תגיות קשורות

מהו השלב הנקרא חנטה בפרי הצבר (הסברס) המצוי, שאלה שהנפקותא בה התעוררה בשנים האחרונות עת פיתחו שיטות לגידול צבר במשך תשעה חודשים ובכללם חנטות בתקופת תשרי וט"ו בשבט. שאלה זו פותחת צהר המאיר במאמר זה לסוגית ה'חנטה' הקובעת את שנת הפרי למעשר ולערלה והחילוק שבין קביעות אלו.

רבי שאול רייכנברג שליט"א
מחבר ספר 'משפטי ארץ'

מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 223 – ניסן תשפ"ג

שאלה

שיח הצבר כאשר הוא גדל בצורה טבעית הוא חונט ומתחיל לגדל פירות באביב והפירות בשלים לקראת סוף הקיץ. כיום המגדלים עושים כמה פעולות בהשקיה, בדישון ובגיזום, כדי שהצבר יוציא פירות גם בחורף. נשאלה שאלה לגבי מטע של צבר שסיים את שנות הערלה בט"ו בשבט שנה זו, והיו על השיח פירות בשלבי גידול שונים, החל מתחילת יציאת הניצן ועד השלב של הפריחה ואחריה – אלו מהפירות אסורים בערלה כיון שנחשב שחנטו בתוך שנות ערלה ואלו נחשבים שחנטו אחרי שנות הערלה.

הסבר השאלה

יש לדון איזה שלב בגידול של פירות משייך את הפירות לשנות הערלה, ואיזה שלב בתהליך גידול הצבר מתאים לאותו שלב.

הדעה המקובלת היא שחנטה שקובעת לעניין ערלה היא השלב של נפילת הפרח כשניכר הפרי ,מה שנקרא שהפרי בשלב “סמדר".
ברוב מיני הפירות דרך הגידול היא כך:
יוצא ניצן של הפרח (ראה תמונה 1), הפרח נפתח (ראה תמונות 2,3). כשהפרח פתוח נעשית הַאַבַַקַה שהיא אבקה שעוברת ומגיעה לשחלה שבתחתית הפרח ומפרה אותו (יש מינים שהאבקה מגיעה מהפרח עצמו, יש מינים שהיא מגיעה מפרחים אחרים (זכריים) שבאותו העץ ויש שהיא מגיעה מעץ אחר מאותו המין שגדלים עליו רק פרחים זכריים). לאחר הפריית השחלה באבקה, היא  מתחילה להתפתח לפרי. עלי הפרח נובלים ואז רואים פרי קטן (ראה תמונות 5,4) וזה זמן החנטה. ללא ההפריה, הפרי לא יתפתח והפרח ייפול בלי שיצא ממנו פרי.

בצבר תהליך הגידול של הפירות שונה. יוצא הניצן, הוא הולך וגדל עד גודל של כ – 5 ס"מ (ראה תמונות 8,7,6), ורק אז נעשית בו ההפריה כשהפרח עדיין בפנים, אח"כ הפרח יוצא לזמן מה ונובל, והצבר ממשיך לגדול עד הבשלתו הסופית. כך שהפרי ניכר מיציאת הניצן (שלא כבשאר העצים שרואים רק פרח), אך הוא עדיין לא הופרה ואם לא יופרה הוא יתנוון ולא ימשיך לגדול. משך הזמן מהניצן עד יצאת הפרח, כחודש (תלוי בעונה.)

1. יציאת הנץ
2. הימניים נץ השמאליים הפרחים מתחילים להיפתח
3. פרח
5. כמה ימים אחר נפילת הפרח
4. אחר נפילת הפרח רואים בפנים את הפרי
6. עלה צבר עם ניצני פירות בגדלים שונים
7. צבר הימני ניצן קטן השני לידו פרי לפני הפריחה, שני השמאליים פירות בפריחה

מה קובע את השתייכות הפירות לשנה השלישית שהיא ערלה

איתא בגמרא (ר"ה טו,ב) לענין שנות המעשר ולעניין שביעית “ת"ר אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה, אחר ט"ו בשבט מתעשר לשנה הבאה". ואיתא (שם יג,ב) “אמר רבה אמור רבנן אילן בתר חנטה."

