הפרשת חלה ממצות חבורה – דיני צירוף סל

הפרשת חלה ממצות חבורה

במצות יד הנאפות בחבורות עולים כמה וכמה נידונים הקשורים בחיוב חלה וצירוף סל, כיון שנוהגים ללוש פחות משיעור חלה, כדי שתהא עיסה קטנה, והבצק לא ימהר להחמיץ, ואף שבאפיה רגילה במאפיה, בדרך כלל בעל המאפיה מפריש חלה לפני שמוכר את המצות, בחבורות פעמים רבות לא מפרישים חלה לפני שמחלקים את המצות לבני החבורה, ועל בני החבורה לצרף את המצות ולהפריש מהם חלה, ויש בזה כמה פרטי דינים.

החיוב לצרף את המצות לחיוב חלה

א.      במצות יד שנוהגים ללוש כל עיסה פחות משיעור חלה, הנוטל מצות בכמות גדולה משיעור חלה, יש לו לצרף את המצות בסל לאחר האפיה שיתחייבו בחלה, ולהפריש מהן חלה כדין.[1]

ב.      ואם אינו נוטל כמות מצות כשיעור חיוב חלה, כגון שנוטל רק שלוש מצות לליל הסדר, אינו חייב לצרף את המצות עם אחרים כדי לחייב את המצות בחלה[2]. ולקמן יבואר האם מהני שיצרף עם אחר כדי להתחייב בחלה.

אלו מצות מצטרפות לחיוב אחד

ג.       אם יש לו עיסה משני מינים, אם יש לו מצות של קמח חיטים ומצות מקמח שיבולת שועל אינם מצטרפות, ואם יש לו מצות מקמח חטים ומקמח כוסמין ואינו מקפיד על תערובתם, מצטרפות. אמנם הרגילות שאותם שמשתמשים במצות שאינם של חטים מקפידים על התערובת, וכן המשתמשים בקמח חיטה, מקפידים שלא יתערבו בעיסה מקמח אחר, ודעת רוב הפוסקים דבמקפידים על עירוב העיסות אינו מצטרף אף בסל, וכפי שיבואר לקמן באות ד[3].

ד.      אם יש מצות שנאפו בדרגות חומרות שונות, כגון מצות שהם לפני שמונה עשרה דקות מהלישה, ומצות שנאפו אחר זמן זה, או מצות שהם מטחינת ריחיים של יד, וריחיים של מכונה, או קצירת יד וקצירת מכונה, וכ"ש במצות של יד ומצות של מכונה למקפידים שלא לאכול מצות מכונה, אף שאינו מקפיד שלא יהיו שני סוגי מצות אלו בסל אחד, כיון שמקפיד שלא יתערבו זה בזה, ושלא יתערבו עיסה זו בעיסה זו, דעת רוב הפוסקים שאין המצות מצטרפים בסל להתחייב בחלה, ויש סוברים דמצטרף, ואם צירפם ראוי להחמיר ולהפריש חלה בלא ברכה[4].

אופן הצירוף

ה.      גם אם לא עשו צירוף סל מיד לאחר האפיה, יכול לעשות הצירוף סל לאחר זמן מהאפיה[5].

ו.        הצירוף צריך שיהא בתוך כלי שיש לו בית קיבול, ואפשר לעשות צירוף כלי  ,וכמו כן אפשר להניח את על ידי הכנסת המצות לתוך קופסא או שקית אחת[6] המצות על מפה, ויקפל את המפה כדי שתכסה את המצות מלמעלה. אם אינו יכול לצרף באופנים שנזכרו יניח המצות על שולחן ויכסם במפה, דיש מקילים שגם המצות מונחות על השלחן ומכסה במפה מלמעלה הוי צירוף, וצ"ע לענין ברכה, ועיין בהערה[7].

ז.       אם הניח מצות בתוך כלי שיש בו בית קיבול, וחלק מהמצות אינם בתוך הכלי אלא מעל דפנותיו, כגון שהניח מצות בקופסא, וחלק מהמצות בולטים מחוץ לקופסא, יש לכסות הכל במפה, ובאופן זה הוי צירוף אף לענין הפרשת חלה בברכה, ויש מחמירים שיניח הקופסא בתוך המפה, ויכסה המפה מלמעלה[8].

ח.      אין שיעור לזמן שישהה בכלי, ואף אם שהה רגע אחד בכלי מצטרף[9].

ט.      כלי קבוע בקיר, כגון ארון קיר, או כלי גדול שיש בו יותר מארבעים סאה (נפח של 332 ליטר), ספק אם נחשב כלי לענין צירוף, ואם הניח המצות בכלי כזה יש להחמיר ולהפריש בלא ברכה, ואם חזר ונצטרף עם מצות אחרות יש לחזור ולהפריש בלא ברכה[10].

י.        צריך שהמצות יגעו זו בזו בתוך הסל, ואם צירפם בלא נגיעה, יש להפריש בלא ברכה, ואם חזרו ונצטרפו בסל ונגעו זו בזו, או הצטרפו עם מצות אחרות טבולות לחלה, יש לחזור ולהפריש חלה בלא ברכה[11].

