מי הוא הראוי להפריש חלה

רבי מיכאל גלעדי שליט"א
מרבני בית ההוראה ע"ש הרב ש.א. רוזנברג זצ"ל
וראש כולל "זכרון משה" שעל יד בית המדרש

מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 223 – ניסן תשפ"ג

שאלות מבית ההוראה

ביאורים:

בכמה מקומות ייחסו חז"ל את מצות הפרשת חלה לאשה. וכבר עמד על כך האור זרוע (סימן רכה [השני]), וציין לכמה משניות העוסקות באשה שמפרישה חלה, כגון "האישה יושבת וקוצה חלתה כו'", "נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור", "שתי נשים שעשו שני קבין", "היושבת על דם טהור קוצה לה חלה", ועל כולן המשנה במסכת שבת (פרק ב משנה ו): "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". ומפרש שם הרע"ב: מ"שצרכי הבית תלויין בה ."

והביא האור זרוע כמה מדרשי חז"ל המורים על כך: "ובשוחר טוב (במזמור כב), אלי אלי למה עזבתני, שלוש פעמים כתוב כאן אלי אלי אלוהי, אמרה אסתר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם ,שלוש מצות הזהרת לנו על ידי משה רבנו, נדה וחלה והדלקת הנר, כלום עברתי על אחת מהן .ובתנחומא (פרשת נח) ולמה נצטוו נשים על מצות הללו, ומפרש שאדם היה חלתו של עולם וכו'". והמשך דברי המדרש שם, שמכיוון שחוה גרמה מיתה לאדם שהיה חלתו של עולם, "אמר הקדוש ברוך הוא תנתן לה מצות חלה, שיתכפר לה על חלתו של עולם כו."'

ומסיים האור זרוע: "מכל אלה שמעינן דמצות חלה על הנשים הוטלה, לתקן עיסה מטבלה ולהפריש חלה, ומצוה היא ."

ולאור זאת חידש האור זרוע הלכה, וזה לשונו: "הלכך, אף על פי שהעיסה היא של בעלה – היא משויא שליח להפריש חלה, ואפילו שלא מדעת בעלה, דהא מצוה דידה היא. וחוששני לומר שלכתחילה לא משוי בעלה שליח להפריש חלה הואיל ומצות אשתו היא". עד כאן מלשון אור זרוע.

ומלשון האור זרוע משמע שעיקר חיוב ההפרשה מוטל על האשה. וחידוש גדול בדבר. שהרי לכאורה עיקר החיוב מוטל על בעל העיסה, והוא הבעל, וכמו כן עליו מוטל להפריש תרומות ומעשרות מן הפירות שבביתו. ומה שאמרו חז"ל שהאשה תפריש, כוונתם לכאורה שטוב שהבעל ימנה את אשתו כשליח לקיים את המצוה. ואילו מדברי האור זרוע משמע שעיקר המצוה מוטל על האשה.

ויש לבאר דבריו על פי המבואר בגמרא (יבמות פו ע"א), שיש רשות לאשה לתרום מן הפירות שבבית. וכן דרשו חכמים מן הפסוק (במדבר יח, לא): ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם ,לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום תרומת מעשר. הרי שיש לה רשות לתרום ,ואף למנות אחרים לתרום .

וכתב בתרומת הדשן (סימן קפח) שהוא הדין לעניין תרומה גדולה וחלה, ודבריו הובאו במשנה למלך (תרומות פרק ד הלכה יב). ועיין בספר חלת לחם (סימן ז ס"ק טו) שצידד בתחילה לחלק בין תרומת מעשר לחלה ותרומה, שתרומת מעשר אינה תלויה בדעת בעל הבית כי שיעורה קצוב אחד מעשרה, ואילו תרומה וחלה אין להן שיעור מן התורה, וחכמים נתנו שיעור לכל אחד כפי דעתו, עין יפה, בינונית או רעה. ברם במסקנתו הכריע שאין לחלק ביניהם, וגם בחלה ותרומה רשאית להפריש ואף למנות שליח להפרשה.

ומשמע שעל אף שהבעלים הממוני הוא הבעל, מכל מקום גם האשה נחשבת כבעלים על העיסה ועל הפירות, וגם לה זכות להפריש ואף למנות אחרים להפריש. ואין הכוונה שהיא נחשבת כשליח הבעל, אלא זכותם בהפרשה שוה, וכעין שני שותפים שכחם שוה בענין ההפרשה .

