לוח ביעור לפירות שביעית

קביעת זמן הביעור

קביעת הזמן המדוייק שבו כלו הפירות של אחד המינים לחיה מן השדה קשה מאד גם מהבחינה
המציאותית וגם מבחינה הלכתית.

הקשיים בקביעת זמן הביעור

1. לקבוע מתי כלה בפועל לחיה מן השדה מצריך ביקור בהרבה מקומות במשך ימים רבים כדי לראות מתי הפירות שבשדה כלים. הכילוי יכול להיות ע"י שאספו את כל הפירות ויכול להיות ע"י שהפירות נרקבו עד שנעלמו או שאינם ראויים לחיה, בין בפירות שנשארו על העצים ובין בפירות שנשרו לאדמה, (ראה משפטי ארץ פרק כט סעי' ב).
2. לא מוגדר בדיוק איזו כמות של פירות שנשארת במטעים נחשב שעדיין הפירות לא כלו, (ראה משפטי ארץ שם סעיפים ג,ד).
3. נחלקו הראשונים אם מחלקים את ארץ ישראל לשלושה חלקים, כך שאם כלה בחלק אחד נחשב שהגיע זמן הביעור באותו מקום, אע"פ שיש עדיין פירות בשני החלקים האחרים, או שארץ ישראל מתחלקת לתשעה חלקים [למשל האם כל הגליל – העליון והתחתון ואיזור הכינרת נחשב לחלק אחד משלושה החלקים של ארץ ישראל, וכל זמן שיש פירות באחד מהחלקים נחשב שעדיין לא כלה לחיה, או שכל אחד מאותם שלושת חלקי הגליל נחשב לחלק בפני עצמו, וכשכלה בחלק אחד הגיע זמן הביעור באותו החלק]. גם הגבולות של כל חלק לא תמיד ידועות (ראה משנה שביעית פ"ט משניות ב,ג ומפרשי המשנה, רמב"ם
   פ"ז הל' ט-יא).
4. הרמב"ם (פ"ז הי"ב) פסק שהמוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו, חייב לבער כיון שנותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם. וראה חזו"א סי' יג ס"ק א שיש כמה חילוקי דינים בזה.
5. כשמשווקים את אותו מין רק טרי ישר מהמטע ולא מחזיקים בקירור הרי בדרך כלל הביעור נוגע רק למי שמחזיק כמות גדולה אצלו בבית בהקפאה וכדומה. אך בפירות שמחזיקים אותם בקירור ומשווקים משם כאשר נגמר הקטיף, הרי הפירות המגיעים לחנויות כבר חייבים בביעור והוא קונה אותם אחרי זמן הביעור. בנוסף גם אם משווקים ישירות מהמטע בלי קירור ישנם פעמים שהפירות כבר חייבים בביעור מיד בחנות, שהרי כאמור ישנם פעמים שכלה באיזור אחד בארץ ולא כלה באיזור אחר ונחשבים כארצות שונות לביעור, וכאשר מביאים ממטע ממקום שלא כלה למקום שכלה כבר בחנות הם מתחייבים בביעור.

קביעת זמן הביעור בדובדבנים
כדוגמא נראה את הקושי לקבוע מהו זמן הביעור בדובדבנים.

1. יש לבדוק איזו כמות נשארת בדרך כלל על העצים או על הארץ אחרי הקטיף המסודר, ולקבוע איזו כמות נחשב שעדיין לא כלה לחיה.
2. אם אחרי הקטיף נשאר כמות כזו שנחשב שעדיין לא כלה לחיה או שספק כלה לחיה, יש לבדוק אחרי כמה זמן אותה כמות נרקבת עד שאינה ראויה לחיה.
3. הדובדבנים גדלים רק במקומות גבוהים – בגליל, בהרי ירושלים, וברמת הגולן. הקטיף מסתיים בגליל ב-ט"ו בסיון, ולאחר בדיקה שנעשתה השנה במקומות בהם הדובדבנים היו מזן שמבשיל מהר וקטפו מהם מוקדם יותר נראה כי הם כלים לגמרי כשלושה שבועות לאחר הקטיף, ובהרי יהודה הקטיף נעשה קצת אח"כ, וברמת הגולן כשבועיים ויותר לאחר מכן. כאשר מביאים דובדבנים מהגליל לשפלה ששם הם לא גדלים כלל, הקובע הוא מתי הם כלים במקום ששם הם גדלו. ולכן תלוי מתי יהיה זמן הביעור שלהם אם הם הגיעו מהגליל או מרמת הגולן. וכשמעבירים דובדבנים מרמת הגולן לגליל, וכלו כבר בגליל ועדיין לא כלו ברמת הגולן, יש לנהוג לחומרא שהגיע זמן הביעור, וכן כשמעבירים מהגליל לרמת הגולן יש לנהוג לחומרא ולבער כיון שכלו במקום שיצאו משם אע"פ שלא כלו ברמת הגולן.
   אך אם הביאו דובדבנים לשפלה ששם אינם גדלים כלל הם אינם חייבם בביעור מהזמן שכלה בגליל, וכן הדובדבנים שגדלו ברמת הגולן ונמצאים שם עדיין אינם חייבים בביעור.
4. את הדובדבנים מחזיקים בקירור כ-3 שבועות אחרי הקטיף, א"כ יתכן שגם דובדבנים הנקנים בחנות אחרי ז' בתמוז (שזהו הזמן שבו כלו מן השדה הדובדבנים שגדלו בגליל), אם הם מגיעים מהגליל יתכן שכבר עבר זמן הביעור, ואם הם מגיעים מרמת הגולן עדיין לא עבר זמן הביעור. ומכ"א בתמוז מכל מקום שהם מגיעים יתכן שהגיע זמן הביעור.
   מצות הביעור היא להפקיר את הפירות ביום שהגיע זמן הביעור. ואם לא הפקיר וכלו לחיה מן השדה יום קודם, הפירות נאסרו, ואם הפקיר לפני שכלו וחזר וזכה בהם עדיין לא קיים מצות ביעור. ומכיוון שבכל הפירות והירקות ישנם גידולים במקומות שונים בארץ, וכאמור ישנו ספק כיצד לקבוע מהו יום הביעור – הן משום שחלוקת הארצות לביעור אינה מוכרעת והן משום הקושי לקבוע מה נחשב שכלה לחיה מן השדה, אנו כותבים מתי מתחיל הספק
   שמא כבר הגיע יום הביעור, ומתי כבר ודאי עבר יום הביעור. ובכל הימים המסופקים ישנה חובה לבער ולהפקיר את הפירות, ניתן לעשות זאת בשני אופנים:
   א. להוציא את הפירות להפקירם ואחר כך יכול לזכות בהם שוב. וכך יעשה כל יום שיש ספק אם כלה מן השדה עד היום שבו ודאי כלה הכל מכל המטעים וודאי עבר זמן הביעור, ואז יכול לחזור ולזכות בהכל ולהכניסם לביתו.
   ב. להוציא ולהפקיר ביום הראשון של הספק, ולומר לאלה שמפקיר בפניהם, אע"פ שאני מכניס את הפירות לביתי איני מתכוון לזכות בהם וכל הרוצה יכול לבוא ולקחתם מביתי, ובכל פעם שמשתמש זוכה רק במה שמשתמש באותו היום, לאחר שעבר זמן הביעור וודאי כלו מכל המטעים יכול לזכות בכל מה שנשאר.