מלאכה שהותרה בשביעית, האם צריך להקדימה?

האם ישנן הלכות שמותר לעשותן לכתחילה בשנת השמיטה?
מהי מלאכה "לאוקומי" ולמה היא מותרת בשביעית?
האם ישנן מלאכות שעל אף שיהיה מותר לעשותן בשביעית בשעת הצורך, מכל מקום אם ניתן עלינו להקדימן לשנת השמיטה?

כל אלו ועוד יפורטו ויבוארו במאמר שלפנינו.

רבי אהרן פרנקל שליט"א, מרבני בית ההוראה

מלאכה שהותרה בשביעית, האם צריך להקדימה

שאלה:

בחצרי צומח אילן שכאשר הוא מגיע לשלב שגדלים בו פירות צריך להניח תחתיו מוטות תמך בכדי שענפיו לא ישברו מכובד הפירות, האם אני צריך להעמיד את מוטות התמך לפני שנת השמיטה?

תשובה:

אין צורך להעמיד את מוטות התמך לפני שנת השמיטה, ואם בשנת השמיטה יתעורר צורך במוטות יהיה מותר לו להעמידם, אולם ההיתר להעמידם הוא רק על מנת שלא ישברו הענפים מכובד הפירות, אך לא בכדי לישרם, הטעם להיתר משום שמלאכות שהותרו בשביעית כי הם "אוקמי אילנא" אינם אסורות בשביעית כלל, ולפיכך גם אין צורך להקדימם ויכול להמתין בעשייתם עד לשביעית.
אולם על אף האמור, מלאכות שהותרו מחמת הפסד, חייבים להקדימם שהרי הם מלאכה האסורה בשביעית אלא שהותרו לצורך ומניעת הפסד, לכן חובה להקדים לעשותם לפני לשנת השמיטה שלא יזדקק למלאכת שביעית.

מקורות וביאורים

מצינו שני היתרים במלאכות שביעית: האחת שהתירו מלאכות מסוימות במקום הפסד, והשנית שמלאכה שנעשית לאוקמי ולא לאברויי מותרת. היינו מלאכה שאינה יוצרת דבר חדש אלא רק מעמידה את מה שכבר קיים בכך שרק מונעת נזק מותרת.
ויש לברר מהו גדר ההיתר בכל אחד מהם.

מקור ההיתר לעשות מלאכה במקום פסידא

במשנה ריש מו"ק מבואר שמותר להשקות בית השלחין בשביעית, ובביאור דין זה מבואר בגמ' שאף שהשקיה היא מלאכה [או חורש או זורע כמו שנחלקו רבה ורב יוסף שם], מ"מ הואיל ולא אסרוה אלא מדרבנן התירוה במקום פסידא. והטעם שהיא אסורה רק מדרבנן: אביי פירש שהוא משום ששביעית בזמן הזה דרבנן, ואילו רבא פירש שמן התורה לא אסור בשביעית אלא זריעה וזמירה קצירה ובצירה, [הראשונים נחלקו בשיטת רבא לגבי חרישה ונטיעה, אם אסורות מן התורה], ורק מדרבנן אסרו את כל התולדות.

אלו מלאכות הותרו במקום פסידא בשביעית

ונחלקו הראשונים אם כשם שהתירו להשקות את בית השלחין במקום פסידא, התירו גם את שאר התולדות במקום פסידא.
הר"ן בחידושיו למו"ק (שם) כתב: "מה זריעה מיוחדת וכו' פי' והני מלאכות דלעיל חשובות הן ודי להן פ"א בשנה דומיא דזריעה ונטיעה אבל קשקוש והשקאה דצריכות תדיר תדיר לא מקרי עבודה חשובה ומותר לעשותן", וכ"כ הנימוקי יוסף. מבואר שרק השקיה שהיא לא מלאכה חשובה התירו רבנן, אבל שאר מלאכות לא הותרו אף במקום פסידא.
מאידך הר"ש (שביעית פ"ב מ"א,ב) כתב על כל המלאכות דרבנן "דתולדות בשביעית לא דאורייתא ובמקום פסידא לא גזרו". היינו שכל מלאכה שאינה אסורה מן התורה הותרה במקום פסידא.