אמנם בדרך אמונה (תרומות פרק ד הלכה יב) נקט בדעת החזון איש שלעולם עיקר החיוב מוטל הבעל, והאשה אינה מפרישה אלא בתורת שליחות של הבעל. וכן כתב בשו"ת הר צבי (אורח חיים חלק ב סימן ג). ועיין עוד בדרך אמונה שם (ס"ק קפו), ובמה שביאר בביאור שם איך האישה יכולה לתת רשות להפריש .

אך בשיטת האור זרוע נראה שמעיקר הדין כחם שוה, ולפיכך הטילו חכמים את קיום המצוה על האשה, כדי לכפר לה על שגרמה מיתה לאדם שהיה חלתו של עולם.

וכן משמע מכמה פוסקים. בספר כף החיים (סימן רמב ס"ק ב) כתב שאם הבעל רוצה להפריש בעצמו עליו ליטול רשות מאשתו. ובספר לחם שמים (להיעב"ץ) חידש עוד, שאם הפריש בלא רשותה חייב לשלם לה עשרה זהובים, כדין החוטף מצוה מחברו (בבא קמא דף צא עמוד ב) . ונראה מדבריהם שחכמים נטלו את המצווה מן הבעל והטילוה על האישה, ולכן הוא זקוק לרשותה.

וקצת משמע כדבריהם מלשון הירושלמי (שבת פרק ב הלכה ו): "אדם הראשון חלה טהורה כו', מן הלשון "מסרו מצות חלה לאשה" משמע שחכמים נטלו את המצווה מן הבעל והטילוה על האישה .

אכן בספר מחזיק ברכה (להחיד"א, סימן רסג אות ג) כתב שפטור מלשלם, שעדיין זכותו בהפרשה שווה כשל האישה. ובערוך השולחן (סימן שכח סוף סעיף ז) כתב שאם הבעל ציווה לשליח להפריש, אין השליח צריך ליטול רשות גם מן האישה. ועיין בספר רוח חיים (מרבי חיים פלאג'י, סימן שכח סעיף ג) שציין לדברי האחרונים בזה .

ומן האמור עולה להלכה שעדיף שהאשה תקיים את מצות הפרשת החלה. אכן הפרשת החלה מן המצות היא יוצאת מן הכלל, והמנהג שהבעל הוא המפריש מהם את החלה, בין כשמפרישיםבמאפיה ובין כשמפרישים בבית, ואינו צריך לבקש ממנה רשות .

ויעויין עוד בתשובה ג שהרחבנו בדברים הנוגעים לענייננו.

ביאורים:

שנינו במשנה (תרומות פרק א משנה א): "חמשה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה ."ואחד מהם הוא: "התורם את שאינו שלו". והוא הדין לחלה, שאם הפריש בלי נטילת רשות מבעל העיסה אין הפרשתו כלום.

בתרומת הדשן (סימן קפח) דן באשה שיצאה מביתה קודם שהפרישה חלה, והמשרתת חוששת שעד שתחזור ותפריש – תתקלקל העיסה, אם מותר לה להפריש בלא רשות בעלת הבית .

וכתב: "יראה דשפיר דמי למיעבד הכי, דכיון דמתקלקלת העיסה זכות הוא לה לבעלת הבית, וזכין לאדם שלא בפניו כו', וה"נ המשרתת נעשה שלוחה אפי' שלא מדעתה מטעם דזכות הוא לה ."

ואף על פי שלעניין תרומה מבואר בגמרא (חולין יב ע"ב) שאי אפשר לתרום בלא קבלת שליחות מבעל הבית, זאת משום שבתרומה יש שתורם בעין יפה, ויש בעין בינונית או רעה, ולפיכך צריך ליטול רשות מבעל הבית, אך בחלה שבזמן הזה כולם שווים, מפרישים כזית ושורפים, יכול להפריש גם בלי נטילת רשות, שזכין לאדם שלא בפניו.

וכך פסק הרמ"א (סימן שכח סעיף ג): "אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה. מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה, כגון שהיתה העיסה מתקלקלת, מותר ליטול חלה בלא רשותו ,דזכין לאדם שלא בפניו."

והקשה הקצות החושן (סימן רמג ס"ק ח) שמדברי התוספות והרשב"א (נדרים לו ע"ב) מבואר שאי אפשר להפריש תרומה מדין זכין לאדם, ואפילו באופן שהיא זכות גמורה עבורו .

הגמרא בנדרים (שם) מסתפקת במי שרוצה להפריש תרומה מפירות שלו, כדי לתקן פירות טבל של אחר, אם צריך ליטול רשות מבעל הפירות. האם הדבר נחשב כזכות גמורה לחברו וזכין לאדם שלא בפניו, או שמא אינה זכות גמורה, כי ניחא ליה לקיים המצווה בעצמו. ומבואר שאילו הייתה זו זכות גמורה, היה רשאי להפריש שלא בידיעתו.