עוד איתא שם (י,א), “ופירות נטיעה זו (שניטעה לפני ט"ו באב) אסורין (לאחר השנה השלישית) עד ט"ו בשבט (של השנה הרביעית)". ומפרש רש"י: “…אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה שלישית מיד, עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה, שאע"פ שר"ה תשרי לנטיעה, ט"ו בשבט ר"ה לאילן וזו כבר נעשית אילן. לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט. אבל משם ולהלן אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם לאכול בירושלים…" . רש"י כותב שהחנטה היא הקובעת אם הפירות שייכים לשנה שלישית ואסורים בערלה או לרביעית ודינם רבעי, וט"ו בשבט קובע כיון שהוא ראש השנה לאילנות .

הר"ן (שם) גם כותב שהחנטה קובעת אך כותב מה הסיבה שט"ו בשבט קובע ולא ראש השנה:
“והיינו טעמא דמילתא דכיון דאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה, וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יניקת מים שלפני ר"ה ומאותה יניקה חנטו פירות הללו, ולפיכך הרי הן כאילו חנטו קודם תשרי, דחנטה זו משרף שלפני תשרי הוא "…

הרשב"א (שם) מביא בתחילה כעין שיטתו של רש"י אך מסיק כר"ן, וכ"כ בריטב"א.

הר"ש (שביעית פ"ב משנה ז) כותב: “וי"ל דבאילן אזלינן בתר חנטה, כדדרשינן בפרק קמא דראש השנה (י,א) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית, פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ,ופעמים שבחמישית ועדיין אסורין משום רבעי. דלאחר שנשלמו ג' שנים של ערלה [בר"ה] של רביעית דהיינו אחד בתשרי, אסורין משום ערלה אם חנטו עד ט"ו בשבט, ואם לאחר ט"ו בשבט חנטו מותרין. ולענין הבאת שליש אין שייך לעשות דרשה זו, שאין לאילנות יום קבוע בהבאת שליש לקובעו ראש השנה שלהן שיחשוב שלישי להבאת פירות ורבעי לשנים. כמו יום חנטה דשנה שלו ט"ו בשבט שיצאו רוב גשמי שנה ורגילין אילנות להיות חונטין. וכיון דגלי קרא לערלה דבתר חנטה הוא הדין לענין שביעית  ."

פירוש דברי הר"ש: שהתורה כתבה שפעמים שאע"פ שכבר השנה הרביעית למניין השנים מ"מ נחשב עדיין השנה השלישית למניין הפירות. וזה יתכן רק בט"ו בשבט אם החנטה קובעת, שאז מתחילה שנה החדשה לפירות שיצאו רוב גשמי שנה והעצים מתחילים לחנוט מט"ו בשבט (העץ הראשון שחונט לאחר השלכת בחורף הוא השקדיה שחונט בסביבות ט"ו בשבט.)

בעוד מקומות כתוב שהקובע הוא החנטה.

רש"י (שם יד,ב) כתב: “אתרוג שווה לאילן בג' דרכים. לילך אחר חנטה לערלה לרבעי ולשביעית ."וכך כתוב בתוס' (שם.)

גם הרא"ש (הלכות ערלה אות ט) כתב שמה שחנט לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית אסור לעולם משום ערלה וכ"כ הטור (יור"ד סי' רצד) וכ"כ בשו"ע (שם סעי' ד,ה.)

מה היא חנטה

הראשונים הנ"ל לא ביארו מה היא החנטה.

המאירי (ראש השנה ב,א במשנה) כתב: “וחנטה הוא הוצאת פרי קטן ונקרא בלשון לעז אשקאפא"ר ,והוא שאמרו אילן שחנטו פירותיו, שהדבר מוכיח שעל הפרי עצמו הוא אומר כן. ויש מפרשים בענין חנטה שהוא קודם שיצא הפרי כלל אלא הוצאת מה שהוא כעין פרחים."