שיטת הרמב"ם בהיתר מלאכה בשביעית במקום פסידא

וברמב"ם (הל' שמיטה פ"א הל' ח – ט) כתב וז"ל: "משקין בית השלחין בשביעית וכו' ועושין עוגיות לגפנים ועושין את אמת המים כתחלה וממלאין את הנקעים מים. ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו".
ודברי הרמב"ם קשים, שהרי מבואר בגמרא במו"ק (ג ע"א) שעושים בשביעית עוגיות לגפנים משום שממעטים שרק עבודה שהיא בשדה ובכרם אסורה, אבל עוגיות לגפנים שהיא מלאכה ייחודית לכרם מותרת, ואם כן למה הוצרך הרמב"ם לנמק את ההיתר משום פסידא. וכתב החזו"א (שביעית יז, כ) דאי נימא שדעת הרמב"ם כשיטת הר"ן ניחא, משום שהשקיה ועוגיות לגפנים אינם מלאכות גמורות, השקיה משום שהיא תדירה – כדברי הר"ן, ועוגיות לגפנים משום שאינה מלאכה שבשדה וכרם, ולכן רק הם הותרו במקום פסידא, ולכך הוצרך הרמב"ם לכתוב בטעם ההיתר שהוא משום פסידא.
ואולם החזו"א התקשה בעצם דברי הר"ן, שהרי אחר שאמרו בגמ' דמשקה חייב או משום חורש או משום זורע הקשו אם כן איך התירו השקיה בשביעית, ותירץ אביי שהוא משום דשביעית בזמן הזה דרבנן לכך התירו משום פסידא, ואי נימא דהשקיה אינה מלאכה גמורה, היה לאביי לתרץ שכיון שאינה מלאכה גמורה ואינה אסורה אלא מדרבנן, התירו.
ובהמשך דבריו (שם כא, יז) כתב החזו"א דנראה מדברי הרמב"ם שכל אותן המלאכות שמנה הרמב"ם בפרק א לאיסור לא הותרו רק משום שבפועל לא מדובר במקרים שנעשות למנוע הפסד, ולפי זה במקום פסידא יהיו מותרות כל התולדות דכל מלאכות דרבנן הותרו במקום פסידא.
ובהכרעת ההלכה כתב החזו"א שכיון שהוא תרי דרבנן, כלומר גם המלאכות הן רק דרבנן וגם שביעית בזמן הזה דרבנן, כל מלאכה שאסורה רק מדרבנן מותרת במקום פסידא.

מקור ההיתר לאוקמי

בגמרא מו"ק ג, א, מבואר דעבודת קשקוש באילנות מותרת בשביעית משום שאינה מלאכת "אברויי", כלומר שאינה מלאכה שנועדה להרוויח ולהוסיף באילן, וכן בגמרא ע"ז נ, א מבואר לענין זיהום האילן [נתינת זבל במקום שיש מכה], שיש שני סוגי זיהום, ישנו זיהום שהוא לאברויי שהוא אסור בשביעית, ויש זיהום שהוא ל"אוקמי אילנא" ומותר לעשותו בשביעית.