יא.    אם הניח כמה קופסאות מצה בתוך כלי גדול, כגון כמה קופסאות של ק"ג אחד ומניחן בתוך קופסא גדולה או בתוך מפה, יש סוברים דמצטרף כיון שהקופסאות נוגעות זו בזו, ויש מחמירים בזה[12], ולכתחילה יש להניח הקופסאות בכלי או מפה, ולפתוח את הקופסאות ולהניח מצה על גבי המצות העליונות שבקופסאות באופן שתגע במצות העליונות של שני הקופסאות, ואז מהני אף שהמצות שלמטה מונחות בכלים נפרדים ואינם נוגעות במצה העליונה[13]. ואם כל המצות הם בקופסא אחת, אלא עטופות כל ק"ג בנייר או ניילון בפני עצמו, אפשר להקל דנחשב כמונחות בכלי אחד[14].

יב.    הנחת המצות על השולחן אינה מצרפת, ויש אומרים דבחלת ארץ ישראל יש להפריש חלה מספק. ולכן אם הניחן על השולחן, לכתחילה צריך לצרפן בכלי ולהפריש בברכה, ואם אין לו כלי, ראוי להחמיר ולהפריש בלא ברכה[15]. ולכתחילה יזהר שלא להניח על השולחן מצות בשיעור חלה כשאין בדעתו לצרפן לגמרי[16]. ואם הפריש מהן חלה מספק וחזרו ונצטרפו בצירוף גמור ביניהן או עם מצות אחרות, יש לחזור ולהפריש מהן חלה בלא ברכה[17].

אלו מצות מצטרפות לחיוב

יג.     מצות שכבר הפריש מהם חלה, אינן מצטרפות עם מצות אחרות שלא נתחייבו עדיין לחיוב חלה[18]. אם הופרשה חלה ממצות שלא היה בהם שיעור להתחייב, מה שעשה אינו כלום, ומצטרף לעיסה להתחייב, וצריך להפריש בברכה[19]. אם הפריש חלה לחומרא, כגון שהיה ספק אם יש שיעור חלה, כגון שהיה כק"ג וחצי, ואח"כ צירף בשיעור גדול יותר כגון 2.5 ק"ג[20], או שהחמיר להפריש כשהיה על שולחן שאין בו בית קיבול, או בשאר אופנים דיש ספק או מחלוקת הפוסקים אם נתחייב בחלה, אם חזר ונצטרף כהלכתה יש לחזור ולהפריש חלה בלא ברכה[21].

צירוף סל על מנת חלק

יד.     אם שנים מחברי החבורה קיבלו כל אחד מצות פחות משיעור חלה, כגון ששניהם קיבלו ק"ג אחד של מצות, ורוצים לעשות צירוף סל להתחייב, ואח"כ יטלו כל אחד את מצותיהם, יש להפריש חלה בלא ברכה, ויש סוברים דאפשר לברך על הפרשה זו[22].

טו.    וכל זה כשהמצות של שני האנשים הם מאותו דרגת חומרא, אבל אם הם משני דרגות חומרא, כגון שהמצות של כל אחד נהגו חומרות שונות, כגון ריחיים של יד וכדומה, ומקפידין על התערובת, אין המצות מצטרפות וכפי שנתבאר לעיל דדעת רוב הפוסקים, דכשמקפיד על התערובת אין מצטרפות אף בסל, ואף דהקפידא היא רק מצד אחד, דהיינו מי שיש לו המצות המהודרות יותר מקפיד, והאחר אינו מקפיד[23].

טז.   אם שני אנשים מצרפים יחד את מצותיהם, ולאחר שיתחלקו ישאר לאחד כשיעור חלה, ולשני לא ישאר שיעור חלה, כגון שאחד הזמין 4 ק"ג מצות, וחבירו הזמין רק ק"ג אחד, והניחו את כל ה – 5 ק"ג בסל, נכון לייחד מראש מצות מסוימות שיהיו לאחד שהזמין שיעור חלה, ולהפריש ממצות אלו על כל המצות, גם עבור מי שישאר אצלו פחות משיעור חלה[24] .

יז.      אם עושים את הצירוף בסל לפני שמחלקים את המצות לבני החבורה, והמצות עדיין שייכים לבעל המאפיה, או לאחראי על החבורה של אפיית המצות, ויתכן שישייר אצלו כל המצות שבסל, או יכול להימלך ולמכור את המצות שבסל לאדם אחד, הסל מצרף את המצות ומתחייבות בחלה, אף שבסוף מחלקים להרבה בני החבורה וישאר פחות משיעור חלה, ויש לברך על ההפרשה[25].


הערות
[1] איתא בשו׳׳ע (יו׳׳ד סי׳ שכד סעיף יד) ”אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה״. ובגמרא פסחים (דף מח, א) איתא "אמר רב קבא מלוגנאה (קב של אותו מקום, רש׳׳י) לפיסחא (שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשומרו מן החימוץ, רש׳׳י). וכן לחלה (בהך שיעור עיסה נמי, כל ימות השנה להתחייב בחלה, רש׳׳י). ועוד איתא (שם ב) ”אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא (שלשת לוגין, לחומרא, לשומרו מן החימוץ, רש׳׳י). לפיסחא. אמר ליה אביי מאי דעתיך לחומרא (לשומרו מן החימוץ, רש׳׳י) חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע לה מחלה, אמר ליה דעבדן כרבי אליעזר דתנן רבי אליעזר אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה״.  

ובשו׳׳ע הלכות פסח (או״ח תנז סעיף א) איתא ”מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, ומוטב שימעט בה, לכן טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה שישיקו זו בזו, דשמא יש בהם שלא היה בה כשיעור. ואם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות, יפרישנה אחר אפיה מיד, שיתן כל המצות בסל והסל מצרפם לחלה; וזהו הדרך היותר נכון".