רש"י (במדבר יז,כג) כתב על הפסוק “והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. ויצא פרח, כמשמעו. ציץ, הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל. ויגמל שקדים, כשהוכר הפרי ,הוכר שהוא שקדים". וכעין זה ברש"י (בראשית מ.י) על הפסוק “ובגפן שלשה שריגים והוא (והיא) כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכלתיה ענבים, והיא כפורחת, דומה לפורחת, והיא כפרחתנדמה לי בחלומי כאילו היא פורחת, ואחר הפרח עלתה נצה ונעשו סמדר, אשפני"ר בלע"ז, ואח"כ הבשילו". וכ"כ רש"י (מנחות טו,ב ד"ה סמדר): “סמדר. כבר חנטו הענבים". וברש"י (ברכות לו,ב ד"ה סמדר) כתב, “ענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר". בגמרא (נדה מז,א) כתוב: “משל משלו חכמים באשה, פגה בוחל וצמל". ומפרשת הגמרא, “פגה עודה תינוקת ,כדכתיב התאנה חנטה פגיה". ורש"י (שם ד"ה פגה) כתב, שפגה היא סמדר .

א"כ שיטת רש"י שחנטה היא כשהפרי מגיע לסמדר והוא כשנופל הפרח ונראית צורת הפרי .וכמו שכתב בברכות (הובא לעיל). ובפסחים (נב,ב): “דאמר כרבי יוסי, דאמר משנפל פרח הגפן ונראית צורת הענבים והיינו סמדר אסור משום ערלה מפני שהוא פרי, ובלע"ז קורין אשפני"ר."

א"כ השיטה  ראשונה במאירי היא כרש"י.

שאר הראשונים לא פירשו מה היא חנטה, אך מכיון שהם ראו את דברי רש"י ולא פירשו במפורש אחרת ממנו אין סיבה לחשוב שהיתה להם שיטה אחרת בזה.

המהר"י קורקוס כתב לענין השתייכות השנים למעשרות (רמב"ם הל' מעשר שני פ"א ה"א): “אמר רבה אמור רבנן באילן אחר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש ירק בתר לקיטה וכו'. מוכח מכל זה דהלכה רווחת היא דבאילן הולכין אחרי חנטה. ונראה דהיינו פחות מסמדר או סמדר". הרש"ס בפירושו לירושלמי (ערלה פ"א ה"ז) כתב: “והסמדר, פרש"י ז"ל בפ' כיצד מברכין, הענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר. ואינו כן שזה פתח הסמדר, שנפתח הנרתיק כמו הקפרס וניכר השושן הקטן שבו. אבל בעודנו סתום בשושן ובגרגיר בתוכו קרוי סמדר ."נראה כוונתו (אע"פ שהמילה שושן לא ברורה) שסמדר נקרא כאשר עדיין לא נפתחה הכיפה שעוטפת את הפרי הקטן והפרח (וכמו קפריסין בצלף). שאילו אחרי שהיא נפתחה זה נקרא נפתח הסמדר. והוא מסתפק אולי אפילו לפני שיש בענבים כיפה ופרי קטן בתוכו. ויש לדון מהו השלב עליו מסתפק הרש"ס (לכאורה דעת הרש"ס כשיטה השניה במאירי.)

הכפתור ופרח (פרק נג) כתב: “ת"ר אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה . ופירוש חנטה התחלת הראותם ויציאתם".

הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"ט ה"י) כתב: “…הרי הוא בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט שנת שלוש עשרה. וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה אע"פ שנגמרו לאחר כמה ימים ."הרמב"ם לא מבאר מה הכוונה “שיוציא האילן". וזה יכול להיות משיצא הפרי כפירוש הראשון במאירי או כשיצא הניצן או הפרח כפירוש השני במאירי.