והקשו התוספות והרשב"א שבגמרא בחולין (שם) מבואר שאף באופן שהדבר זכות לבעל הפירות – אין השליח רשאי לתרום שלא בידיעתו, שנאמר (במדבר יח, כח): "כן תרימו גם אתם ."מתיבת 'גם' נלמד שהשליח רשאי לתרום, ומן הסמיכות 'גם-אתם' נלמד: "מה אתם לדעתכם – אף שלוחכם לדעתכם". ומבואר שגם באופן שההפרשה היא זכות לבעל הפירות, אין השליח יכול לתרום שלא מדעתו.

ותירצו התוספות והרשב"א שבגמרא בנדרים מדובר במי שתורם משלו על של חבירו, ובאופן זה, אילו נחשב הדבר לזכות גמורה, ניתן לתרום אף שלא מידיעתו, מדין זכין לאדם שלא בפניו .ואילו הגמרא בחולין מדברת במי שבא לתרום משל בעל הכרי על בעל הכרי, ובאופן זה לא נאמר דין זכין לאדם, ועל כן אינו רשאי לתרום שלא בידיעת הבעלים .

וזה לשון הרשב"א: "ויש לומר דתורם משלו על חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש, ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו, או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה". וכן כתבו התוספות (שם ד"ה אלא).

ומבאר הקצות החושן את סברת דבריהם, שהכלל זכין לאדם שלא בפניו נאמר באופן שהמקבל זוכה באיזה חפץ, כגון שמזכים עבורו מתנה או גט, וכן באופן שמפריש משלו על של בעל הבית, שבעל הבית זוכה בכך שפירות אלו יתקנו את הפירות שלו. אך כשבא לתרום משל בעל הבית – אין אומרים בזה זכין לאדם שלא בפניו, שהרי אינו זוכה עבורו בשום חפץ, ואדרבא, בא ליטול ממנו פירות ולהפרישם לתרומה, ובאופן זה לא נאמר זכין לאדם שלא בפניו אף על פי שההפרשה טובה עבורו, ועל כן יש ליטול ממנו רשות מפורשת .

חילוקו של הקצות החושן מוזכר בהרבה מספרי האחרונים בנוסח זה: זכין לאדם אמרינן, זכין מאדם לא אמרינן .

ועל כן מסיק הקצות החושן שאין המשרתת רשאית להפריש חלה, אלא תאפה את העיסה בטבלה, וכשתבוא בעלת הבית – תפריש חלה מן האפוי .

ואף על פי שלכתחילה יש להפריש חלה מן הבצק ולא לדחות את המצוה לאחר האפיה, כמבואר בבית יוסף (אורח חיים סימן תנז) ובמגן אברהם (שם ס"ק ב), וכמשמעות לשון הכתוב "ראשית עריסותיכם" – בעודה עיסה, מכל מקום היכן שאי אפשר להפריש את החלה מן העיסה, יש להפריש אותה לאחר אפיה .

והנה האחרונים נקטו להלכה נקטו כדברי תרומת הדשן והרמ"א, שניתן להפריש חלה עבור בעלת הבית מדין זכין לאדם שלא בפניו. ועיין בחזון איש (ליקוטים סימן ו ס"ק א) שדחה את ראיות הקצות החושן, ועיין גם במה שכתב במעדני ארץ (תרומות פרק ד הלכה יג אות ב.)

ומכל מקום נראה שטוב לחשוש לדעת קצות החושן, ועדיף שהשכנה תאפה את הבצק כדי שלא יתקלקל, וכשתבוא בעלת הבית תפריש מן האפוי. אכן כאשר שיש לחשוש שבני הבית יאכלו מן המאפים קודם ההפרשה, עדיף שתפריש מיד, וזכות היא לבעלת הבית שלא יכשלו בני משפחתה באכילת טבלים .

ויש לציין שבכל אופן שנאפתה העיסה לפני ההפרשה, יש לכוון בעת ההפרשה לפטור גם את הטעם הבלוע בתנור ובתבניות האפייה.

עוד נוסיף, שמלשון הרמ"א (שם) משמע שמבשלת המועסקת בקביעות אצל בעלת הבית בבישול ואפיה, ואירע שבעלת הבית שכחה להפריש חלה, מותר לה להפריש גם כשאין חשש שבני הבית יאכלו קודם ההפרשה. וכך כתב הרמ"א (שם): "אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה ,כגון שהייתה העיסה מתקלקלת, מותר ליטול חלה בלא רשותו, דזכין לאדם שלא בפניו. וכן משרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשותו, כיון שרגילה היא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות". משמע שבמשרתת שבבית אין צורך לסברת 'זכות היא לבעלת הבית', אלא יש בה סברא אחרת, שרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות .

ברם להלכה נחלקו בזה האחרונים, הב"ח והש"ך (שם ס"ק ה) כתבו שאם אין חשש קלקול אין להתיר אפילו במשרתת, והט"ז (ס"ק ב) כתב שמשרתת יכולה להפריש, אמנם בערב שבת ,שהנשים מקפידות להפריש בעצמם, והדבר נחשב בעיניהן כחיוב לעשות לחמים לכבוד שבת ,אף המשרתת לא תפריש בלא ציווי בעלת הבית, אם לא באופן שיש לחשוש שתתקלקל העיסה.

ועיין גם בתשובה הבאה שהוספנו לדון שם בענייני הפרשה שלא מדעת בעל הבית.

ביאורים:

כתב הרמב"ם (תרומות פרק ד הלכה יב): "הבן והשכיר והעבד והאשה, תורמין על מה שהן אוכלין ,אבל לא יתרומו על הכל, שאין אדם תורם דבר שאינו שלו. הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין, מפני שהן ברשות". מקור הדברים בתוספתא (תרומות פרק א הלכה ו.)

ויעויין בדרך אמונה (שם ס"ק קיז-קכ, קכג, קכד) שביאר את שני חלקי ההלכה כך:

החלק השני: "הבן כשאוכל עם אביו", היינו כשאוכל עם אביו בקביעות ומתעסק בהכנת המאכלים של אביו, וכן האשה בעיסתה שלשה ואופה בעצמה, ואלו "תורמים ומפרישים על הכל מפני שהם ברשות", כלומר: הרי זה כמו שמינה אותם בעל הבית בפירוש שיוכלו להפריש ולעשר על הכל, ועל כן תורמים ומפרישים על הכל בלא נטילת רשות. וכן כתב מהר"י קורקוס.

והחלק הראשון: "הבן והשכיר והעבד והאשה", היינו כשאינם אוכלים בקביעות עם בעל הבית ,ואינם מתעסקים בהכנת המאכלים, וכן האשה באותם המאכלים שאינה מתעסקת בהכנתם ,ואלו "תורמים רק על מה שהם אוכלים ."

והטעם, בקרית ספר (להמבי"ט) פירש, שנחשב כמו שבעל הבית עשאו שליח להפריש מחלקו .וכן מבואר בדעת קדושים (סימן שכח סעיף ב).

ברם בשו"ת באר יצחק (יורה דעה סימן כ) כתב שאין זה מגדר שליחות, אלא שהתורה זיכתה להם ועשאתם כבעלים על מנתם. וכן כתב בשו"ת הר צבי (אורח חיים חלק ב סימן ג), ולמד זאת מן הגמרא (יבמות פו ע"א): "תנן, ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם, לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום". ופירש רש"י: "השווה הכתוב אשתו לו". וכתב שמפשטות הדברים נראה שגזירת הכתוב היא שאף היא נחשבת כבעלים, שאם תאמר שאינה מפרישה אלא מתורת שליחות, למה לי קרא לכך, והרי כבר ידענו ששליחות מועילה בהפרשת תרומה .וכן כתב גם במעדני ארץ (תרומות, פרק ד הלכה יב.)

והנה דינים אלו אמורים גם לגבי הפרשת תרומה, כפי שכתב בדרך אמונה (שם ס"ק קכא), וכן כתב במשנה למלך בשם תרומת הדשן, וגם מהר"י קורקוס כתב כן ופירש שמה שכתב הרמב"ם האשה בעיסתה תורמת מפני שהיא ברשות, הכוונה שהיא רשאית להפריש חלה.

ועתה נשוב לנידון שאלתנו. מכיון שהבת שהפרישה את החלה מתגוררת ואוכלת בקביעות בבית הוריה, הרי היא רשאית לכתחילה להפריש חלה, תרומות ומעשרות, בלי נטילת רשות מפורשת מאביה .

ובמעדני ארץ (שם) כתב שאפילו אם בא אביה ואמר שלא רצה בהפרשתה, אין שומעין לו ,והפרשתה הועילה. וכן כתב גם בדרך אמונה (תרומות פרק ד ס"ק קכד). אמנם אם לפני שהפרישה מחה בה ואמר לה שלא תפריש בלא רשותו, נראה שהרשות בידו, ואינה יכולה להפריש.