והנה בשו׳׳ע כתב דיש לצרף משום חשש שמא בעיסה אחת יהא כשיעור, ובשניה לא יהא כשיעור, ולא כתב שאם אין בהן שיעור צריך לצרפן, אך זהו לפי מה שכתב בסימן תנו (סעיף א) דיש ללוש שיעור חלה מצוצמם, ולא יוסיף יותר משיעור חלה. אבל המנהג הוא ללוש מעט פחות משיעור חלה שהוא עישרון, כיון דמבואר בפוסקים דאם לש יותר משיעור חלה יש חשש חימוץ, ואף דאין למעט משיעור חלה כדי לא להפקיע חיוב חלה, סומכין על הצירוף סל שעושין לאחר האפיה. וכן כתב הש׳׳ך (יו׳׳ד סי׳ שכד ס׳׳ק כה) ”ועיין באו׳׳ח סימן תנז נתבאר דלענין פסח יש ללוש לכתחילה עיסות קטנות פחות משיעור חלה ואח׳׳כ יצרפם בכלי להפריש מהן חלה״. וכן כתבו בחק יעקב (סימן תנז סק׳׳ב) ובשו׳׳ע הרב (סימן תנו סעיף ג) ובעוד אחרונים דטוב לכתחילה לעשות עיסות פחות משיעור חלה משום חשש חימוץ, ואין בזה חשש שמפקיע מחיוב חלה, כיון דמצרפן אח׳׳כ להתחייב, וכדאיתא בגמרא דעבדינן כרבי אליעזר דמצרף בסל. ולכן היכא דאופים בסך הכל יותר משיעור חלה, ויש לו מצות כשיעור חלה, יש לצרף המצות לסל כדי שלא יפקיע מצות הפרשת חלה.
[2] בשולחן ערוך (סימן שכה סעיף יד) כתב "דאסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור, כדי להפקיע ממנו חיוב חלה". ודייקו מזה הש׳׳ך (שם ס׳׳ק כה) והט׳׳ז (ס"ק יז) דאין איסור אלא אם כוונתו כדי להפקיע חיוב חלה, אבל אם יש לו סיבה אחרת שרוצה לעשות עיסה קטנה וכגון שאין לו אלא עיסה קטנה,  מותר. וכתבו הפוסקים דה׳׳ה כל היכא דאינו צריך עיסה גדולה, אין בזה משום מפקיע מחלה, ולכן כיון דבעשיית העיסות עושין אותה קטנה משום חשש שלא יחמיץ, ומי שמקבל המצות אין מקבל כשיעור חלה, מסתברא דאינו צריך לצרף המצות, ואין בזה משום הפקעה של חיוב חלה. אמנם יש מקום לומר דבאופן שיש מבני החבורה שלא יצרפו לשיעור חלה, דאז מוטל על הבעל המאפיה או האחראי על החבורה, להפריש חלה לפני שמחלק להאנשים, כדי שלא יפקיע מחיוב חלה, כיון דהיה לו כשיעור וחילקם לאנשים.
[3] בריש פרק ד דחלה (משנה א) ”שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הם ממין אחד פטורים ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור״. ושם במשנה ב ”איזה הוא מין במינו החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים״. וכן פסק בשו׳׳ע (סימן שכד סעיף ב) ”אין מצטרפין אלא בזה הסדר: החטים אין מצטרפין אלא עם הכוסמין, והכוסמין מצטרפין עם כל אחד ואחד. השעורים מצטרפים עם הכל חוץ מעם החטים. שיפון מצטרף עם שעורים וכוסמין, ולא עם שבולת שועל וחטים. שבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין, ולא עם חטים ושיפון. ולהרמב״ם, כוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפים״.
[4] בריש פרק ד דחלה (שם) איתא שלא מהני נשיכה של שני עיסות כשהם של שני בני אדם, ואם הם של אדם אחד מצטרף, ומפרש בירושלמי (שם הלכה א) דשני בני אדם לאו דוקא אלא אורחא דמילתא שני בני אדם מקפידים על שלהם, וה׳׳ה באדם אחד שמקפיד על העיסות, וכגון שיש לו עיסה אחת שהיא נקי ועיסה אחרת שהיא קיבר, הרי הוא מקפיד ואינן מצטרפות, וכן שני בני אדם שאינם מקפידים דינם כאדם אחד שמצטרף, ודברי הירושלמי הובאו בר׳׳ש וברא׳׳ש ובשאר הראשונים.

וממה שכתב בירושלמי דבנקי וקיבר אף בסתמא נחשב לקפידא, אף דמסתברא דסתם אנשים אין מקפידין כ׳׳כ על הנשיכה רק על עירוב העיסות, מבואר שהקפידא שמונעת צירוף היא מה שמקפיד שלא יתערבו, אף שאינו מקפיד שלא ישכו זה בזה. וכן משמע ממש׳׳כ בתרוה׳׳ד (סימן קפט) ונפסק ברמ׳׳א (סימן שכו סעיף א) דבשתי עיסות שבאחת יש כרכום ובאחת אין בו כרכום אינן מצטרפות, דמקפיד על עירוב העיסות משום דאין לו מספיק כרכום לשני העיסות וכמש׳׳כ שם ”דודאי מקפיד על תערובתן הוא, דאין הכרכום מספיק בחזותא וטעמא לשתי העיסות״, אף דנראה פשוט דמטעם זה אינו מקפיד אפילו על הנשיכה, וכתב בתרוה׳׳ד דאינו מצטרף ”דהואיל ומקפיד על תערובתו אין לנו בידינו לעשות ולהחשיבה כעיסה אחת לחייבו בחלה״.

