הגמרא בקידושין מבארת שהטעם לומר שאתרוג כירק לענין שהולכים בו אחר לקיטה – למ"ד, הוא משום שהוא גדל על כל מים כירק, דהיינו שהוא זקוק למים לכל אורך גידולו. המציאות כפי שהיא ידועה לנו: אתרוג ושאר הדרים ופירות טרופיים כולם זקוקים למים במידה שווה, מה שמעורר לדון אם גם בהם הולכים אחר לקיטה. בהדרים זכינו וכבר דנו בהם רבותינו מצוקי ארץ והכריעו בצירופי ספיקות ללכת אחר חנטה, מאמר זה מברר את הסוגיא משרשה ומלבן את הצדדים לכאן ולכאן.
רבי משה גרינהוט שליט"א
בר"ה יד, א נחלקו תנאים מהי ההבחנה המבדילה בין ירק ששנתו בלקיטה לכלל הגידולים ששנתם בתחילת הגידול (שליש או חנטה), לר"ע עיקרה שירק גדל על כל מים ואילן על רוב מים, ולר' יוסי הגלילי שירק גדל על מי שנה הבאה ואילן על מי שנת החנטה. בפשטות ההלכה כר"ע וראה הערה[1].
בגמ' מבואר שאתרוג גדל על כל מים כירק, ולפיכך, לדעת ר"ג אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית, ולדעת רבותינו בסוכה מ, א אתרוג אחר לקיטה לכל דבר. דעת ר"א שאתרוג שווה לאילן לכל דבר. נחלקו ראשונים להלכה, רוב הראשונים פוסקים כר"ג ,והרמב"ם פוסק כרבותינו.
בפשטות הטעם שאתרוג דינו שונה אינה הלכה אלא משום שהוא שונה במציאות, ואם ימצאו מינים אחרים הדומים לו דינם יהיה כאתרוג.
ועפי"ז יש לדון:
>האם שאר ההדרים דינם כאתרוג, בשאלה זו יש לדון משני צדדים: 1. האם הדרים אלו הינם ממין האתרוג .2. בהנחה שאינם ממין האתרוג, האם דינם ישווה לאתרוג בשלתכונתם הדומה לו כ'גדלים על כל מים'?
>החזו"א שביעית ז, טז וכא, טז הסתפק[2] אם הדרים אלו נחשבים ממין האתרוג ומסקנתו ללכת בהם אחר חנטה לענין שביעית כשאר אילנות[3], למרות שלמעשר דעתו לדונם כספק אתרוג. והגראי"ק (בספר השמיטה עמ' יא, הועתק בקונטרס אחרון לשבת הארץ אות יח) דן אם תכונתם הדומה לאתרוג משווה אותם אליו, ומסקנתו שהולכים בהם אחר חנטה[4], ובמנחת שלמה א נא כב דן מתחילה רק בלימון, והסיק שדינו בחנטה כשאר פירות.
>פירות טרופיים צורכים כמות מים גדולה, ואינם יכולים לחיות באקלים הארצישראלי בלי השקייה מרובה. ויש לדון אם דינם שווה לירקות שגדלים על כל מים. ואף שבאקלים טרופי אינם צריכים השקיית אדם, הרי גם ירקות הגדלים על שפת הנהר אינם צריכים השקייה, על כרחנו הנידון איננו על ההשקייה אלא על הצורך במים רבים, אם כן לכאורה ישווה דינם לירקות שהולכים בהם אחרי לקיטה.
>החקלאות כיום מאופיינת בהשקייה אינטנסיבית, שנועדה להפיק את מירב ומיטב הפירות מהעץ, אולם לצד זאת השתילה מתוכננת מתחילה מתוך השקייה אינטנסיבית ,ואינה מכוונת לשרידות העץ והנבת פירות בתנאי השקייה טבעית. לפיכך, יש לדון האם תכונת העצים יכולה להשתנות עד שיהיה דין כל הפירות ללכת אחרי לקיטה מפני שדרך גידול העץ והפירות כיום הינו על 'כל מים' כירק ולא על 'רוב מים' כאילן.
לכאורה ההגדרה היא פשטנית, כל שאינו צריך השקייה אחר חנטה ושליש, וכל שצריך השקייה הולכים בו אחר לקיטה. אולם לכאורה יש להוכיח מסוגיות הגמ' שאין הדבר פשוט כל כך.
