שאלה:
כיוון שההלכה היא שאין מפרישין תרו"מ ואין מרימים חלה משנה על חברתה, האם יש לחוש שבעלי מאפיות המצות אופים מצות מקמח של שתי שנים נפרדות? ואם כן, האם יש אפשרות להפריש חלה מהמצות בכהאי גוונא?
תשובה:
הדבר בהחלט מצוי ויש מקום לחשוש שבעלי המאפיות משתמשים למצות בקמחים משתי שנים שונות. ומשום כך יש לברר ולשאול לפני האפייה על מקור הקמח ועל שנתו, ואם אכן ישנם שנים שונות של הקמחים ראוי לשים לב היטב לצורת ההפרשת חלה שיש לעשות, ויש בזה פרטים רבים לפי המקרה. במאמר שלפנינו יבואר העניין בהרחבה, ויפורטו אפשרויות התיקון במקרים השונים.
פעמים רבות הקמח שמשתמשים בו למצות מגיע מחיטים שגדלו בשתי שנות מעשר שונות, כגון בשנים שלאחר השמיטה, או כאשר נשארו חיטים ושומרים אותן לשנה הבאה, או כשרוצים לערב זנים שונים של קמח בכדי לשפר את הטעם או את המרקם של המצות. ומאחר שבמצות יד הדרך היא לערוך עיסות שאין בהן שיעור חיוב חלה (שו"ע או"ח תנו, ס"א, וצריך לצרף את העיסות אחר האפייה לחייבן בחלה), יש לדון אם וכיצד ניתן לצרף את המצות לחיוב חלה כדין.
הפרשת חלה מקמח של שתי שנים
להבנת הנידון נקדים בקצרה את דיני עיסות העשויות מקמח של שתי שנים.
המשנה בתרומות פ"א מ"ה: "אין תורמין וכו' ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש", כלומר: אין מפרישים תרו"מ מיבול שנה אחת על חברתה.
וכן מבואר במשנה בחלה פ"ד מ"ד: "קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה רבי ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרים". דהיינו שגם בחיוב חלה אין מפרישים חלה מעיסה העשויה מקמח שנה אחת על עיסה אחרת העשויה מקמח שנה אחרת.
הפרשה מיניה וביה לא מועילה בעיסת שתי שנים
עוד מבואר במשנה שאם חייב את העיסות בהפרשת חלה על ידי שצירפן בנשיכה, אף שהעיסה חייבת בחלה משום ששתי שנים מצטרפות לחיוב אחד, מכל מקום לדעת רבנן גזרו חז"ל שלא מועיל להפריש מעיסה זו אף אם לקח מכל אחת מהעיסות, שלא יבוא להפריש מן החדש על הישן. וכן פסק הרמב"ם (הל' בכורים פ"ז ה"ד) ובטוש"ע (יו"ד שכד ס"ח).
כיצד מתקנים חלת שתי שנים?
הראשונים נחלקו כיצד מתקנים עיסות שתי שנים שהצטרפו לחיוב חלה:
לדעת הר"ש והרא"ש (שם) צריך להפריש על עיסת כל שנה מעיסה אחרת שעשויה מקמח של אותה שנה, ויש בה שיעור חלה בפני עצמה.
לשיטת הריבמ"ץ (שם) לא מספיק מה שיפריש עליהן מעיסה אחרת מאותה שנה, אלא צריך לצרף לכל אחת מהעיסות עוד עיסה מאותה שנה בהתאמה, כך שיהיה בעיסת כל שנה שיעור שיחייב חלה בפני עצמה. ויפריש משתיהן.
לדעת מהרי"ק בשיטת הרמב"ם מספיק שיביא עיסת שנה אחת ויצרפה לעיסה, כך שיהיה שיעור חיוב בקמח אחת מן השנים, ויפריש ממנה, וגם מחלק העיסה של השנה השנייה.
וכתב בחלת לחם (ג, נה) בשם מהרי"ט אלגאזי, שדין זה שאין מפרישים מיניה וביה, מעכב אף בדיעבד. ואם עבר והפריש על עיסה זו על ידי שלקח משתי השנים, העיסה נשארת בטיבלה.
ועל כן אם צירף מצות מקמח של שתי שנים בסל, בכדי לחייבן בחלה, והפריש חלה מיניה וביה, אף אם הפריש משתי השנים, מדרבנן ההפרשה לא חלה. ועליו לתקן את המצות שוב כפי שהתבאר.
עיסה הבלולה מקמח שתי שנים
כאמור בעלי המאפיות נוהגים לערב ולבלול קמחים שונים, כדי להגיע למרקם ולטעם הרצויים, ופעמים רבות הקמחים הם משנים שונות. ויש לדון אם גם בכהאי גוונא גזרו שלא להפריש מעיסת שתי השנים מיניה וביה.
