שאלה
מהו אוצר בית דין? כיצד מותר לבית הדין למכור פירות של שביעית, הרי הפירות הפקר? מפני מה אין בזה איסור סחורה?
תשובה
אוצר בית דין מוקם לתועלת הציבור. אנשים רבים אינם יכולים לגשת בעצמם אל המטעים והפרדסים ללקט את פירות השביעית, בפרט אלו הדרים בערים המרוחקות מן המטעים והפרדסים. לפיכך שולח בית הדין פועלים מטעמו ללקט את הפירות לצורך הציבור, לא למכרם, אלא לחלקם בערים.
יתרה מזאת, בעלי הפרדסים והמטעים עלולים לזנוח בשביעית את אילנותיהם, ולא לבצע בהם אף את המלאכות המותרות, שהרי אסור להם למכור את הפירות. כתוצאה מכך עלול היבול להיפגע, ולא יימצאו פירות לשומרי שביעית. לפיכך שוכר בית הדין פועלים מטעמו שיטפלו בעצים כפי המותר, ועל ידי כך יימצאו פירות לחלוקה לכל דורש.
הרחבה
מקור תקנת אוצר בית דין הוא מן התוספתא (שביעית פרק ח): "בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות, כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו, ונותנין לו מהן מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זיתים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו".
תוספתא זו מובאת בפירוש הרמב"ן על התורה (ויקרא פרק כה), והרמב"ן מבאר שם מפני מה תקנו חכמים תקנה זו: "וכל זו התקנה והטורח של בית דין, מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה". הרמב"ן מפרש שהתקנה נתקנה כדי להסדיר את חלוקת הפירות לציבור באופן המותר, כדי שלא יסחרו בהם באיסור.
הרמב"ם לא הזכיר בהלכותיו את תקנת אוצר בי"ד המובאת בתוספתא, והרדב"ז (שמיטה ויובל פרק ז הלכה ג) כתב: "והשמיט התוספתא דהיו שלוחי ב"ד יוצאין וכו' לפי שאינה הלכה, אי נמי שאינה אלא בראשונה, שהיו שם בית דין אוצרין ומחלקים, וכתב משנתנו כצורתה". ולכאורה כוונת הרדב"ז שלדעת הרמב"ם אין תקנה זו נוהגת לדורות, אך דברי הרדב"ז שם נסובים בעיקר על דברי הראב"ד, שסובר שבית דין רשאים לחלק פירות גם לאחר זמן הביעור, ובפרט זה נוקט הרדב"ז שהרמב"ם חולק, אך עיקר תקנת אוצר בית דין אפשר שהיא מוסכמת גם לדעת הרמב"ם. (ועיין בספר משמרת השביעית קונטרס אוצר ב"ד).
ובשו"ת הרשב"ש (סימן רנח) הציע לסדר למעשה אוצר בית דין כדי להציל את הפירות המופקרים מביזת הנכרים. וזה לשונו: "עוד שאלת, בארץ ישראל שנוהגת שמיטת קרקעות וכו', והגוים כשידעו שישראל הפקיר שדהו או כרמו, יגנבו אותם, מפני שאין ישראל יכול לשמרן והרי הם הפקר כו'" והשיב: "נראה שיש תקנה בדבר שבי"ד יעמידו שומרים בגנות ופרדסים שלא יכנסו גוים, והם ילקטו הפירות, ובעל הבית ג"כ ילקט מכללם אם רצה, או הבי"ד יתנו לו מזון ג' סעודות בכל יום, והשאר יחלקוהו לעניים".
ויש ללמוד מדברי הרשב"ש שבית דין רשאים לסדר אוצר בית דין גם לתועלת הציבור, לפי צורך השעה והמקום.
והנה אין בידינו עדויות על כך שהונהג אוצר בית דין במשך הדורות, אך בערב שנת השמיטה תרמ"ט הציע רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל, בעל לב העברי, לחדש את תקנת אוצר בית דין, לתועלת הציבור, ובשנת השמיטה תר"ע אכן הוקם אוצר בית דין על ידי הבד"ץ של עיה"ק ירושלים, בראשות רבי חיים ברלין זצ"ל. (ראה בספר משנת רבי עקיבה סימן ד). בשנת השמיטה תש"ה נתחדשה תקנה זו גם על ידי החזון איש (ספר פירות שביעית פרק ט).
והנה בתוספתא נזכר רק שבית הדין שוכרים פועלים ללקט את הפירות ולטפל בהם, אבל לא נזכר בפירוש שבית הדין שוכרים פועלים לטפל באילנות לצורך יבול הפירות. אך החזון איש נקט שגם זה רשאים בית הדין לעשות, ככתוב בנוסח אוצר בי"ד שסידר החזון איש בערב שנת השמיטה תשי"ב: "הוא שליח שלהם לפקח על חלקות השדה שלו וכו' אשר נמצאות תחת רשותו, ולעשות את כל העבודות הנחוצות והמותרות, על ידו או על ידי פועלים, שלא ילך שום דבר לאיבוד".
וכן, בתוספתא לא נתבאר בפירוש מהיכן היה משלם בית הדין את שכר הפועלים, אך החזון איש נקט שבית הדין רשאים לגבות את הוצאותיהם מהציבור המקבל את הפירות. וכך כתוב בנוסח בנוסח אוצר בית דין של החזון איש: "הנ"ל יגבה את הסכום הנ"ל, מלבד כל ההוצאות אשר יהיו לו, מאלה שיקחו את הפירות". ובדומה לזה מובא בנוסח אוצר בי"ד של רבני ירושלים משנת תר"ע. (נדפסו בנספחים לספר משפטי ארץ שביעית).
ונמצא שבית הדין באמת אינו מוכר את הפירות, ואף על פי שהוא גובה תשלום מן המקבלים, התשלום אינו על הפירות עצמם, אלא כדי לכסות את הוצאות הטיפול ושכר הפועלים, אך הפירות עצמם הינם הפקר, ובית הדין אוסף אותם בתורת הפקר ומחלקם לציבור. דרך החלוקה תתבאר להלן בתשובות הבאות.