 והנה היה מקום לחלק דהא דאינו מצרף כשמקפיד על עירוב העיסות אינו אלא כשמצרף ע׳׳י נשיכה, משא׳׳כ בצירוף סל לא אכפת לנו מה שמקפיד שלא יתערבו העיסות. אמנם בר׳׳ש וברא׳׳ש (פ׳׳ד דחלה משנה א) כתבו דהיכא דיש קפידא לא מצטרף גם ע׳׳י סל. וז׳׳ל: ’׳ואין מועיל לא נשיכה ולא צירוף סל כיון דמקפידות״. וכ׳׳כ הרשב׳׳א (פסקי חלה שער ב) ובאור זרוע (סימן רמב), ומשמע דאף שאין מקפידים שיהא בסל אחד, או שלא יגעו זה בזה, מ׳׳מ חשוב הקפדה כיון שמקפידים על עירוב העיסות. וכן מסתבר דכמו שלגבי צירוף בנשיכה אמרינן דאף שאין מקפיד על הנשיכה אם מקפיד על עירוב העיסות אינו מצטרף, הוא הדין בצירוף סל דמצרף כמו בנשיכה, כל שמקפיד על עירוב העיסה אינו מצטרף.

וכן הוכיח בחלת לחם (סי׳ ה סעי׳ ד, ה, כ) מכמה מקומות דכל שיש קפידא על עירוב העיסות, אינו מצטרף לא ע׳׳י נשיכה ולא בסל. וכן מבואר בש׳׳ך (בנקודות הכסף סי׳ שכו) וכ׳׳כ ביד אפרים (סי׳ תקו סק׳׳ח) דאין צירוף אלא א׳׳כ אינו מקפיד ’׳שיחזירם לסולתן ויתערבו׳׳, וכן פסקו בדרך החיים (סי׳ נג) ובישועות יעקב (סי׳ שכו סק׳׳א) ובפתחי זוטא (הלכות חלה כלל ז). וכן דעת הגרש״ז אויערבאך זצ׳׳ל (שמירת שבת כהלכתה, פרק מב הערה מג), וכ׳׳כ במועדים וזמנים (ח׳׳ז סי׳ קעג). ובדרך אמונה (הל׳ ביכורים פ׳׳ו ס׳׳ק קלה, ובצהה׳׳ל ס׳׳ק רחץ), ובשו׳׳ת שבט הלוי (ח׳׳ח סי׳ קיז). וכ׳׳כ בשם הגרי׳׳ש אלישיב זצ׳׳ל (חלה כהלכתה פ׳׳ה ס׳׳ק כח, ובאשרי האיש פנ׳׳ב ה׳׳ז) דרק כשאינו מקפיד על העירוב יש לחוש שיש צירוף לחלה.

אמנם בשו׳׳ת בית מאיר (סי׳ תנז סק׳׳ח) משמע דצירוף סל מהני אף שיש קפידא על עירוב העיסות. וכן משמע ממש׳׳כ במקור חיים (סי׳ תנז סק׳׳א) לפי דברי הפר׳׳ח )אמנם עיין בספרו דרך החיים הל׳ חלה פסק להדיא דבמקפיד אין הסל מצרף(. וכן נסתפק בזה הפמ׳׳ג (במשב׳׳ז סי׳ תנז סק׳׳א), אבל משמע דלמעשה מצדד ע׳׳פ דברי הר׳׳ש דגם בצירוף סל אינו מצטרף כשיש קפידא. ועי׳ בלקט העומר (פ׳׳ו סק׳׳י) במש׳׳כ די׳׳ל דמצטרף בסל היכא דאין קפידא בנגיעה, ולכן טוב להפריש חלה בלא ברכה, גם אם מקפיד שלא יתערבו בסל, ובפרט כשאינו מקפיד על נגיעה דאין קפידתו גדולה כל כך, יש לחוש שמא נצטרף בסל ולהפריש בלא ברכה,

ועיין מש׳׳כ בזה בהליכות שדה גליון 207.
[5] כתב בספר החינוך (מצוה שפ״ה) ”ושמעתי מפי מורי די״א דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי שיש בו בית קיבול דוקא, אבל הניח אותו כשהוציאו אותו ע״ג לוח או על הקרקע ובכ״מ שאין לו תוך אע״פ שנתנו אח״כ בסל כבר נפטר מחלה וזה שאמר הרודה ונותן לסל דדוקא לסל בשעת רדיה מן התנור וכו׳ (ורבים ונכבדים חולקים שאין קפידא להוצאתו מן התנור להסל)״. וכן היא דעת הריטב״א, רבינו דוד, ומהר׳׳ם חלאוה בפסחים (דף מח, ב) וכן משמע מלשון השאילתות שם שכתב הרודה פת חמה ונותן לסל. וביאר במהר׳׳ם חלאוה דבענין צירוף בשעת גמר הלחם ”מיהו בעינן הפרשת חלה בסל ראשון שרדה לתוכו בעודו חם דהוי כעין גמר״. ובחידושי רבינו דוד כתב ”אבל הסל שאינו גומר כלום אינו מצרפן וכנ״ל שאף ר״א לא אמר הסל מצרפן אלא כשנותנין את הפת בסל בשעת יציאתו מן התנור, שהסל גומר במלאכת הפת, שע״י חבורן בסל הן משביחות״.