ברמב"ן, הל' חלה (לב-לג) כתב: "וכולן שבללן תבואה קמחין בצקות מצטרפין, וכו' וכן סיפא דמתניתין כולה בנשוך, דאילו בבלול חטים ואורז מצטרפין ונגררין, ואין צריך לומר ישן וחדש, אלא כולה בנשוך וכן הלכה".
מבואר שבעיסה הבלולה מקמח שתי שנים לא גזרו. וכן מבואר במהרי"ק שם בחד לישנא בביאור הרמב"ם. וכן פסק בחלת לחם ס"ג סי"ז. [ויעויין בדר"א הל' בכורים פ"ז סקל"ד, שהביא שיש חולקים על זה].
איך מפרישים בבלול?
כל הנ"ל אמור לגבי הגזירה שגזרו שהגם שקמחי שתי שנים מצטרפים לחיוב, מ"מ אסור להפריש על צירוף עיסות, ועל זה אמרינן שבבלול לא גזרו.
אך לכאורה צ"ב, שהרי יש לחוש שמא במה שהפריש עלתה בידו רק מצה מקמח שנה אחת ולא של שתי השנים, ודין זה שאין מפרישים מקמח שנה אחת על חברתה הוא מן התורה, ולא מגזירה שמא יבוא להפריש משנה על חברתה.
ואפשר שמה שניתן להפריש מהעיסה הבלולה משתי שנים ולסמוך, על אותן שיטות שאף שביבש ביבש אין בילה, מ"מ בקמח יש בילה, כמו בדבר לח, כפי שנפסק בשו"ע יו"ד של ס"ג, וממילא אמרינן ששני הקמחים מעורבים בשווה, ובכל חתיכת מצה יש משתי השנים, [והרי הוא כנוטל מן האמצע, ובכהאי גוונא לא גזרו חכמים וכנ"ל].
עוד ניתן לומר שאף לדברי הגר"א (שם ס"ק ה) שפסק שאין בילה בקמח, ורק בדבר לח כשמן וכדומה יש בילה [ויעויין חזו"א דמאי סי' יג סק"ד שחשש לשיטת הגר"א], מ"מ כשבלל את הקמח יכול להפריש חלה מיניה וביה, כיון שכל חיוב העיסה הוא חיוב חדש של עיסת שתי השנים יחד, מכיוון שקמח כל שנה בפני עצמה אינו יכול להתחייב לבד. ומשום כך אף אם עלה בידו רק מקמח שנה אחת פטר בזה את כל העיסה.
ולפי"ז יש לדון אם כל מה שיכול להפריש מיניה וביה הוא רק כאשר אחרי הצירוף אין שיעור חלה בקמח כל שנה בפני עצמה, והויא עיסה שכל חיובה הוא רק על ידי קמח שתי השנים יחד, אבל כשצירף מצות בכמות גדולה, ויש בקמח כל שנה שיעור חיוב חלה בפני עצמו, ייתכן שבכהאי גונא חזר הדין שאין מפרישים משנה על חברתה לסוברים שאין בילה בקמח, כיוון שכל עיסה חייבת בהפרשה בפני עצמה, ואינו יכול להפריש משל שנה אחת על חברתה, וצ"ע.
אם מותר לצרף שתי שנים
עוד יש לעיין מה הדין כשלא בלל את הקמח, ויש בידיו מצות מקמח שתי שנים, אם צריך לצרף את המצות ולחייבן בחלה, ואז לתקנן כשיטות הראשונים שהובאו לעיל, על ידי שיביא עוד עיסות משתי השנים, או שמכיוון שגזרו שאין להפריש מהן מיניה וביה אין ראוי לצרפן ולהביאן לידי חיוב. [אף שכשעשאן תחילה עיסות קטנות הפקיען מחיוב חלה שלא כדין, כמבואר בגמ' בפסחים מח, ב].
המורם מן האמור:
ולפיכך יש לברר אצל בעלי המטחנות והמאפיות מאילו חיטים משתמשים במאפיה.
אם יש בידם קמחים משתי שנים יש להקפיד –
כאשר המצות נאפות מקמח שתי שנים שאינו בלול:
א. יש לצרף בסל את המצות מקמח כל שנה בנפרד.
ב. ואם צירף מצות מקמח שתי שנים – יש לצרף מצות נוספות שיהיה מקמח כל שנה כשיעור חלה, ולהפריש משל כל שנה בפני עצמה.
ג. אם לא יכול לצרף מצות מקמח אותה שנה, באופן שיהיה מכל שנה שיעור חלה, יש לדון אם נכון לצרף בסל משתי השנים, ולפיכך לכתחילה לא יעשה מצות משתי שנים, אם לא יוכל לצרף אח"כ כל שנה בפני עצמה.
כאשר בללו קמחים של שתי שנים:
א. יש לצרף את המצות כשיעור חלה בסל, ולהפריש מיניה וביה.
ב. אם צירפו כמות גדולה שיש בכל אחד מן הקמחים כשיעור חלה – צ"ע אם לדעת הגר"א שאין בילה בקמח יכול להפריש מיניה וביה.
