עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

ראיתי בבית הכנסת מודעה מטעם אוצר בית דין שהם מחלקים ארגזי מיץ ענבים משובח במחיר זול במיוחד. ברצוני לגשת ולקחת כמות של חמשה ארגזים, שתספיק לי למשך כל השנה. האם ישנה הגבלה על הכמות שמותר לקחת מאוצר בית דין?

תשובה

אסור לקחת פירות שביעית מן ההפקר, או מאוצר בית דין, אלא בשיעור שאדם מכין לאכילת ביתו לימים מועטים. ובזמנינו שדרך אדם לקנות ארגז יין, אפשר להקל לקחת ארגז גם מאוצר בית דין.

אמנם יש מפוסקי זמננו שכתבו שהרשות ביד בית הדין לחלק גם כמות גדולה יותר, כשהדבר נחוץ לתועלת הענין ולטובת הציבור. ואכן לשיטה זו, אם ביד בית הדין מצויה כמות גדולה של יין, ובית הדין החליט לטובת הציבור לאפשר חלוקה בכמות רבה יותר, מותר לקחת כפי הכמות שמאפשר בית הדין.

הרחבה

כתב הרמב”ם (שמיטה פרק ד הלכה כד): “מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר ואכלו אביוני עמך. ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמשה כדי שמן, חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר”.

וכתב החזון איש (שביעית סימן יב ס”ק ט) שמלשון הרמב”ם מבואר שגם המפקיר את שדהו אינו רשאי להביא יותר משיעור זה. ושני טעמים בדבר, האחד: שהוא גדר שגדרו חכמים כדי שלא ילקט את כל השדה, שהמלקט את כל שדהו עובר בלאו של את ספיח קצירך לא תקצור, כמבואר ברמב”ם (שם הלכה א). והשני: שהוא בכלל איסור סחורה שלא ילקט יותר מן הכמות שהוא זקוק לה כעת. וכלשון החזון איש: “שכל האוצר לזמן מרובה לא הוה לאכלה וחשיב סחורה”.

וכתב החזון איש שהנפקא מינה בין שני הטעמים היא האם המלקט משדות הפקר של אחרים יכול ללקט יותר מן השיעור הזה, שאם הוא גדר לאיסור לא תקצור, אין זה נוגע אלא לבעל השדה, שרק הוא עובר בלא תקצור אם קצר כולה. אבל אם הוא גדר לאיסור סחורה, הרי זה נוגע גם לאחרים.

ומלשון הרמב”ם מדייק החזון איש שגם לאחרים אסור ללקט יותר משיעור זה, שכך כתב הרמב”ם: “ויש לו להביא לתוך ביתו מעט, כדרך שמביאין מן ההפקר”. משמע שגם מי שמלקט משדה שאינה שלו אינו רשאי ללקט כמות מרובה.

וכן כתב החזון איש בסדר השביעית (סימן כו ס”ק ו): “מותר ללקט לאכילה, אבל לא ילקט הרבה בבת אחת, אלא לוקט כשיעור שאדם מכין בביתו לתשמיש ביתו לימים מועטים. אחד בעל הבית הלוקט ואחד אחר הלוקט”.

והנה לשון החזון איש היא שמותר ללקט “כפי שאדם מכין בביתו לימים מועטים”. והעיר הדרך אמונה (שם ציון ההלכה ס”ק שט) שברמב”ם מבואר שמותר להביא גם חמשה עשר כדי יין, ולכאורה זה הרבה יותר משיעור שאדם מכין לימים מועטים.

והיה מקום לחלק בין יין לשאר הפירות, שדרך היין להכין ממנו כמות מרובה ולשמרו לימים רבים, ולכן התירו להביא חמשה עשר כדים, ואין בזה משום סחורה. וכן כתב בחוט שני (פרק ד ס”ק לז) שפירות שהדרך להכין בבת אחת עבור כל העונה, כגון כבישת זתים, יכול ללקוט כדי כבישה לכל העונה.

אך בדרך אמונה (שם פרק ד ציון ההלכה שם) כתב ששמע בשם החזון איש “שהתיר לעשות יין לב’ שבועות”, הרי שגם ביין לא התיר להכין למשך זמן ארוך. (וצריך לומר לפי זה שחמשה עשר כדי יין הם שיעור הצטרכותו לימים מועטים, והדבר צריך בירור מה הוא שיעור הכדים שדברה בהם המשנה, וכמה יין היה המנהג בזמנם לשתות בימים מועטים).

ועוד כתב (ציון ההלכה שם): “גם העידו בשם מרן שאשה שתמיד עושה מחסן שמורים לזמן שאין ירקות בשוק, אסורה לעשות כן מפירות שביעית. ולא מועיל שדרכה בכך תמיד, שנראה כסחורה”.

וישוב הענין מבואר בדרך אמונה (שמיטה פרק ה ביאור ההלכה ד”ה ולא ישנה). בתחילה כותב שם כמו שחילקנו לעיל: “דלאסוף מן ההפקר אין דרך לאסוף ליותר ממשך שבוע, אבל דברים שדרכן לעשות לקצת זמן יותר אפשר דמותר גם יותר, והרי מרן התיר לעשות ריבה כמש”כ בדרך אמונה, וריבה כמדומה שאין דרך לעשותו לשבוע אחד בלבד. לכן נראה לכאורה שמותר לעשות מלפפונים כבושים לכמה שבועות כמו שדרך לעשותן לצורך השתמשות בבית, אבל לא לצורך זמן מרובה”.

ואחר כך מבאר: “ואולי הגדר בזה דדברים שדרכן לעשותן יותר משום שאין כדאי לטפל בזה בדבר מועט ולעשותן כל יום, זה לא מיקרי לזמן מרובה. אבל דברים שדרך לעשותן הרבה בשביל שרוצה שישתהה הרבה זמן, זה נקרא לזמן מרובה”.

ומכל מקום, מדברי החזון איש עולה שאסור להביא יין מן ההפקר יותר משיעור הצטרכותו לשני שבועות.

ולפי זה נראה שגם מאוצר בית הדין אסור לקחת כמות גדולה של יין, ואפילו ארגז אחד אסור לקחת, שהרי הוא יותר מהצטרכותו לשני שבועות כפי הנהוג בזמננו.

אמנם בספר משנת הגרי”ש (פרק א סעיף ו) כתבו שבזמנינו שאדם קונה בפעם אחת ארגז של בקבוקי יין, מותר גם לבצור בפעם אחת לכמות כזו.

ברם כתב בחוט שני (קונטרס אוצר ב”ד): “ומכל מקום אם הבית דין רואה שטובת הציבור היא שחלוקת השמן והיין תהיה באופן אחר, כגון לתקופה ארוכה יותר, וגם תהיה חלוקה שוה לכולם, אין בזה חשש איסור מפני שזוהי טובת הציבור”.

וכן השיב גם הגר”ח קנייבסקי (בתשובות שנדפסו בהקדמה לספר נתיב השמיטה). נשאל הגר”ח: “מבואר שאין ב”ד מחלק לאנשים יותר מכדי צרכם כגדרי פירות שביעית, ולא לכל השנה בפעם אחת, וכהיום אין נהוג כן באוצ”ב”? והשיב הגר”ח: “היום מקילין בזה כי אי אפשר בענין אחר, שאנשים לא יקנו”.