[אמנם הרמב"ם בהל' שמיטה (פ"ה הל' יח) כתב “ומאימתי אסור לקצוץ אילן שיש בו פירות שביעית משום שמפסיד את הפירות, משעה “שיוציאו בוסר" ובוסר הוא שלב אחרי סמדר שהפרי יותר גדול. כך הרמב"ם פירש את הנאמר במשנה (שביעית פ"ד משנה י) שאסור לקצוץ את האילן מ"שיוציא". אך קשה לומר שהרמב"ם סתם בערלה ולא פירש וכוונתו משיוציא בוסר, ובפרט שהלכות ערלה (הל' מעשר שני פ"ט) כתובים לפני הלכות שמיטה. וצ"ל שלענין השתייכות הפרי לשנות ערלה הוא שלב קודם לבוסר, והוא משיוציא, וזה יכול להיות משיצא הפרי כפירוש הראשון במאירי או כשיצא הניצן או הפרח כפירוש השני במאירי (שהמילה “שיוציא" בהוראה למעשה צריכה להיות שיוצא איזה דבר), ולעניין איסור הפסד פירות שביעית ,אסור רק מפרי יותר גדול.

אמנם החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק כ) כותב שהרמב"ם בערלה סמך על מה שכתב בשביעית שמשיוציא בוסר, אך למסקנא החזו"א כותב שכיון שעל פי הסוגיא בברכות ובפסחים נראה שבשאר אילנות אסור לקוץ אותם משיוציאו סמדר. נראה שיש ט"ס ברמב"ם, ולקוץ שאר אילנות בשביעית אסור מסמדר, מלבד ענבים שאסור מבוסר. עכ"פ השו"ע שלא העתיק לשון הרמב"ם “משיוציא" אלא כתב חנטה ודאי סובר ככל חנטה] .

ההבדל לדעת הרמב"ם בין השתייכות הפירות לשנות המעשר ולשביעית והשתייכות הפירות לשנות הערלה

לענין תרומות ומעשרות איזה פרי שייך לשנה שלפני ט"ו בשבט ואיזה פרי שייך לשנה שאח"כ ,הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"א ה"ב) כתב, שכל מה שהגיע לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט שייך לשנה שלפני ט"ו בשבט. ועונת המעשרות היא כשהפרי מתחיל להבשיל כמבואר ברמב"ם הל' מעשר (פ"ב הל' ג-ה). וכן לענין שמיטה הרמב"ם כתב (הל' שמיטה פ"ד ה"ט) שכל הפירות שהגיעו לעונת המעשרות בשנה שישית אינם קדושים בקדושת שביעית אע"פ שנגמרו בשמיטה ,וכל שהגיעו אחרי ראש השנה של שמיטה הרי הם קדושים בקדושת שביעית. ואם לא כתב לעניין ערלה עונת המעשרות אלא “משיצאו" ברור שהזמן שונה .

שאר הראשונים משווים שביעית ומעשרות לערלה ובכולם כתבו שתלוי מתי הייתה החנטה .השו"ע (יור"ד סי' שלא סעי' קכה) לעניין לאיזה שנה משתייכים הפירות לשנות המעשר כתב שתלוי אם הגיעו לעונת המעשרות לפני ט"ו בשבט או אחריו וכשיטת הרמב"ם, ואילו לעניין ערלה (סי' רצד סעי' ד,ה) כתב שתלוי אם החנטה הייתה לפני ט"ו בשבט או אחריה. וכאמור שבפשטות נראה שלמד ברמב"ם שמשיצאו הכוונה משחנטו.

למה לרמב"ם שונה תרומות ומעשרות ושביעית מערלה

יש להסביר למה לרמב"ם ההשתייכות של הפירות לשנה לתרומות ומעשרות ושביעית שונה מההתייחסות של הפירות לשנות הערלה. וי"ל שתרומות ומעשרות הדין הוא בפירות ואינו קשור כלל לעץ שגדלו ממנו, ולכן כאשר הפירות מגיעים לשלב של בשלות שיש פרי לאכילה ולהשתמש בזרעיו לזריעה, ושאם קוטפים אותו מאז הם חייבים בתרומות ומעשרות (שזו עונת המעשרות), זה הזמן שהפירות משתייכים לאותה שנה. וכן לעניין שביעית, משום שדיני שביעית הם  כללים לשימוש בפירות, וכאשר הפירות מגיעים לשלב שמתחילים להיות ראויים לשימוש זה הזמן שהם משתייכים לשנה השביעית (אפילו אם קדושת שביעית חלה בעודם קטנים, אכמ"ל). אבל באיסור ערלה הסיבה של האיסור הוא העץ שנמצא בתוך ג' שנים, וצריכים לקבוע מתי נחשב שהפירות גדלו מעץ בתוך שנות ערלה ומתי מעץ שאחרי שנות ערלה, בזה כאשר יש פרי קטן בתוך שנות ערלה אי אפשר לומר שלא גדל הפרי מעץ שבתוך שנות ערלה.