אולם באו״ז (סימן רכו) דחה שיטה זו וכתב דאדרבא משמע במשנה דהרודה ולאחר שעה נותן לסל מצרף, מדלא קתני הרודה לתוך הסל. וכן הרמב׳׳ם סתם וכתב ”עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל אם נתקבץ בסל שיעור חלה הסל מצרפן לחלה ומפריש החלה מן הפת, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי״. וכן משמע ברא׳׳ש (ביצה פ׳׳א יג). ונראה דהראשונים דסברי דצריך לצרף בסל מיד אחר האפיה, אזלי לשיטתם דסל מהני וכ׳׳ש תנור, דהוא קרוב יותר לזמן עשייתו לחם, והסוברים דסל מהני בכל גווני, ס׳׳ל דסל עדיף מתנור, ותנור אינו מצרף, וכן הוא דעת הרמב׳׳ם.

ולדינא בטור ובשולחן ערוך (ביו׳׳ד סימן שכה, ובאו׳׳ח סימן תנז) סתמו דצירוף סל מהני, ומשמע בכל גוונא, וכן נקטו כל הפוסקים לדינא דכל צירוף סל מחייב, אף אם אינו מיד אחר האפיה.
[6] במאירי (פסחים מח ע׳׳ב) כתב ”הדין כן בכל כלי שיש לו בית קבול שרדה ונתן לתוכו אפילו בית קבול מועט״. ובדרך אמונה (פ׳׳ו ס׳׳ק קלד) כתב בשם הגרי׳׳ש אלישיב זצ׳׳ל דגם שקית מניילון או מנייר מצרפן.
[7] בטור (סימן שכה) כתב ”ואם מכסה הפת במפה חשוב כמו כלי לצרפם״. ובשו׳׳ע (שם סעיף א) כתב כן בשם יש מי שאומר. ובש׳׳ך (שם סק״ה) הביא דברי מהרי׳׳ל בהלכות פסח שכתב ”ואם אין לו כלי שמחזיק את כולם יניחם במפה ויכסה המפה גם כן עליהם ונקרא צירוף הגון״. וכתב בפמ׳׳ג (סימן תנ׳׳ז במשב׳׳ז סק׳׳א) דמש׳׳כ בשו׳׳ע ומכסה במפה ”היינו יניחם במפה וישים מפה זו ג״כ על המצות, ואם מונח בטבלא ולמעלה במפה לא, והיינו בחדא מפה מלמטה ולמעלה ואף שבאמצע קצת מגולות מצטרפות הכל, כיון שמצדדין מכוסין״. ובביאוה׳׳ל (תנ׳׳ז ד׳׳ה והסל) הביא כמה פוסקים דמקילין בכיסוי לחוד, וסיים דצ׳׳ע למעשה.
[8] בטור (סימן שכה) כתב ”כשמצרפין בכלי צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי ואם מכסה הפת במפה חשוב כמו כלי לצרפם״. ובב׳׳י שם כתב דבסמ׳׳ג משמע דכל שיש לכלי תוך, אפי׳ היא גדושה, וחלק מהלחמים אינם בתוך הכלי, מצטרף הכל. והרמ׳׳א (שכה סעיף א) פסק כדברי הטור וכתב ”כשמצרפם בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי, דהיינו שיהא כל ככר אחד או עיסה למעלה מדופני הכלי״. ולכן לכתחילה יש להכניס את כל המצות לתוך הכלי, ואם אי אפשר יכסה במפה כמש׳׳כ הטור. ובפמ׳׳ג (תנז במשב׳׳ז סק׳׳א) מחמיר דלא מהני כיסוי שמכסה רק למעלה, וצריך שיהא המצות גם בתוך המפה, וכן כתב במקור חיים (תנ״ז ס׳׳ק ד) אבל בבה׳׳ל (שם ד׳׳ה שיתן, ובד׳׳ה והסל) כתב דהרבה פוסקים מקילין בכיסוי מפה אפי׳ בלא כלי, ומסיק ”אבל בכלי שיש לו תוך רק שהמצות בולטין למעלה, בזה ודאי נראה דיש להקל על ידי סתם כסוי אחרי דהסמ׳׳ג מקיל לגמרי׳׳. ואם לא כיסה במפה, וחלק מהמצות לא היה תוך הכלי, כתב בב׳׳ח (סימן שכה) דמספק יש להפריש חלה בלא ברכה. ועיין בפרי מגדים (סימן תנז משב״ז סק׳׳א) דיטול מהמצות התחתונות שנמצאות בתוך הכלי, ויפריש מהם בלא ברכה. ואם יש במצות התחתונות שהם בתוך הכלי ספק שיעור חלה, ודאי יש ליטול מהם את החלה, דשמא הם נתחייבו, ומה שלמעלה לא נתחייב.
[9] כן כתב בפרי מגדים (אשל אברהם סימן תנ׳׳ז סק׳׳א) ”וסל מצרף כיון שהיה רגע שם, אף נטל מתוכה נתחייב בחלה, וזה פשוט״.