>ירקות הגדלים בר דינם אחר לקיטה, למרות שכנראה אין להם השקייה.
>במשנה שביעית ספ"ב מבואר שאפשר למנוע מים ממיני ירקות שונים ובכך זמנם מתייחס לשנה הקודמת. אם כן, המובן של 'צריכים השקייה' אינו מדויק, שהרי ירקות אלו כשנמנעת מהן השקייה אינם מתים אלא מתפקדים בצורה שונה.
>במשנה מו"ק ו, ב מבואר שמותרת השקיית אילנות במועד [ויתכן שגם בשביעית]. ובירושלמי שביעית ספ"ב מבואר שמותרת השקיית אילנות בצפיפות של עשרה לבית סאה לדברי הכל, לפי המבואר בסוגיית הבבלי מו"ק ב, ב היתר השקיית אילנות הוא 'משום פסידא', וכך כתב הרמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"א, ח-י. עולה מכאן שרגיל הדבר שאילנות זקוקים להשקייה אינטנסיבית בכדי שלא ייפסדו, ולא רק בשביל שיצמיחו פירות כיאות[5].
>במשנה שביעית ב, ז נאמר ששנת האורז נקבעת לפי השרשה, נקודה זו קשה מאד ,שהרי האורז טעון השקייה יתרה, וכמבואר במשנה ב, י 'ממרסין באורז'. ובגמ' ר"ה יג ,ב הקשתה לגבי אורז וחבריו: 'הנהו כמאן שווינהו רבנן, אמר רבה מתוך שעשויין פרכין פרכין אזלי רבנן בתר השרשה', לדעת רש"י הנימוק 'שעשויין פרכין פרכין' בא לומר שלא הולכים בהם אחרי לקיטה. אולם לדעת ר"ח קושיית הגמ' היתה שראוי ללכת בהם אחרי שליש כדין קטניות (כמבואר בתוספתא שביעית ב יג), וכן מבואר בירושלמי שביעית ב, ה' מניין שהילכו בפירות אחר השליש מגרנך מיקביך מגרנך ולא כל גרנך מיקביך ולא כל יקביך… נאמר אף באורז ובדוחן ופרגין ובשומשומין כן רבי חונא בר חייא אמר שא"א לעמוד עליו'. ויש לברר מדוע פשיטא לה לגמ' שדין האורז בעיקרון כתבואה לענין שליש, והרי האורז לכאורה נחשב כגדל על כל מים.
ואמנם דעת שמואל בר"ה יג, ב ש'הכל הולך אחר גמר פרי' התפרשה ע"י רש"י ותוס 'שם והרמב"ם שמיטה פ"ד, יא כמתייחסת גם לאורז שהולך אחר גמר פרי הדומה ללקיטה (ע"ש בתוס'), אולם מ"מ דעת המשנה בשביעית [וכן דעת ר"ש שזורי לכל הראשונים מלבד הרז"ה] ששנת האורז נקבעת לפי השרשה. והירושלמי שביעית ב ,ה הביא דין זה כדעת המשנה וברייתות, ולא הביא את דעת שמואל שהולך אחר גמר פרי. ולדעת הריטב"א גם שמואל מודה שאורז שנתו לפי השרשה, ורק פול המצרי הולך לפי גמר פרי.
בנוסף, אין לפרש שדעת שמואל נובעת מתכונת האורז ש'גדל על כל מים' שהרי שמואל אמר את דבריו גם בדוחן פרגים ושומשומים שאינם זקוקים להשקייה יתרה.
>שאלת הגידול תלויה במצב הסביבתי, אם מדובר בבית השלחין או במקום שיש ריבוי של מי גשמים, שהרי במצבי יובש כמעט דבר איננו גדל. והרי הכתוב (תהלים א) אומר 'והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול', הרי שגם עצי פרי זקוקים למים בשביל הביטחון של נתינת הפרי. ממילא ההגדרה 'גדל על רוב מים 'אינה ברורה מספיק.
נחלקו התנאים לגבי אתרוג, כאמור לעיל, לר' אליעזר אתרוג שווה לאילן לכל והולכים בו אחר חנטה, לר' גמליאל אתרוג אחר חנטה לשביעית ואחר לקיטה למעשר, ולרבותינו אחר לקיטה לכל דבר.