שיטת הרמב"ם במלאכה לאוקמי בשביעית

הרמב"ם פסק דאין מעשנין תחת האילן כדי שימות התולעת, ואסור לזהם הנטיעות כדי שלא יאכל אותו העוף, מפשטות דבריו עולה שאסר כל מלאכה, אף כזו שהיא רק לאוקמי אילנא, כי הרי הברחת העוף או המתת התולעת אינם אלא לגרום שלא יהיה חסרון ונזק לאילן ולא כדי להשביחו.
וכן כתב במאירי (ב"ב פ, ב), ז"ל: "זה שיראה מסוגיא זו שאין עושין מלאכת קרקע בשביעית אא"כ ודאי מזיק לה הקשו עליה ממה שאמרו במסכת ע"ז שכל שאין שם אלא אוקומי אילנא מותר ופרשוה דוקא בשאותה מלאכה אין בה עבודת קרקע ומ"מ כבר פסקנו שם שאף אוקומי אילנא אסור".
הלחם משנה (הלכות יו"ט פ"ח ה"י) כתב בדעת הרמב"ם שאסר זיהום, שפסק כמו הירושלמי שלא מחלק בין סוגי הזיהום, וביאר המקדש דוד בכוונתו שפירש ברמב"ם שהירושלמי לא סבר את החילוק בין לאוקמי ללאבוריי ואסר גם מלאכה שהיא רק לאוקמי אילנא.
אולם החזו"א (יז, יט), ביאר באופן אחר, שגם הרמב"ם סובר שמלאכה שהיא לאוקמי מותרת, ואף על פי כן לגבי מעשנין פסק לאסור משום שאף ש"אינו אלא אוקמי אילנא וכן מעשנין להמית התולעים הכא מיחזי טפי כעבודה ואסרום חכמים". ולגבי מזהמין כתב שם "ונראה דרבנו סמך על הירושלמי דאמרו דבמחלוקת שנויה, ומשנתנו אף מזהמין דליכא אברויא אילנא אוסרת בשביעית, ואפשר דגזרינן משום זיהום דאברויא" [וביאר כך את דברי הלחם משנה].
כלומר שמה שהירושלמי לא חילק בין סוגי הזיהום אינו משום שהירושלמי לא סבר את ההיתר של אוקמי אילנא, אלא דסבר שאף שמלאכה שהיא לאוקמי אילנא מותרת, מ"מ ישנם מלאכות לאוקמי שנאסרו משום דמיחזי טפי כעבודה.
ובמהרי"ל דיסקין (סימן כז סעיף כח) פסק "מותר לסוך הענפים כשהם רכים שיש להם ריח רע כדי שיברחו העופות ולא יאכלו את הענפים כשהם רכים ויפסידו את האילן וכן מותר להדביק זבל כשיש שם מכה כדי שלא ימות אבל להברות את האילן ולהשביחו אסור", וזה שלא כדעת הרמב"ם שאסר לזהם.
והנה במרכה"מ (הל' יו"ט פ"ח ה"י) מצינו דרך חדשה בביאור שיטת הרמב"ם במה שאסר לזהם את האילן בשביעית, וז"ל: "ואף על גב דמודים רבנן דעשיית בתים אסור בשביעית התם עושה לה צל והוה אברויי אילנא משא"כ זיהום ס"ל לרבנן דהוה אוקמי אילנא וקיי"ל כרבי וסתם מתניתין דזיהום הוה אברויי אילנא ואסור בשביעית וה"ה בענין מתליעין קיי"ל כסתם מתניתין דשביעית דאין מעשנין וכמ"ש רבנו פ"א מהל' שביעית ה"ה ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת דמעשנין היינו מתליעין וסובר רבי דהו"ל אברויי אילנא … ואפ"ה שרי בשביעית לרבנן משום דעיקר כוונתו לזהם כדי שלא יאכל אותו העוף אף על גב דהו"ל אברויי אילנא ולא תקשה מתניתין דמזהמין עד ר"ה דמתניתין אתייא כרבי".
כלומר שהזיהום שבו אסר הרמב"ם איננו זיהום שהוא רק לאוקמי אילנא אלא הוא גם מועיל לאברויי אילנא, אך עיקר כוונת המזהם היא לאוקמי אילנא, ומכיון שפעולה זו מועילה גם לאברויי אילנא אסר הרמב"ם, אולם מלאכה שהיא רק אוקמי אילנא מותרת אף לדעת הרמב"ם. ויתכן לפרש כך בדעת מהרי"ל דיסקין שהזיהום שהתיר הינו זיהום כזה שהוא רק לאוקמי אילנא שלא מועיל לאברויי כלל.
מבואר שישנם שלושה דרכים בהבנת פסק הרמב"ם לגבי מלאכה הנעשית לאוקמי אילנא: דעת המקדש דוד שכל מלאכה אף שהיא לאוקמי אילנא אסורה, דעת המרכה"מ שמלאכה שהיא רק לאוקמי אילנא מותרת, ואילו החזו"א סבר שמלאכה שהיא לאוקמי אמורה להיות מותרת, אך מ"מ יש מלאכות שהן לאוקמי ומ"מ גזרו עליהן ואסרו אותן.