[10] .בחלת לחם (סימן ד סעיף ו) כתב בפשיטות דכלי הקבוע בקיר או בריצפה ואינו מטלטל אינו חשוב כלי לענין צירוף. ודעת מהרש׳׳ם (דעת תורה, תנז סק׳׳א) דהוא ספק אם מצטרף. ובכלי שיש בו מ׳ סאה, נחלקו האחרונים, ועיין דרך אמונה (פ׳׳ו ס׳׳ק קלח) שהביא בזה מחלוקת אחרונים, ושדעת הגרי׳׳ש אלישיב זצ׳׳ל דמצטרף. ובישא יוסף (זרעים סימן יא) כתב בשם הגרי׳׳ש אלישיב להפריש חלה בלא ברכה.
[11] הראשונים נחלקו אם צריך נגיעה בסל, דעת הרא׳׳ש (הלכות חלה סימן ד) וספר התרומה (סימן פא) וסמ׳׳ג (עשין קמא) ועוד ראשונים דצריך נגיעה, אבל דעת הר׳׳ש (פ׳׳ב דחלה מ׳׳ב) ועוד ראשונים דאין צריך נגיעה, וכן משמע מסתימת הרמב׳׳ם בפ׳׳ו דביכורים, וגם בטוש׳׳ע סתמו ולא כתבו דצריך נגיעה, וכן פסק הט׳׳ז (סי׳ תנז). אבל דעת הש׳׳ך (נקודת הכסף סימן שכו) והגר׳׳א (סימן שכה סק׳׳ג) דצריך נגיעה, וכן פסק המשנה ברורה (סימן תנז סק׳׳ז) ”ואם סל גדול צריך לקרבם שיגעו זה בזה". וע"ש בשעה"צ סק"ט, שכתב "דכן דעת הב"ח והגר"א, ושכן הסכים החק יעקב למעשה, ואף דבט"ז הקל בזה, מכל מקום לכתחלה בודאי נכון לנהוג כן". וכתב בדרך אמונה (פ׳׳ו בצהה׳׳ל ס׳׳ק שא) בשם הגרי׳׳ש אלישיב זצ׳׳ל דאם צירף ולא נגעו יש להפריש בלא ברכה.
[12] בדרך אמונה (פ׳׳ו בבה׳׳ל ד׳׳ה ואין התנור) נסתפק אם מהני נגיעת כלים קטנים בתוך כלי גדול, או הוי הפסק, דמצינו לגבי כלים בתוך חדר אחד, דהחדר מצרף וחשוב מוקף, אולם אם מונח בתוך כלים נפרדים אין החדר מצרפם הרי דמה שמונחים בתוך כלי נפרד מקלקל הצירוף, אלא דיש לומר דשאני צירוף ע׳׳י כלי, דכיון דהכל ניטל ע׳׳י כלי החיצון אין הכלים שבתוכו מפסיקים, ושם הביא דעת הקה׳׳י דהוי צירוף, וכן דעת הגרי׳׳ח זוננפלד (שלמת חיים סימן שצ) רק ס׳׳ל דנכון שהכלים יהיו פתוחים (שם סימן שצג) וכן מצדד בשו׳׳ת מנחת יצחק (ח׳׳ח סימן קט). אולם בתורת הארץ (פרק ד ס׳׳ק צח) כתב בפשיטות דשני כלים הוי הפסק, וכן דעת הגרש׳׳ז אויערבאך (בשמירת שבת כהלכתה פמ׳׳ב הערה לט) וכן מצדד בדרך אמונה שם.
[13] כן כתב בדרך אמונה (שם) דהרוצה לצאת ידי כל ספק יעשה באופן שכתבנו דיגעו זה בזה מלמעלה, ואף שלמטה מונח בקופסאות שפיר דמי, ושכן נהג הקה׳׳י, וכן דעת בעל שבט הלוי (מבית לוי חלק ה) דבכהאי גוונא לכו׳׳ע מהני.
[14] בדרך אמונה (שם) כתב בשם הגרי׳׳ש אלישיב דבכהאי גוונא הנייר והניילון טפלים למצות, ונחשבים כאילו המצות נוגעות זו בזו. ועיין בשמירת שבת כהלכתה (פרק מב הערה לט) בשם הגרש׳׳ז אויערבאך דאם רק עטופים בנייר (ולכאורה ה׳׳ה בעטוף בניילון כפי שנהוג בכמה מאפיות לשמור על הטריות) נחשב לטפל להפת, ולא הוי הפסק, אבל אם מונח בתוך שקית ניילון אפשר דחשוב הפסק. ונראה דמחלק בין עטיפה שאין לה שימוש אחר, דבזה מסתבר שטפל להפת, משא׳׳כ שקית דיכול להשתמש בה גם לשימוש אחר, ואינו מיוחד להפת, דאפשר דאינה בטילה להפת, ונידון כמונח בכלי בפני עצמו.
[15] בגמרא פסחים (מח, ב) איתא ”בעי רבי ירמיה טבלא שאין לה לבזבזין (מסגרת ושפה סביב לה, רש׳׳י) מהו תוך כלי בעינן והא ליכא או דילמא אויר כלי בעינן והא איכא תיקו״. וברמב׳׳ם (פ׳׳ו הלכה יז) כתב ”אפה מעט מעט וקבץ הכל על לוח שאין לו תוך הרי זה ספק, ואם חלה של דבריהם היא אינו חייב להפריש עד שיצרף אותו כלי שיש לו תוך״. ובפסקי חלה להרשב׳׳א (שער שני) נסתפק אם גם בחלת א׳׳י פטור, דבזמן הזה החלה מדרבנן, או רק בחלת חו׳׳ל שעיקרו מדבריהם פטור מספק. ובמאירי (פסחים שם) כתב להחמיר אף בחו׳׳ל ולהפריש בלא ברכה.