ובגמ' בקידושין ג, ב פירשה את דעת ר"ג 'דדרכיה דאתרוג כירק, מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו, אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו'. לשון הגמ' הינו כר' עקיבא, וזה מתאים לכך שקשה לפרש באתרוג 'גדל על מי שנה שעברה' לפי ההגדרה של רש"י שלוקטים אותו וחוזר וצומח, לכן בפשטות הדעה שאתרוג שווה לירק היא כדעת ר' עקיבא בחילוק בין ירק לפרי שבה אפשר להבין שפרייכול להידמות לירק מבחינת צרכי המים שלו. כך נראה גם מהגמ' בר"ה יד, ב שר' עקיבאעצמו (לדעה אחת בברייתא) הסתפק בין דעת ר' אליעזר לדעת ר"ג, והחמיר כדברי שניהם ,מכאן שדעת ר"ג מסתדרת עם דעתו. עם זאת אפילו ר"ע עצמו הסתפק כיצד לדון את האתרוג לפי דעתו הוא.
בדעת ר"ג הקשו התוס' (ר"ה יג, ב, ובתוס' הרא"ש, וכעי"ז בר"ש שביעית ב, ז בעיקר העניין בלי להזכיר את אתרוג) מדוע הולכים אחרי חנטה לשביעית כיון שגדל על כל מים ,ופירשו שכיון שנאמר בערלה (ר"ה ט, א') פעמים שברביעית ועדיין אסורים משום ערלה פעמים שבחמישית ועדיין אסורים משום רבעי, יש ללמוד מכך שהולכים אחר חנטה .עולה מדבריהם שהדין בערלה סותר את הדין במעשר, ולכן הפשרה היא ששביעית וערלה נקבעים לפי חנטה, ומעשר נקבע לפי לקיטה[6].
והתוס' ר"ה טו, א כתבו (על דברי ר"ש אין לך דבר שחייב בביעור אא"כ גדל בחיוב ונלקט בחיוב, וכן על מעשר) שדין זה דווקא באתרוג. ומבואר מדבריהם שמציאות האתרוג גבולית והן חנטה והן לקיטה טובות ללכת אחריהן בנוגע אליו, ולכן יש לומר ששניהם קובעים בו. ולא שההבנה היא שמצד תכונותיו הולכים בו אחרי לקיטה, אלא שמצד היקש לאילן דנים אותו כאילן. אלא שתכונתו באמת גבולית ולכן אפשר לראות את שני הצדדים מכריעים בו[7].
וכן מסתבר, שמזה שהסתפק ר' עקיבא בין מנהג ר"ג למנהג ר"א (הובא לעיל וכן הוא בירושלמי ביכורים ב, ו) למרות שתולה הכל בגדל על רוב מים, מוכח שיש מקום לדברי ר 'אליעזר גם לדעתו, ושא"צ להניח שר' אליעזר סובר כריה"ג שההבדל בין אילן לירק הוא אם גדל על מי שנה שעברה או על מי שנה הבאה. ויש לבאר מהי אותה נקודה גבולית.
לכאורה המיוחד בתכונת האתרוג שהוא צריך השקיה יתרה, וכן שדר באילנו משנה לשנה, וכן שמצויים באילן גדולים וקטנים, דהיינו שהבשלתו אינה קורית בזמן אחד. אמנם יש לבאר מהו המיוחד בתכונה זו שהוא סיבה ללכת אחר לקיטה כירק.
ולכאורה נקודה זו קשורה בהבנת הטעם שבירק כיון שגדל על כל מים הולכים בו אחר לקיטה. וניתן להציע שתי אפשרויות בביאור ענין זה.
אפשרות א' – פירות קיץ וחורף
שמשמעות גדל על כל מים ועל רוב מים אינה מחלקת חלוקה בוטנית לפי סוג הפרי ,אלא לפי זמן גדילתו. שהגדל בחורף גדל על מי הגשמים בעיקר, ובהגיע הקיץ כבר עיקר הפרי קיים, ואילו הירקות עיקר גידולם בקיץ, אולם זמן גידולם קצר ולכן הגידול מושתת בעיקר על מי השקיה.