ובת נשואה שאינה מתגוררת בקביעות בבית הוריה, אינה יכולה להפריש כי אם ממה שנוטלת לעצמה לאכול .

אמנם אם נתן לה אביה רשות להפריש, אפילו פעם אחת, יכולה להמשיך ולהפריש. שמכיון שגילה דעתו שרוצה בהפרשתה, נעשית כשליח להפריש תמיד, ואפילו מפירות שלא היו ברשות אביה באותה שעה. ואין בזה משום שליחות לדבר שלא בא לעולם, שמכיון שנתן לה פעם אחת רשות להפריש, גילה בדעתו שממנה אותה בכל עת שתפריש בעבורו.

ועיין בקצות החושן (סימן קכג ס"ק א, ד"ה והנה) שהוכיח כן ממנהג העולם, שעושים את הנשים שליח להפרשת חלה עוד לפני הלישה, שהוא כדבר שלא בא לעולם. וכן כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר (החדשות סוף סימן פא.)

ויעוין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קמג) שביאר, שאמנם אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל גילוי רצונו להקנות או לקנות, מועיל גם לפני שבא לעולם, וכל זמן שלא שמענו שחזר  בו, אין צורך להמלך בו. ועיין בדרך אמונה (תרומות פרק ד הלכה א, בביאור ההלכה ד"ה עושה) שהאריך בזה, והביא כמה ראיות שמועיל גילוי דעת בדבר שלא בא לעולם .

ולכן, אם נתן האב לבני ביתו רשות להפריש פעם אחת, הם יכולים להמשיך ולהפריש, ואינם צריכים  לחזור ולבקש רשות בכל פעם מחדש.

ביאורים:

בתשובה הקודמת נתבאר שבני הבית שאוכלים בבית בקביעות, רשאים להפריש תרומות ומעשרות וכן חלה, מכל מה שבבית. שמכיון שאוכלים שם ועוסקים גם בהכנת המאכלים בבית ,הרי זה כמו שמינה אותם בעל הבית בפירוש שיוכלו להפריש ולעשר על הכל.

אכן בנידון דידן שהבת לא הפרישה בעצמה אלא מינתה שליח אחר, אין לסמוך על הפרשה זו .שכן נחלקו גדולי הפוסקים אם שליח עושה שליח בתרומה. בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קכז) כתב ששליח עושה שליח בתרומה, וכן כתב בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן שכא), ואילו בבית מאיר (אבן העזר סימן קכד סעיף ב) כתב שאינו עושה שליח .

צדדי הנידון הם, האם שליחות להפרשת תרומה נחשבת כשליחות ל'מילי', שכמבואר בגמרא (גיטין כט ע"א), אין שליח עושה שליח למילי. ויעויין במעדני ארץ (תרומות פרק ד אות ג) שהאריך בזה, ועיין גם בדרך אמונה (תרומות פרק ד, ציון ההלכה ס"ק כ), ובמשפטי ארץ (חלה פרק ד הערה 54).

אך מטעם נוסף יש לדון שהפרשתה הועילה, שהרי כשנודע הדבר לבעלים – גילו את דעתם שנוח להם בהפרשתה. ואף על פי שביארנו בתשובה ב שאין לאכול מן העיסה על סמך הפרשה שנעשתה שלא בידיעת הבעלים, אם נודע הדבר לבעלים והם נתנו את הסכמתם – יש מקום לסמוך על ההפרשה .

וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (הלכות תרומות פרק ד הלכה ג): "התורם שלא ברשות, או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם, אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות, אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה, שהרי אינו מקפיד ."

כלומר: גם אם בשעת ההפרשה לא ידעו הבעלים, אך כאשר נודע להם גילו דעתם שהסכימו למעשיו, חלה ההפרשה. וכן פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן שלא סעיף לא.)

והמפרשים הקשו על הרמב"ם, שאמנם כך משמע בתוספתא (תרומות פרק א הלכה ה), אך הגמרא (בבא מציעא כב ע"א) מקשה על התוספתא, ומסקנת הגמרא שאין די בגילוי דעת הבעלים לאחר מעשה כל עוד שלא מינוהו מתחילה בפירוש לשליח, ואיך סתם הרמב"ם כפשטות לשון התוספתא.

ותירצו מהר"י קורקוס וכסף משנה שהרמב"ם סבר שיש בדבר מחלוקת הסוגיות, מכיון שבסוגיא בקידושין (נב ע"ב) משמע שמספיק גילוי דעת לאחר המעשה אפילו לא עשאו שליח, שלא כמסקנת הסוגיא בבבא מציעא, והרמב"ם פסק כסוגיא בקידושין .