איזו מלאכה נחשבת לאוקמי

ומהי מלאכה שנחשבת שנעשית רק לאוקמי מצינו בחזו"א שדן בזה בג' מקומות:
א. במכתב החזו"א שיובא להלן כתב רבינו: "סתומי פילי שזה חולי הבא במקרה ומחזירו כשאר אילנות".
ב. לגבי סתומי פילי כתב החזו"א (יז, יט): "אינו אלא מקום הכשר לעבודה שאינו מועיל לכרם כלום, וכן נקעים וכן קשקוש סתומי פילי".
ג. עוד כתב החזו"א (כ, ה) "העמדה על מתכונתו הוי אברויא וחשיב נטיעה, ולא מקרי אוקמא אילנא אלא אצולי הפסד מן החוץ".
ונראה כלל כל אלו הדברים: כל מלאכה שבאה למנוע הפסד מבחוץ היא מלאכה לאוקמי אילנא, ובכלל זה הכשר עבודה, כלומר מלאכה שלא מועילה לכרם כלל אלא היא הכנה לצורך עבודה עתידית, שהיא פעולה "מבחוץ", ואף "חולי הבא במקרה" חשיב חולי הבא מן החוץ.
אבל אם הוא חולי הבא דרך קבע חשיב הפסד הבא מפנים, כלומר שהוא חלק מטבע האילן, והבראתו מאותו חולי נחשבת "העמדה על מתכונתו" והויא מלאכה לאברויי ואסורה.

הנפקא מינה בין ההיתרים

ובגדר החילוק בין ההיתר שהתירו רבנן מלאכה שאינה אסורה מן התורה במקום הפסד, למלאכה שהותרה שנעשתה רק לאוקמי אילנא, כתב החזו"א במכתב (נדפס בספר דר"א שמיטה מכתב ח): "אוקמי אילנא דשרי אינו משום הצלת הפסד אלא אפילו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית אף שאפשר להמתין עד לאחר ר"ה, שאין שם מלאכה על זה והיינו סתומי פילי שזה חולי הבא במקרה ומחזירו כשאר אילנות. ואמנם מה שהתירו משום הפסד כמו השקאת בית השלחין יש בזה עבודה גמורה של השבחה רק חכמים התירו משום הפסד".
ולפי זה, הוא הדין בערב שביעית, אם יודע שיוצרך לעשות מלאכה שמותרת רק במקום פסידא, צריך לעשותה כבר בערב שביעית שלא לחלל את קדושת השביעית, אבל מלאכה שהיא לאוקמי אילנא מותר לכתחילה לעשותה בשביעית, ואין צורך להקדימה לערב שביעית, שהרי היא לא מלאכה אסורה בשביעית כלל. ואכן כן כתב החזו"א (כא, יז) בהדיא: "וכן חייבים לזבל ולנכש קודם ר"ה של שביעית דכל מאי דאפשר למעט חייב למעט".

האם היתר מלאכה לאוקמי נשאר

אולם יש להוסיף בזה מש"כ בדרך אמונה (ביאור ההלכה הלכות שמיטה פרק א) שכיון שמבאר החזו"א שיש מלאכות אוקמי שאסור בשביעית משום שמיחזי כעבודה "לפ"ז נפל בבירא כל ההיתר של אוקמי אילנא דאיך אפשר לדעת מה מיחזי טפי כעבודה ומה לא חוץ מהדברים שאמרו חז"ל בהדיא". ואם כן כל מלאכה הגם שהיא לאוקמי אילנא יש לחוש שמא אסרוה חכמים, אולם לגבי תמיכת אילן שעומד להשבר אין לחוש לכך כיון שהוא מהדברים המפורשים במשנה, שחשיב לאוקמי אילנא, ששנינו (פרק ד משנה ו): "אילן שנפשח [שנבקע] קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף", וע"כ מותר לדחות עשייתו לשביעית. ולכאורה הוא הדין בתמיכת ענף עמוס פירות, בכדי שלא ישבר.

