שאלה
בתקופה האחרונה הלויתי סכומי כסף לכמה מתושבי השכונה. לקראת ראש השנה ערכתי כמובן פרוזבול כדת וכדין, אך למרבה הצער אבד לי הפרוזבול.
אחד הלווים ממאן לפרוע את חובו. הוא טוען שאינו מאמין שכתבתי פרוזבול, ומכיון שהוא המוחזק, עלי להוכיח לו שכתבתי פרוזבול. האם הדין עמו?
תשובה
אין ממש בטענת הלווה. המלוה נאמן לומר שהיה לו פרוזבול ואבד, והלווה חייב לפרוע לו.
הרחבה
בגמרא (גיטין דף לז ע"ב) מובא: "אמר רב יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני. מאי טעמא, כיון דתקינו רבנן פרוסבול – לא שביק היתירא ואכיל איסורא". פירוש, חזקה על המלוה שכתב פרוזבול, שהרי עדיף לו לכתבו ולתבוע חובו בהיתר מאשר להמנע מלכתבו ולתבוע חובו באיסור.
אמנם בהמשך מקשה הגמרא מן המשנה בכתובות (פרק ט משנה ט): "בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול, הרי אלו לא יפרעו", הרי שאין המלוה נאמן לומר שכתב פרוזבול.
ומתרצת הגמרא שבאמת נחלקו בזה התנאים בברייתא, תנא קמא בברייתא סובר שהמלוה אינו נאמן, והמשנה בכתובות סוברת כדבריו, אבל חכמים בברייתא סוברים שהמלוה נאמן, ורב נחמן פסק כדבריו.
והרי"ף (שם) פוסק כמשנה בכתובות, שהמלוה אינו יכול לגבות חובו בלא שיציג את הפרוזבול, וכך מצדד גם המאירי.
אך הרמב"ן (שם) כתב שמכיון שבכל הסוגיה מבואר שחכמים הקילו בדין הפרוזבול, נקטינן להקל. וכך גם דעת הרשב"א הריטב"א והר"ן ושאר הראשונים.
גם התוספות (גיטין שם ד"ה לא שביק) כתבו שרבינו תם פסק כרב נחמן, שהמלוה נאמן לומר שהיה בידיו פרוזבול ואבד, ואינו צריך אפילו שבועה.
ובדעת הרמב"ם יש לעיין, שכתב (שמיטה פרק ט הלכה כד) וזה לשונו: "המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובו, ואם אמר היה לי ואבד, נאמן, שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול".
ומקור דברי הרמב"ם הוא מדברי רבן שמעון בן גמליאל במשנה בכתובות שם: "בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול, הרי אלו לא יפרעו. רבן שמעון בן גמליאל אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט, ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול". ומפרש רש"י (כתובות דף פט ע"א): "שגזרו עובדי כוכבים על המצות, והיו יראים לשמור גיטיהן, ומשקיבלתו שורפתו, וכן פרוזבוליהן".
אכן מלשון הרמב"ם משמע שגם בזמן שאין סכנה המלוה נאמן, שהרי סתם וכתב: "ואם אמר היה לי ואבד נאמן, שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול", משמע שמאותה עת ואילך נאמן המלוה תמיד, אף שלא בזמני סכנה.
וכך כתבו המהר"י קורקוס והכסף משנה, שהרמב"ם מפרש שמה שאמר רשב"ג 'מן הסכנה ואילך' הכוונה אף לאחר שחלפה הסכנה, ורשב"ג סובר כחכמים בברייתא וכרב נחמן שהמלוה נאמן לעולם.
וכן משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, שכתב בטעמו של רשב"ג: "דכיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק התירא ואכיל אסורא". והרי כך ביארה הגמרא בגיטין את דעת חכמים שבברייתא, שלדעתם לעולם המלוה נאמן, אלא שהרמב"ם אכן מפרש שרשב"ג סובר כחכמים בברייתא.
אלא שלפי זה אינו מובן מפני מה הוצרך רשב"ג להזכיר את ענין הסכנה, והרי גם בלאו הכי נאמן המלוה מצד שלא שביק התירא ואכיל איסורא.
וביארו האחרונים (גרש ירחים גיטין שם, ובאור שמח שמיטה שם) שהסברא שלא שביק התירא ואכיל איסורא אינה חזקה גמורה, שהרי יש גם ריעותא בטענתו, שהרי דרך בני אדם לשמור את הפרוזבול וזה איבדו. אך מעת הסכנה ואילך הורגלו אנשים שלא לשמור את הפרוזבול, ומאז ואילך אין ריעותא במה שאיבד את הפרוזבול, ושוב אפשר להאמינו מכח החזקה שלא שביק התירא ואכיל איסורא.
וכך כתב גם בדרך אמונה (שם ס"ק קלא): "ואף על גב שכבר עבר הסכנה, כיון שכבר הורגלו שלא לשמור הפרוזבול אין בזה רעותא במה שאין בידו הפרוזבול. אבל לפני הסכנה, אף על גב דלא שביק איניש התירא ועביד איסורא כדבסמוך הלכה כו, מ"מ יש רעותא במה שאין בידו הפרוזבול".
ולפי האמור עולה שלמעשה גם לפי הרמב"ם המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, כדעת רוב הראשונים. וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סז סעיף לג): "נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד".
ובשולחן ערוך שם מוסיף: "ולא עוד, אלא שפותחין לו שמא פרוזבול היה לך ואבד, ואם אמר כן, נאמן". כלומר: גם אם המלוה אינו טוען מעצמו שכתב פרוזבול, בית דין פותחים לו ושואלים אותו שמא כתב, ואם אמר שכתב נאמן. והרמ"א מוסיף שם שאף אם לא פתחו לו הבי"ד, וכבר יצא מבי"ד, וחזר קודם גמר הדין ואמר פרוזבול היה לי, נאמן.
ולכן להלכה אין טענת הלווה כלום, והמלוה נאמן לטעון שכתב פרוזבול והלווה חייב לשלם.
