפירות עלולים להתקלקל.

מלאכה שמותרת במקום פסידא אינה מותרת באופן גורף, ואם יכול לעשותה בערב שמיטה או לאחר שנת השמיטה, עליו לעשותה בזמנים אלו. אך כאמור אם יגרם הפסד מהקדמת המלאכה או מאיחורה, התירו לעשותה בשמיטה[5].

לאוקומי אילנא

בנוסף: ישנן מלאכות שכל מהותן היא מניעת נזק ואינן עושות שום השבחה, למשל, לסתום סדקים שנעשו באדמה סביב העץ, כדי שהשמש לא תייבש את השורשים, או להעמיד עמוד תמיכה לענף טעון פירות, שלא יישבר תחת הכובד. מלאכה כזו נקראת ‘לאוקומי’ – להעמיד, דהיינו להשאיר את העץ במצבו שלא יתקלקל, לעומת שאר המלאכות שהן בדרך כלל גם משביחות את העץ או את פירותיו והן נקראות ‘לאברויי’ – להבריא את העץ ולהשביחו.

מלאכות שהן ‘לאוקומי’ – מותר לעשותן בשביעית, מלבד מלאכות שהוזכר מפורש שאסרו אותן למרות שהן ‘לאוקומי’. לפיכך הרוצה לעשות מלאכה שהיא לאוקומי, עליו לעשות שאלת חכם ולוודא שהיא מותרת.

מלאכה המותרת משום שהיא לאוקומי, מותר לעשותה בשמיטה אף אם יכול לעשותה כבר בערב שביעית, או לאחר שנת השמיטה[6].


[1] משפטי ארץ פרק ב סעיף א.

[2] משפטי ארץ פרק ב סעיף א.

[3] משפטי ארץ פרק ב סעיפים ו-ח.

[4] משפטי ארץ פרק ג סעיף א.

[5] משפטי ארץ פרק ג סעיפים ב-ז.

[6] משפטי ארץ פרק ג סוף הערה 5.

אולי יעניין אותך גם...