ובטור ושו׳׳ע (יו״ד שכה) סתמו דפטור דכתב ”ואם נתנם על טבלא שאין לה לבזבז, אינם מצטרפים״. ומשמע דלא חילקו בין חלת חו׳׳ל לחלת א׳׳י, אלא בכל גוונא פטור. וכתב בש׳׳ך (ס׳׳ק ב) וביאור הגר׳׳א (ס׳׳ק ה) דבזמן הזה כל חלה הוא דרבנן, ולכן אזלינן לקולא. אבל בערוך השולחן (סימן שכה סעיף ד) פירש בדעת השו׳׳ע והש׳׳ך דזה דוקא בחלת חו׳׳ל, אבל בחלת א׳׳י יש להחמיר מספק, וכן משמע בדרך אמונה (פ׳׳ו ס׳׳ק קנ) להחמיר בזה, וכדעת הרשב׳׳א והמאירי דיש להחמיר.
[16] בחלת לחם (סימן ד סעיף ו) כתב דלכתחילה אין להיכנס לספיקא דרבנן, כדי לפטור מחלה.
[17] דיש ספק אם נצטרף בתחילה, ולכן לא יפריש בברכה, ומ׳׳מ צריך לחזור ולהפריש דאם לא נתחייבו בצירוף על השולחן, מה שהפריש אינו כלום.
[18] דהמצות שהופרשו מהם הם ’פטור׳, ואינם מצטרפים להתחייב בחלה, וכן הוא בר׳׳ש פרק ד משנה ב.
[19] כתב הרמב׳׳ם (פ׳׳ו הט׳׳ז) ”המפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור לא עשה כלום והרי היא חולין כשהיתה״. וכתב עוד (פ׳׳ז ה׳׳ז) ”שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור שהפריש חלה מזו וחלה מזו וחזרו ונגעו זו בזו והרי בשתיהם כשיעור חייבין להפריש מהן חלה שהחלות הראשונות אינן כלום״. וכן כתב בשו׳׳ע סימן שכו סעיף ה.
[20] לפי החזון איש יש להחמיר ולהפריש חלה בלא ברכה כשיש משקל של 1.200 ק׳׳ג בקמח, ואם יש 2.250 להפריש בברכה, ולפי שיעור הגר׳׳ח נאה שיעור חלה לברכה הוא כשהקמח בשיעור של 1.666 ק׳׳ג, ועיין משפטי ארץ פרק ב סעיף א. וכתבו הפוסקים (עיין משנה ברורה סימן תנו ס׳׳ק ז) שאין לצמצם בדיוק לפי כמות הקמח שמא יפחית מהשיעור ויבוא לידי ברכה לבטלה, ובפרט ששיעור הקמח במשקל משתנה בין קמח לקמח, למשל בין קמח לבן לחטה מלאה, ובאופן שבו נטחן.
[21] בש׳׳ך (סימן של ס׳׳ק ח) כתב דאף דבטבלא שאין לה לבזבז פסק בשו׳׳ע דבחלה בזמן הזה שהיא דרבנן מקילין בה, משמע בפוסקים דבשאר ספיקות, כגון גר שנתגייר וספק אם נתגייר לפני שנעשית העיסה מחמירים כדאיתא בשו׳׳ע סימן של, ויש להפריש בלא ברכה. ובט׳׳ז שם ס׳׳ק ג כתב בשם מהרש׳׳ל דהשו׳׳ע דמחייב בספק מיירי בחלת א׳׳י שהוא דאורייתא, ומשמע דאף בזמן הזה שהוא מדרבנן, יש להחמיר בספק כיון דעיקרו דאורייתא. וכן כתב בהגהות יד אברהם שם ע׳׳פ המל׳׳מ בפ׳׳ז דתרומה, בספק תרומה בזמה׳׳ז, וכן כתב בחזון איש (מעשרות סימן ז ס׳׳ק טז) לענין ספק מעשר בירק דכיון דעיקר מעשרות הוא מהתורה יש להחמיר אף בספק.
[22] הלכה פסוקה (שו׳׳ע סימן שכו סעיף ב) העושה עיסה על מנת לחלק בצק פטורה מן החלה. ודעת רוב האחרונים דהפטור הוא כשדעתו לחלק לכמה אנשים, אבל במחלק לעצמו לכמה עיסות חייב. כמו כן נקטינן דאין פטור אלא אם מחלק העיסות לאנשים בעודו בצק, אבל אם מחלקה לאחר אפיה חייב (שם בב׳׳י וט׳׳ז שם סק׳׳ב). ודנו הפוסקים האם הא דאין על מנת לחלק לאחר אפיה פוטר הוא רק כשנגמר עשיית הלחם בחיוב, דהיינו שעשה עיסה כשיעור, ואפאה על דעת לחלק לאחר אפיה, דכיון דנגמר הלחם בחיוב תו לא מיפטר, אבל היכא דחיוב חלה בא ע׳׳י צירוף סל רק לאחר אפיה, יש לומר דכיון דדעתו לחלק, אף שהחילוק הוא לאחר אפיה מיפטר. ועיין בהליכות שדה גליון 207 שביארנו באורך הסברות בזה האם בכהאי גוונא פטור אף שמחלק לאחר אפיה.