ויש כמה ראיות שבערלה העץ הוא המחייב.

א. הנוטע לסייג לקורות ולעצים פטור מערלה משום שכתוב ונטעתם כל עץ מאכל והעץ הזה אינו עץ מאכל אלא גדר או עצים.

ב. הב"י סוף סי' רצד שואל למה בעץ שחלקו התחתון משמש למאכל וחלקו העליון לסייג הפירות שגדלים על העליון אין בהם ערלה, הרי הם גדלים גם מהחלק התחתון שהוא ערלה .ומתרץ שהפירות העליונים מותרים משום זה וזה גורם. דבריו הובאו גם בש"ך שם ס"ק לד. רואים שהעץ הוא גורם החיוב. וראה חזו"א (מובא בהמשך) שהשיג עליו.

ג. עץ שעלה במקום טרשים פטור מערלה, וכתב הש"ך (שם ס"ק לה) משום שגדל ללא מעשה האדם, ואז לא נחשב ונטעתם. וראה חזו"א (מובא בהמשך) שחולק עליו.

ד. רש"י מפרש את הגמרא בקידושין (לח,א) שאיסור ערלה נחשב שאין איסורו איסור עולם משום שהוא מותר בשנה הרביעית, וזה משום שסיבת האיסור הוא האילן ואיסור זה ניתר בשנה הרביעית, אע"פ שפרי שגדל בתוך השלוש שנים אסור לעולם כמו ששואלים התוספות שם .

ה. וכך גם למד הרמב"ם שסיבת האיסור בערלה היא העץ.

סיכום להלכה

לאור הנ"ל, כיון שהרבה ראשונים כתבו שחנטה קובעת להשתייכות הפירות לשנה, ומצאנו ברש"י שחנטה זה סמדר, וכל הראשונים האלו ראו את רש"י ולא הסבירו אחרת, אין הגיון לומר שהייתה להם שיטה אחרת. גם במאירי נראה שנוטה לשיטה הראשונה, לכן פסקו האחרונים כשיטה הראשונה שבמאירי (כנראה הם לא ראו את המאירי אך זה לא היה משנה את הפסק( ,וכך גם נראה ששיטת הרמב"ם.

בחידושי רבי אליהו גוטמכר – רא"ג (המובא במשניות מעשרות פרק א משנה ב) ובשו"ת שלו (יור"ד קיג) כותב שלא כמו שחשבו בצפת שהחנטה לדעת התוס' היא קנאספען (בספר משנת השדה כתב שבגרמנית הניצן – פקע הצמיחה, נקרא KNOSPEN, שזה כשיטה השניה במאירי) אלא יותר מאוחר.

ראה גם בשו"ת משפט כהן סי' ג. [השאלה שם הייתה על שקדים, אך לא ברור שם על איזה שלב בגידול שאלו. כיון שכפי שהמציאות כיום בדרך כלל אין חנטה של נפילת הפרח בשקדים לפני ט"ו בשבט, יש רק פריחה. ויתכן שעל זה הייתה השאלה כמו שמביא רבי אליהו גוטמכר שנהגו בצפת שזה כבר חנטה. ועל זה ענה במשפט כהן שהזמן יותר מאוחר, וצ"ע.]