ובסברת הסוגיא בקידושין, הסוברת שמועיל גם גילוי דעת שלאחר המעשה, כתבו מהר"י קורקוס ועוד אחרונים, שמכיון שהתבואה היתה עומדת להיתרם, והוא מצווה בכך, די גם בגילוי דעת שלאחר המעשה כדי שההפרשה תיחשב כזכות למפרע. ויעוין בדרך אמונה (שם, ביאור ההלכה ד"ה התורם שלא ברשות) שהפרשה זו מועילה מדין זכין לאדם שלא בפניו.

ובשיטה לא נודע למי (קידושין שם), ובמשנה למלך (שם), כתבו שגילוי הדעת אינו מכשיר את ההפרשה למפרע, אלא התרומה חלה בשעת גילוי הדעת, אם היא עדיין קיימת. וכן כתב המשכנות יעקב (סימן עא), והחמדת שלמה (ב"מ כב ע"א), והקרן אורה (נדרים לו ע"ב), והישועות מלכו (תרומות פ"ד הלכה ג), והאחיעזר (חלק ג סימן סג) ועוד אחרונים.

אכן מלשון הרמב"ם לא משמע כן, שהרי סיים שאם אמר לו כלך אצל יפות ונמצאו יפות מהן ,תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד. משמע שמכיון שאינו מקפיד חלה ההפרשה על ידי מעשה התורם, לא על ידי הניחותא של עכשיו.

ובמעדני ארץ (תרומות פרק ד הלכה ג) פירש סברת הרמב"ם, שכל מה שנתמעט מן הכתוב שאינה תרומה אם לא מדעת הבעלים, היינו רק באופן שהבעלים מקפידים, אך אם גילו אחרי כן את דעתם שאינם מקפידים, תרומתו תרומה מדין זכיה, וחלה למפרע.

העולה מן האמור, שלדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, אם גילה הבעלים את דעתו שמסכים להפרשה, חלה ההפרשה אף בלא שליחות. ולפי זה, אף אם נאמר שאין בכח הבת למנות את קרובתה לשליח, חלה ההפרשה מכח הסכמת הבעלים כשחזרו ונודעו מן ההפרשה .

ועל כן להלכה יש לחזור ולהפריש חלה שוב, אך בלא ברכה. שכן יש הסבורים ששליח עושה שליח בתרומה, ויש הסוברים שאף בלא שליחות, חלה ההפרשה מכח גילוי דעת הבעלים כשנודעו .

[ברם במשפטי ארץ (פרק ד, הערה 30) העלה להלכה שצריך להפריש שוב בברכה, יעויין שם.]

נציין ששאלה דומה באה לידינו, בתלמידה שהכינה עיסה, והביאה אותה לבית הספר כדי להפריש שם את החלה בפני החברות. המורה, שרצתה ללמד את ההלכות, ביקשה רשות מן התלמידה להפריש במקומה, וכך עשתה. אלא, שהעיסה אינה של התלמידה, כי אם של אביה ,והוא לא מינה את המורה לשליח .

גם באופן זה שייכות שתי הסברות הנזכרות. הראשונה, אפשר שהפרשתה מועילה מכח השליחות שקיבלה מן הבת, ואף על פי שהבת אינה הבעלים – יש הסוברים ששליח עושה שליח בחלה .והשניה, אפילו לא הועילה השליחות, אם יגלה האב את דעתו שמסכים להפרשת המורה – יש להכשיר את ההפרשה על פי שיטת הרמב"ם.

ועל כן להלכה, גם במקרה זה יש לחוש ולהפריש שוב, ובלא ברכה.

ביאורים:

קטן או קטנה שהגיעו לשנה הסמוכה לגדלותם, הגיעו לעונת הנדרים. ומעתה, אם נדרו או הקדישו, בודקים אותם, ואם נמצא שהבינו את משמעות דיבורם – נדרם נדר והקדשם הקדש .

וכך שנינו במשנה (נדה מה ע"ב): בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין. קודם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו, אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש.

ובכמה מקומות בש"ס (נזיר כט ע"ב, סב ע"א, ועוד) מכונה קטן זה בתואר: 'מופלא סמוך לאיש .'פירוש, קטן שהוא סמוך לגדלותו, והוא יודע להפלות, כלומר: לנדור, מלשון הכתוב (ויקרא כז ,ב): איש כי יפליא נדר.

ובמשנה (תרומות פרק א משנה ג) נחלקו תנאים בענין הפרשת תרומה על ידי מופלא הסמוך לאיש. וזה לשון המשנה כפי הנוסח המובא בגמרא (נדה מו ע"ב): קטן שלא הביא שתי שערות ,רבי יהודה אומר אין תרומתו תרומה, רבי יוסי אומר עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה .

הרמב"ם (תרומות פרק ד הלכה ה) פוסק כדברי רבי יוסי שתרומתו תרומה. וזה לשון הרמב"ם:
"קטן שהגיע לעונת נדרים, אף על פי שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול, אם תרם תרומתו תרומה, ואפילו בתרומה של תורה, הואיל ונדריהן והקדשן קיימין מן התורה כמו שביארנו בנדרים". וכן פסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שלא סעיף לג.)

ואילו הגר"א (בביאורו לשולחן ערוך שם ס"ק עח) נקט להלכה שתרומתו אינה תרומה עד שיביא שתי שערות, ואפילו בזמן הזה שהתרומות והמעשרות מדרבנן. ועיין בדרך אמונה (תרומות פרק ד, ציון ההלכה ס"ק קנט) שציין לדעות הראשונים ואחרונים בזה .

ואף לשיטת הרמב"ם, לכתחילה אין הקטן רשאי לתרום עד שיגדיל. וכך כתב הרמב"ם בעצמו בתשובתו (פאר הדור סימן עב, ובמהדורת בלאו סימן צח), וזה לשונו: "החלה והתרומה דינן שווה בכל התורה, דהא תרומה קראה הכתוב. וכמו שאין הקטן יכול לתרום, כך אינו יכול להפריש חלה וכו'. אמנם קטן שהגיע לעונת נדרים ולא הביא שתי שערות אם תרם תרומתו תרומה, ולכתחילה אינו יכול לתרום עד שיביא שתי שערות. עכ"ל .

ובדרך אמונה (שם, ציון ההלכה ס"ק קמח) כתב שכפי הנראה דקדק זאת הרמב"ם מלשון המשנה:
"משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה", שמשמע בדיעבד. שאילו היה מותר לו לתרום לכתחילה ,היה לשון המשנה: "משבא לעונת נדרים תורם", שמשמע לכתחילה .

וכך כתב בתפארת ישראל (במשנה שם, הלכתא גבירתא): קטן בן י"ב ויום אחד וקטנה בת י"א ויום אחד, ויודעים לשם מי תרמו, רק לכתחילה לא יתרומו, ובדיעבד הוה תרומה אפילו לא הביאו ב' שערות עכ"ל .

וכתב בדרך אמונה (שם ס"ק נא) שיש להסתפק אם רשאי לברך על הפרשתו, מאחר ואין לו לתרום לכתחילה.

ועל כן להלכה, אין להניח לקטן מופלא סמוך לאיש להפריש, ואם הפריש, יש לחשוש לדעת הגר"א שהפרשתו לא הועילה ויש לחזור ולהפריש שוב בלא ברכה .

אמנם יש שהתירו באופנים שונים ובשעת הדחק לסמוך על הפרשת קטן מופלא סמוך לאיש .ומובא שמהרי"ל דיסקין התיר באחת השנים, לאחד ששכח להפריש חלה ממצותיו, שיתנם לקטן מופלא סמוך לאיש והלה יפריש מהן חלה ביום טוב.

עד כאן עסקנו בעצם ההפרשה על ידי קטן. אכן יש לדון עוד, באופן שהעיסה והפירות אינם בבעלות הקטן, אלא בבעלותו של איש אחר, האם ביכלתו למנות את הקטן לשליח שיפריש מהם ,שהרי הלכה היא שאין שליחות לקטן (כמבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן רלה סעיף ו ועוד.)

דעת המנחת חינוך (מצוה תרז) שמופלא הסמוך לאיש אינו יכול להיעשות שליח לאחרים. אך מהרי"ט אלגאזי (בכורות פרק ד אות נ) כתב שהדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוספות (גיטין סד ע"ב). לדעת רש"י אין שליחות לקטן כלל, אך לדעת התוספות (שם ד"ה שאני) לא נתמעט הקטן משליחות, כי אם לגבי דינים שאינו שייך בהם, כגון קידושין, שכשם שאינו יכול לקדש אישה לעצמו כך אינו יכול להיעשות שליח לקדשה לאחרים, אבל לגבי דינים שהקטן שייך בהם, יכול להיעשות אף שליח לאחרים. וכתב מהרש"א (שם), שלשיטת התוספות, קטן מופלא סמוך לאיש יכול להיעשות שליח לאחרים להפרשת תרומות ומעשרות.