אין מפסגין

אמנם מצינו מלאכה דומה לזו שאסרוה חכמים, דהנה מבואר במשנה שמפסגין בערב שביעית, אף בזמן שנוהג תוספת שביעית, מבואר שבשביעית עצמה אסור. וכתב רש"י ש'מפסגין' היא תמיכת אילן רענן יותר מדאי, ובחזו"א (יז, יט) כתב שהיא מן המלאכות שהן לאוקמי אילנא ואף על פי כן נאסרו אטו עבודה. והיה מקום להשוות דין מפסגין לאילן שנפשח.
וצריך לחלק בין אילן רענן יותר מדאי, שהוא דרך עבודה רגילה, ונחשב למלאכת אברויי אילנא לבין תמיכת ענף שלא ישבר שהוא מלאכת אוקמי אילנא.

האם היתר מקום פסידא נשאר

והנה יש להעיר, שלפי דברי הדרך אמונה שיש לחשוש בכל מלאכה שהיא לאוקמי שאולי אעפ"כ אסרוה חכמים משום דמיחזי כעבודה, יש להקשות שאף ההיתר במקום פסידא נפל בבירא שהרי אותן מלאכות שמיחזו כעבודה אסורות אף במקום הפסד, וכמו שכתב החזו"א (כ, ה): "כתבנו מל' הר"מ פ"א ה"י דלא אמרו חכמים בכולל דבמקום פסידא שרינן מלאכת שביעית בזה"ז או בתולדות, אלא מנו חכמים מה שהתירו והן מהדברים הכוללים את הרבים אבל לא הותר ליחיד במאורע פרטי, וגם בדברים המצוים לרבים לא הכל התירו שהרי אסרו לעשן שימות התולעת ולא יסוך לזהם שלא יאכל העוף כדאיתא בר"מ פ"א ה"ה" ואלו הן אותן המלאכות עליהן כתב שהיו אמורות להיות מותרות שאינן אלא לאוקמי אילנא, אלא שגזרו עליהן כי דומות לעבודה.
ויתכן לפרש דהגדרת חכמים שיש מלאכות שהן לאוקמי ואסורות זהו כאשר מיחזי כעבודה, ולא גזרו חכמים מלאכות מסויימות, אלא גדרו כלל שאף מלאכה שהיא לאוקמי אם היא דומה למלאכת אברויי אסורה. אולם לגבי איסור מלאכה במקום הפסד י"ל שגזרו חכמים דוקא מלאכות מסויימות כיון שאין כאן כלל לגבי כל המלאכות שאסורות במקום הפסד, שהרי יש מלאכות שהותרו במקום הפסד ולכן יש לומר שהיכן שלא ידוע לנו שאסרוהו חכמים אין המלאכה אסורה.
הובא לעיל שתמיכת אילן רענן יותר מדאי היא מן המלאכות שאסרו חכמים, והנה בספר מצוות הארץ כתב: אין מפסגין דהיינו לסמוך את האילן שהוא רענן ע"י עמוד, כל מלאכות אלו … אינם אסורות אם ע"י המנעם ימות העץ או יפסדו פירותיו, ע"כ. היינו שאינן אסורות אלא במקום שאין בו הפסד, אבל במקום פסידא מותרות. ויש להקשות הרי הובא לעיל לשון החזו"א (כ, ה) "וגם בדברים המצוים לרבים לא הכל התירו שהרי אסרו לעשן שימות התולעת ולא יסוך לזהם שלא יאכל העוף כדאיתא בר"מ פ"א ה"ה" וצ"ע.

העולה מן האמור:

מלאכה שהיא לאוקמי אילנא כגון תמיכת אילן שלא ישבר מכובד הפירות [שנתבאר במשנה שהיא מלאכה לאוקמי], אינה נחשבת למלאכה האסורה בשביעית, וע"פ הכרעת החזו"א מותר אף לעשותה לכתחילה בשביעית. אולם ישנן מלאכות שאף שהן לאוקמי אילנא החמירו חכמים להחשיבן למלאכה האסורה בשביעית, ולפיכך צריך להקדימם לערב שביעית. מלאכות שהותרו רק משום פסידא חייבים להקדימם לערב שביעית או לאחרם לשנה השמינית, אלא אם יפסד האילן או רוב הפירות בכך שימתין.