וכ"כ החזו"א (דיני ערלה אות ו) וז"ל: “חנטה מקרי אחר נפילת הפרח, וכבר ניכר הפרי סמדר [ואף דלעניין שביעית ומעשר, דעת הרמב"ם דחנטה היינו עונת המעשרות, לעניין ערלה סמדר מקרי חנט, וכמ"ש שביעית סי' ז ובגפנים וחרובין וזיתים לא אזלינן בתר סמדר אלא בתר בוסר .ולדעת התוס' דגם בשביעית ובמעשר חנטה אינה עונת המעשרות, אפשר דחנטה היינו סמדר וכמ"ש שביעית שם. (החזו"א בכמה מקומות מסתפק אם לדעת התוספות שיוך הפירות לשנת המעשר חנטה היא סמדר או בוסר. אך בשביעית סי' ז ס"ק טז בסופו כתב: “במה שהסתפקנו בשיעור חנטה לדעת תוס', נראה דכיון שאמרו בירושלמי דשלשולן חנטן, שיעור חנטה כדתנן בשביעית לעניין שביעית, ולפי"ז זיתים וענבים וחרובין שיעורן בוסר ושאר אילנות סמדר". וזו משנתו האחרונה של החזו"א.

החנטה בצבר למעשה

לאור הנ"ל בענין הצבר לשיטה השניה במאירי ודאי שמיציאת פרי הצבר נחשב חנטה (ראה תמונה 6) ואם זה היה לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית הוא אסור בערלה. ואף שאנחנו פוסקים כשיטה הראשונה במאירי שרק אם הגיע לסמדר לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית אסור משום ערלה, וסמדר הוא כאשר נופל הפרח וניכר הפרי. אך הכלל הוא לא שהפרח נופל אלא העיקר שניכר הפרי, וכך לשונו של רש"י בכל המקומות, שהענבים ניכרים אחרי נפילת הפרח (ראה קידושין נד ובכל המקומות שרש"י מפרש סמדר). שעד שיש פרח זה פרח ולא פרי וזה עדיין לא חנטה וכשהוא פרי זו חנטה – סמדר. בצבר ודאי שניכר הפרי לפני הפריחה (ראה תמונה 8).

אמנם יש לדון כיון שברוב העצים סמדר הוא לאחר ההפריה. ואילו בצבר ההפריה נעשית לפני שהפרח נפתח – סמוך לפתיחת הפרח. ויש להספק האם עד להפריה אינו נחשב לסמדר .

לא מצאנו בחז"ל ובראשונים שהכירו שמבחינה חקלאית בכדי שיגדל פרי הוא צריך להיות מופרה ע"י אבקה. זה לא מופיע בספריהם של חכמי הגויים מאותם הזמנים וגם לא בחז"ל ובראשונים. ממילא קשה לומר דבר חדש שהוא משנה את הדין, בפרט באיסור ערלה שלרוב דעות הוא מדאורייתא בזמן הזה. זאת ועוד, בתאנה ההפריה נעשית בערך אחרי חמישים יום מאז שהפרי התחיל לגדול, כשהוא בגודל של מטבע של 10 ס"מ. שזה כמעט חצי מזמן הגידול שלו (אם לא תהיה הפריה הפרי ייפול לפני שיבשיל), האם רק אז נחשבת החנטה, הרי הבאנו מרש"י נדה מז  “פגה עודה תינוקת, כדכתיב התאנה חנטה פגיה". ורש"י (שם ד"ה פגה) כתב ,שפגה היא סמדר. רואים שלא תלוי בהפריה. נוסף לכך כפי שמבואר בברכי יוסף (או"ח סי' רב ס"ק ו) הצלף המוזכר בגמרא הוא הצלף שלנו. וכך מסתבר התרגום ללעז ועוד. ובגמרא (ברכות לו,ב ופסחים נב,ב) מבואר שפרי הצלף קודם ההפריה כשהוא עדיין בתוך הקפרס כבר נחשב ל"סמדר" ואסור באיסור ערלה, א"כ רואים שחוסר ההפריה לא גורם שאינו נחשב פרי. לכן לא נראה שאפשר להקל בזה. (אמנם מבואר שם בגמרא ברכות שפרי הצלף יגדל גם בלי הפריה והצבר כנראה לא יגדל, אך כאמור אין לחדש דברים מדעתנו). אף שבצבר ביציאת הפרי עד איזה זמן לפני ההפריה, עדיין אין גם את השחלה עם הגרעינים שיכולים לקלוט הפריה, וגם אחרי ההפריה, החלק של השחלה הולך וגדל וסוחף לתוכו את חלק הפרי שהיה קיים לפני ההפריה ,אך לא נראה שאנו יכולים לחדש מדעתנו. וגם בכל הפירות בזמן הסמדר עדיין אין חלוקה נראית לפרי וגרעין, שהפרי עדיין לא מושלם באבריו .לכן אין להקל לעניין ערלה, ומה שרואים על עלה הצבר פרי עגול לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית אסור משום ערלה.