 ולענין דינא דעת הרבה אחרונים דפטור, וכ׳׳כ בשו׳׳ת ארץ צבי (סי׳ מט) ובשו׳׳ת חדות יעקב (ח׳׳ב סי׳ נד) בשם זקנו מהרא׳׳ך (חתנו של החוות דעת). אמנם דעת הרבה פוסקים דמידי ספיקא לא נפקא, ויש להפריש חלה בלא ברכה, וכ׳׳כ החלת לחם (סי׳ ה). ועיין במנחת שלמה (סי׳ סח) דתלה דין זה במחלוקת ר׳׳ש ור׳׳ת האם העושה עיסה על מנת לבשל פטור. (ובסי׳ שכט סעיף ג׳ פסק בשו׳׳ע כהר׳׳ש דעושה עיסה ע׳׳מ לבשל פטור). ובתורת הארץ (פרק ד ס׳׳ק ק) מצדד דחייב בחלה, ולמעשה נשאר בצ׳׳ע, וכן בדרך אמונה (פ׳׳ו הל׳ ביכורים, בצהה׳׳ל ס׳׳ק שצ) נשאר בזה בצ׳׳ע. ועיין בשו׳׳ת מנחת יצחק (ח׳׳ח סי׳ מב) דהביא הרבה פוסקים דנסתפקו בזה ומסיק דיש להפריש בלא ברכה, וכ׳׳כ בשו׳׳ת ישועות משה (ח׳׳ג סי׳ צד), וכ׳׳כ בשם הגר׳׳נ קרליץ זצ׳׳ל. אמנם בשו׳׳ת שבה׳׳ל (ח׳׳ב סי׳ קעט) נקט לדינא דמצטרף להתחייב בחלה, וכן מצדד במועדים וזמנים (ח׳׳ח סי׳ רסח), וע׳׳ע בשו׳׳ת להורות נתן (חי׳׳ג סי׳ פה) דיישב מה שהרבה נוהגין לצרף בסל ולהפריש חלה בברכה אף שדעתן לחלק.

ולפי הסוברים דיש ספק אם המצות מצטרפים להתחייב, אם חזר וצירף ממצות אלו למצות אחרות שיש לו בבית שלא הופרש מהם חלה, יש לחזור ולהפריש חלה מספק, דיתכן שמקודם היה פטור ולא נצטרף, ועכשיו מצטרף לשיעור חלה.
[23] כן הוכיח בחלת לחם (סימן ה ס״ק יז) דכיון שיש קפידא בתערובת, כבר אין העיסה חשובה כעיסה אחת ואינה מצטרת להיות אחת להתחייב, וכן משמע בשו׳׳ת שואל ומשיב (מהדו׳׳ק ח׳׳א סימן קסז) וכן פסק בדרך אמונה (פ׳׳ז ס׳׳ק י).
[24] האחרונים נחלקו במצרף עיסה על דעת לחלק, ולאחד ישאר שיעור חלה, ולאחר לא ישאר שיעור חלה, האם אמרינן דהכל נתחייב, וכמו דאיתא בפ׳׳ק דחלה (משנה ז) דנחתום שעשה עיסה על מנת לחלק לאנשים, העיסה חייבת בחלה, כיון שאם לא ימצא לקוחות ישאר הכל אצל הנחתום ויהיה לו שיעור חלה, והוא הדין הכא מלכתחילה כל חלק יכול להיות בסוף חלק משיעור החלה שלא התחלק, או אמרינן דהחלק שהוא על דעת לחלק פטור, ובשו׳׳ת צמח צדק (יו׳׳ד סימן רלה) ובתורת הארץ (פרק ד ס׳׳ק קא) צידדו דאם יש ברירה, אז החלק הקטן אינו מצטרף, וכן פסק במקדש מעט (סימן שכו). ובחלת לחם (סימן ה סעיף יא) הוכיח מכמה מקומות דהכל חייב, ומ׳׳מ לענין מעשה כתב ”אמנם למעשה אני חוכך בזה, יען לא מצאתי בדברי הפוסקים״. וכן בשו׳׳ת מנחת שלמה (סימן סח בהערה) מצדד דהכל מתחייב, ומ׳׳מ למעשה נשאר בצ׳׳ע. ולכן לפי מה שכתבנו דיש לחוש דבצירוף סל אף דמחלק לאחר אפיה, אינו מצטרף, יש לחוש שחלק מהמצות אינן מצטרפות, ויש לחוש עוד דאם אין ברירה אי אפשר להפריש כלל מהתערובת דיש כאן חיוב ופטור, וצריך להפריש ממקום אחר, ולכן לצאת מידי כל חשש יש לקבוע איזה מצות ישארו אצל מי שיקבל כשיעור חלה, ולהפריש מהן על כל המצות. ועיין בהליכות שדה גליון 207 שהארכנו בזה.
[25] כדאיתא בפ׳׳ק דחלה דנחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה, ואיתא בירושלמי שם דאף דהעושה עיסה על מנת לחלק פטור, שאני נחתום דשמא לא ימצא לקוחות ויחזור ויעשה עיסה, וכן נפסק בשו׳׳ע סימן שכו סעיף ב. ובחלת לחם (סימן ה) ביאר דכיון דיש עכשיו שיעור חלה, אי אפשר להפקיע חיוב זה, אלא כשיש וודאות גמורה שיחלקו את העיסה. וכן כתב בחזון איש (ליקוטים סימן ב סק׳׳ב) ”כל שאין עתיד מבורר של פטור פתיכי בו צד חיוב, וזה מחייב מן התורה, וכדאמר בנחתום, אע״ג דלפי ראות עיניו ימצא לקוחות לשאור ועושה על דעת כן, מ״מ כיון שאין החלוקה בטוחה שמא לא ימצא לקוחות ויעשה עיסה חייב״.