ולהלכה, כתב במעדני ארץ (תרומות פרק ד הלכה ה אות ב), שבזמן הזה, שהתרומות ומעשרות מדרבנן, מופלא סמוך לאיש נעשה שליח לאחרים. וכן כתב בדרך אמונה (תרומות פרק ד הלכה ב, ביאור ההלכה ד"ה והקטן), שבתרומות ומעשרות דרבנן יכול להיעשות גם שליח לאחרים.

עוד כתב במעדני ארץ (שם סוף ס"ק ב) שמופלא סמוך לאיש אינו יכול למנות אחרים שיפרישו על טבל שלו, ואפילו בתרומה דרבנן. ועיין עוד במשפטי ארץ (חלה פרק ד הערה 9)

ביאורים:

שנינו במשנה (תרומות פרק א משנה א): "נכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות, אין תרומתו תרומה". והטעם מבואר בגמרא (קידושין מא ע"ב), שאין גוי נעשה שליח. שהרי כל ענין שליחות בתרומה למדו חכמים מהפסוק (במדבר יח, כח): "כן תרימו גם אתם", 'גם' – לרבות שלוחכם ,ודרשו חכמים: "מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית ."

וכן פסק הרמב"ם (תרומות פרק ד הלכה א): עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר כן תרימו גם אתם, לרבות שלוחכם. ואין עושין שליח עכו"ם, שנאמר גם אתם. מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית .

וממשיך הרמב"ם (בהלכה ב): חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה, החרש והשוטה והקטן והעכו"ם שתרם את של ישראל ואפילו ברשותו. והוא הדין לעניין הפרשת חלה, שאם הפרישה הגוי, אין הפרשתו הפרשה.

ויתרה מכך, גוי אינו יכול להפריש תרומה אפילו מפירות שלו, שאינו זקוק לקבלת שליחות על כך .

וכן מבואר ברמב"ם (תרומות פרק ד הלכה טו):  העכו"ם שהפריש תרומה משלו, דין תורה שאינה תרומה לפי שאינן חייבין. ומדבריהן גזרו שתהיה תרומתו תרומה משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בעכו"ם כדי לפוטרו". כלומר: מעיקר הדין אין הפרשתו כלום ,שאפילו לעצמו אינו יכול להפריש, אך חכמים גזרו שתהיה תרומה מדרבנן, כדי שלא יבואו ישראל להקנות פירותיהם לנכרי כדי להפקיעם מן המצווה.

ולדעת רוב הראשונים אין הפרשתו כלום אפילו מדרבנן, כמובא בדרך אמונה (שם ס"ק קמה) .ואף לדעת הרמב"ם, לא גזרו חכמים אלא בתרומה, אבל בחלה – גוי שהפריש חלה מעיסתו אינה חלה כלל. וכן כתב הרמב"ם (ביכורים פרק ו הלכה י): נכרי שהפריש חלה אפילו בארץ ישראל ,אינה חלה, אלא מודיעין אותו שאינו צריך, ותאכל לזר. ולהלן שם מפרש הרמב"ם הטעם מפני מה לא גזרו חכמים בחלה כאשר גזרו בתרומה.

ועל כן, הפרשת העובדת הזרה אינה הפרשה כלל, הן משום שאינה בתורת שליחות, והן משום שאינה בתורת הפרשה כלל, ויש לחזור ולהפריש בברכה .

ולאחר שחזרו והפרישו חלה, מותר לאכול גם החתיכה שהוציאה הגויה. שאין במעשיה כלום .אלא שיש להודיעה שאין הפרשתה כלום, כפי שכתב הרמב"ם (ביכורים שם): מודיעין אותו שאינו צריך, כלומר מודיעים לגוי שהפרשתו לא חלה. (ועיין ברמ"א (יורה דעה סימן של סעיף א) שהשמיט את ענין ההודעה לגוי, ועיין בבית הלל בגליון השולחן ערוך שהעיר בזה.)

והטעם בהודעה זו פירש הש"ך (שם ס"ק ג), כדי שלא יחשוד הגוי את הישראל, כאשר יראה אותו אוכל את מה שהפריש מקודם לשם חלה. ובצפנת פענח (תרומות פרק ב הלכה י, ד"ה אך) כתב שאפשר שאין לאכול ממנה  לפני שהודיעוהו.

בסיום הדברים נציין שאם האשה מתקשה להפריש חלה בעצמה, יש עצה שתבקש מהעובדת הזרה שתפריד חתיכה מן הבצק ותניח אותה בצד, והאשה תברך בעצמה ותאמר "הרי זו חלה ,"ותצוה לעובדת שתשרוף את החלה, או שתעטוף אותה ותשליך לפח האשפה.