ולפי ביאור זה, פירות שחנטתם בחודשי הקיץ וגידולם בחורף כפירות הדר וחלק מהפירות הטרופיים ישווה דינם לירקות.
אלא שיש להוכיח שלא כביאור זה מכמה וכמה מקומות:
>האורז הינו גידול קיץ, וכמתואר במשנה שביעית ב, ז, ובתוספתא שביעית ב, ב ואעפ"כ מבואר בירושלמי שהיו אמורים ללכת בו אחר שליש.
>חלק מהירקות גדלים גם בחורף, ומהם הירקות שיוצאים בהם ידי מרור, במשנה פסחים ב, ו, שמצויים בפסח, וא"כ אין להבין מדוע ילכו גם באלו אחרי לקיטה.
>זמן מסיק הזיתים הוא בתחילת החורף, וכמבואר במשנה פאה ח, א 'מאימתי כל אדם מותרים.. ובזית משתרד רביעה שניה, אמר ר' יהודה: והלא יש שאין מוסקים את זיתיהם עד שתרד רביעה שניה, אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבע איסרות, 'א"כ זמן גידול הזיתים קרוב לגידול הירקות, ולמרות זאת הולכים בהם אחר חנטה.
אפשרות ב' – התלות בעונות
מהשאלה שהובאה לעיל מאורז הזקוק להשקייה מרובה נראה שאין להעמיד את קוטב הדיון רק על כמות ההשקייה, אלא נראה שהשיקול העיקרי הוא היכולת לשתול ירק בצורה גמישה עונתית, כל שמשתמש בהשקייה הרבה לה זקוק הצמח אח"כ, לכן 'גדל על רוב מים' היינו שעונתו קבועה – הגידול עונתי, ואילו 'גדל על כל מים' יש בו גמישות עונתית שבה אפשר לשתול ירק ברוב ימות השנה.
הטעם לכך שמה שאינו עונתי הולכים בו אחרי לקיטה, הוא שהצמח אינו שייך לעונה מסוימת מצד עצמו, לכן שייכותו לשנה היא רק בשלב של ההשלמה המלאה של הפרי[8].
לכן באורז שעונתו קבועה ילכו אחרי השרשה לחלק מהתנאים, או אחר שליש, ואילו באתרוג שאין לו גמישות עונתית מבחינת זמן ההנצה אבל מבחינת משך זמן הגדילה וקיומו באילן, שהרי האתרוג דר באילנו כמה שנים, לכן התמשכות הגדילה על פני כמה עונות[9] מנתקת אותו מלהתייחס לשנת תחילת גדילתו, נחלקו תנאים אם זמנו בלקיטה או בחנטה, ור' גמליאל סבור ששני הדברים אמת, ולשביעית הולכים אחרי הפרי עצמו ,כיון שאינו ביד האדם, ולמעשר הולכים אחרי לקיטה כיון שלקיטה במעשר מתייחסת לזמן שהאדם קיבל את הפרי.
לדעת הרמב"ם כרבותינו העיקר הקובע הינו הלקיטה באתרוג, מפני גידולו על כל מים שהוא עיקרי להלכה.
ההבנה שלקיטה איננה שנת הפרי אלא השנה שהאדם קיבל את הפרי, עולה מפשטות הסוגיא ר"ה טו, ב שאפשר ללכת אחרי לקיטה באילן העושה בריכה אחת בשנה גם כשהחנטה קדמה לט"ו בשבט[10], הרי שלקיטה יכולה להיות זמן קובע גם לפירות האילן .וזה מתאים עם ההבנה שלקיטה אינה תלויה רק בעיקרון 'גדל על כל מים' אלא יכולה להיות נכונה גם במה שגדל על רוב מים, רק שאחר חנטה לא נכון ללכת במקום ש'גדל על כל מים'.
ולפי זה עץ שצורתו העונתית היא כעץ רגיל, גם אם הוא גדל על מי השקייה כל זמן שעונות השנה אצלו הן העונות הרגילות ולא ניתן להגמיש אותן ע"י השקייה, דינו כעץ רגיל, גם אם הוא עץ שזקוק לכמות גדולה של מים וכל שכן כלל העצים שעברו להזדקק להשקייה אינטנסיבית ואף אם אינם מסוגלים לשרוד בלעדיה.