ישנו נושא נוסף שקשור גם למה שכתבנו כפי שנבאר.

מאיזה שלב בגידול חל על הפרי איסור ערלה

נחלקו במשנה (ערלה פ"א משנה ז) מאימתי חל על הענבים איסור ערלה. חכמים סוברים שסמדר מותר ובוסר אסור ורבי יוסי סובר שגם סמדר נחשב פרי ואסור בערלה .

כאמור מבואר ברש"י שסמדר הוא אחרי נפילת הפרח שכל ענב נראה לעצמו. הרמב"ם (ערלה פ"א מ"ז) כתב בערבית שהוא “אל פקאח" וזה בערבית פרח הפרי, וכמו שכתבו המתרגמים וכן מבואר בספר השורשים (לרבנו יונה אבן ג'נח): “וזה ראיה גדולה על סמדר שסמדר הוא פרח הגפן, ובלשון ערב פקאח, ויש לו ריח טוב וכאשר אמרו העברים, והגפנים סמדר נתנו ריח ."א"כ לרמב"ם סמדר הוא מעט קודם לרש"י – כאשר הפרח עדיין נמצא. [אמנם יתכן שהרמב"ם כתב זאת בענבים שכאשר הפרח של הענב פתוח רואים בו כבר את הפרי, וכן הדבר בפירות הדר (וכמו שכתב בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' מד). אבל בשקדים, תפוחים, אפרסקים ואגסים ועוד ,בזמן שיש פרח לא רואים עדיין שום פרי, בזה גם הרמב"ם מודה שסמדר הוא רק אחרי נפילת הפרח שאז רואים פרי.]

הגמרא (ברכות לו,ב פסחים נב,ב) הגמרא מוכיחה שמחלוקת חכמים ורבי יוסי היא רק בענבים אבל בשאר פירות חכמים מודים שכבר מסמדר הפרי אסור משום ערלה. ההוכחה היא מהמשנה (שביעית פ"ד מ"י): “בית הלל אומרים החרובין משישלשלו, והגפנים מיגרעו והזיתים משינצו ושאר כל האילן משיוציא. ואמר רבא הוא בוסר הוא גירוע… מאן שמעית ליה דאמר בוסר אין סמדר לא רבנן, וקתני שאר כל האילנות משיוציאו". הגמרא משווה את האיסור לקצוץ אילנות בשביעית כאשר יש עליהם כבר מה שנקרא פרי, לזמן שהם כבר אסורים באיסור ערלה .

הרמב"ם בפירוש המשנה (שביעית פ"ד מ"י על פי התרגומים החדשים) כתב, מאמתי אין קוצצין ,כל האילן משיוציא, משיופיע בו הפרי אע"פ שהוא פג. (בתרגום הישן כתוב: משיתחילו בו העלים הירוקים.)

אמנם ברמב"ם ביד החזקה הדברים אינם ברורים. לעניין באיזה שלב גידול חל על הפרי איסור ערלה הרמב"ם כתב (הל' מעשר שני פ"ט הי"ג) שסמדר מותר בערלה, א"כ פסק כחכמים ולא כרבי יוסי, ושם (פ"י הכ"א) כתב שאין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהכפניות כפרי .ולגבי כפניות מבואר בגמרא ברכות ופסחים (שם) שהם כסמדר, א"כ סבר כגמרא (שם) שבשאר אילנות גם חכמים מודים שסמדר כבר אסור באיסור ערלה. ואילו בהלכות שמיטה (פ"ה הי"ח) הרמב"ם כתב: “ומאמתי קוצצין האילן בשביעית…ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר". למה כתב בוסר הרי הגמרא אמרה שכבר סמדר אסור. וכן הרמב"ם כותב בהמשך שלא קוצצין כפניות מפני שהוא הפסד פרי, והרי כפניות הגמרא אמרה שהם סמדר א"כ למה כתב משיוציאו בוסר . אין תירוץ ברור לקושיא זו.

החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק כ) כתב שאולי ט"ס ברמב"ם. בדרך אמונה כתב שיתכן שהרמב"ם קורא בוסר לכל השלבים מסמדר ועד עונת המעשרות (שבעונת המעשרות כבר מותר לקצוץ את האילן) וכעין זה כתב בתוס' אנשי שם (שביעית פ"ד משנה י) וכך כתבו הפאת השלחן ובית הרידב"ז שהשיעור הוא סמדר.

הרדב"ז כתב שאכן הרמב"ם סובר שלב"ה אסור לקצוץ שאר אילנות בשמיטה רק משעה שיש עליו בוסר אך לא מבאר איך הרמב"ם יסביר את הגמרא. גם בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' מד) כתב שאיסור ערלה חל בכל מיני העצים רק מבוסר, והכפניות אסורות אע"פ שהם סמדר, משום שרגילים לאכול אותם. הרדב"ז לא מזכיר את הגמרות שלעיל שנראה בהם שהאיסור חל כבר מסמדר .

אמנם בירושלמי כתוב מאן תנא אין מרכיבים בכפניות רבי יוסי, רואים שהירושלמי לא חילק בין סמדר בגפנים לסמדר בשאר אילנות, אך מאידך הרמב"ם הרי לא סבר לגמרי כירושלמי שהרי הרמב"ם סובר שכפניות אסורות אע"פ שלא סובר כרבי יוסי וכמו שכותב הרדב"ז, וצ"ע.

הרא"ש (הלכות ערלה אות ז) כתב: “מתני' העלין והלולבים ומי גפנים (כשחותכין מן הזמורות נוטף מן הגפן כמו מים) [וסמדר ?], מותרין בערלה. גמ' דכתיב ערלתו את פריו והני לאו פרי נינהו. ודוקא סמדר אבל פגין אסורים, וכן המעמיד בשרף פגין אסורין". הרא"ש לא כתב למה פגין אסורים האם משום שהם סמדר בשאר אילנות – בתאנים, או משום שהם בוסר ולא סמדר .כך שאי אפשר להוכיח מה סובר. הטור השמיט שסמדר מותר אפילו בגפנים, וכתב שפגים אסורים. וכתב הב"ח משום שהיה לו ספק אם הלכה כרבי יוסי. גם השו"ע (יור"ד סי' רצד סעי 'א) השמיט שסמדר מותר.

ברבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב אחד ועשרים חלק שני) יש משמעות שסמדר מותר בשאר אילנות. שכתב: “ודווקא סמדר (מותר) אבל פגין אסורים בערלה ומותרים ברבעי, כמ"ש והמעמיד בשרף פגי ערלה אסור. פי' מעמיד, מגבן ובדין גבינות כתבתי. פי' סמדר, דע כי יש שלושה זמנים לפרי גפן תחילה כשיוצא הפרי מהפרח נקרא סמדר. ואחר שגדל כמו פול לבן נקרא בוסר, כמו שאמרו חז"ל הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן כי הכל שיעור אחד. ואח"כ כשמבשיל נקרא ענבים. והסמדר מותר כמ"ש אבל הבוסר אסור והוא כמו פגין בתאנים. פרש"י סמדר, כשהענבים ניכרים אחר שנפל הפרח". הוא מזכיר תאנים שבוסר אסור ולא כתב שבתאנים אפילו סמדר אסור.

הר"ש (ערלה פ"א מ"ט) מביא את הירושלמי שאין מרכיבים בכפניות זה לפי רבי יוסי, וכ"כ הרא"ש והרע"ב. ורע"א שואל הרי בבבלי מבואר שבשאר עצים חכמים מודים שסמדר אסור בערלה .