ובספר השמיטה (עמ' יא) הביא מהגרא"י קוק שהאתרוג חלוק משאר ההדרים בכך ששורד משנה לשנה וגם בכך שחונט במשך כל השנה, לכאורה הדברים מכוונים למהלך זה של ביטול העונות בעץ האתרוג.
[1] לא נתפרש בהדיא שפסק כר"ע אלא שישנם כמה מקורות וטעמים שפסקו כר"ע.
בר"ה יד, א אמרו 'בצלים הסריסים איכא בינייהו' הכוונה למשנה שביעית ב, ט שבצלים הסריסים שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה מתעשרים לשעבר ואין בהם שביעית. משנה זו היא סתם משנה והלכה כמותה, וכפי שפסק רמב"ם שמיטה ד, יז ומע"ש א, ט. רש"י הביא שני פירושים בביאור תליית הגמ', אולם כפי שהביאו תוס' בירושלמי שביעית ב, ו הלשון הוא נעשו כבעל ,משמע שהכוונה שגדלים על כל מים, א"כ משנה זו כר"ע שהדין תלוי בגדילה על כל מים.
הכלל שהלכה כר"ע מחברו, כתובות פד, ב.
קידושין ג, א כשדנו את דין האתרוג נתלה הדבר בכך ש'דרכו של אתרוג כירק שגדל על כל מים' כר"ע.
[2] הרי"מ טוקצ'נסקי מצטט את הגר"ש סלנט כמי שהסתפק בדין שאר ההדרים, אולם לא פירש את צדדי הספק.
[3] בגלל צירוף ספיקות. דעת החזו"א שספק אם ההדרים הם ממין האתרוג נשנתה גם בחזו"א יו"ד קעח, ט שהסתפק לעניין כלאים, אם כל ההדרים מין אחד לאיסור הרכבה.
[4] הרי"מ טוקצ'נסקי בספר השמיטה ציטט את הדברים כנכתבים בהיות הגרא"י קוק רב ביפו, אולם בספר משפט כהן נא, בתשובה מחשון תרע"ג שיש לעשר בתפוז ולימון שני מעשרות מספק. הגרא"י קוק כיהן ברבנות יפו בין השנים תרס"ד-תרע"ד, ולכן יש להסתפק איזו הוראה היא המאוחרת יותר .היות שהרימ"ט מספר שהגראי"ק אמר לו שגם הוא סבר בתחילה שיש להסתפק בדינם ואח"כ הכריע בכך, הדעת נותנת שהתשובה במשפט כהן מוקדמת יותר והוראתו הסופית היא כמצוטט בספר השמיטה.
[5] החזו"א שביעית טז, יד וכא, יד, פירש את דברי הרמב"ם על הפסד כל הפירות ולא על הפסד העץ. לא כאן המקום להיכנס לכך, אולם אפילו לדבריו נצרכת השקייה אינטנסיבית לצורך הפירות.
[6] טעם הפשרה, נתבאר במקום אחר, שמעשר ותרומה נובעים מבואם ליד האדם ולכן מסתבר יותר לתלותם בשאלה אם הדבר כבר קיים בידו או לא, ואילו ערלה ושביעית מדברים על הפרי מצד עצמו, ולכן נידונים מצד הפרי עצמו.
במקום אחר נתבאר להקשות על כך ש'פעמים שברביעית' איננו מתייחס לחנטה כלל, ואינו יכול להיות מקור לה. שהרי אם נאמר שכל אילן הולך אחר לקיטה 'פעמים שברביעית' יתפרש על מה שנלקט ברביעית עד ט"ו בשבט ולא על מה שחנט בה עד ט"ו בשבט.
[7] וכן ביאר את דברי תוס' החזו"א שביעית ז, ט.
[8] לדעת תוס' ר"ה יג ב שלקיטה משמעה גמר פרי. ולדעת הרמב"ם מע"ש א, ד ושמיטה ד, יב-יג שלקיטה קובעת בירק גם כשהושלם הפרי לפניה, הכוונה שבצמח שאין בו עונה מצד עצמו ,התייחסותו לזמן היא בשלב שבו הפסיק להיות צומח ועבר להיות אוכל.
[9] התמשכות שאינה מוכרחת בניגוד לבנות שוח ששביעית שלהן שנייה, שביעית ה, א.
[10] ראה מש"כ ע"ז בענין 'חנטה ולקיטה'.
