כרישין, כרתי וקפלוטות

כהמשך לסדרת המאמרים על צורת גידול הבצל והשום וביאור הסוגיות העולה מכך, מובא כאן המאמר על הכרתי, זיהוי ושמותיו השונים. בעניין הקפלוטות נאמרו דברים שונים וחלקם אף משונים, לשם כתיבת פרק זה שהינו מתוך ‘משנת השדה' חלק ב המתעתד לצאת לאור, הושקע בירור מעמיק עם מומחים בתחום על מנת להקיף את סוגי הצמחים לברר עד כמה שניתן את המינים בהם דברו חז"ל.

וכסימנא מילתא יוצא מאמר זה לקראת ראש השנה ויקויים בנו שיכרתו שונאינו ומקטריגנו ויראו שונאינו ויבושו כי אתה ה' עזרתנו וניחמתנו – בשלהי שבעא דנחמתא.

למאמר אודות צורת גידול השום לחץ כאן >>

למאמר אודות צורת גידול הבצל לחץ כאן >>

רבי אלחנן בקרמן שליט"א
מחבר הספר ‘משנה השדה' ומרבני בית המדרש

זיהוי הצמח

ירק הכרתי מוכר ומזוהה בלי ספק. מדברי רש"י, רמב"ם, ספר הערוך ועוד ראשונים רבים עולה בבירור שמדובר בירק הנקרא אף בזמננו בשם זה, (ראה בהערה^[1] לשונות הראשונים). הירק נפוץ מאוד, נמכר בחנויות הירקות ומשמש למאכל, וכמובן כאחד מסימני ראש השנה. ראה תמונתו ותמונות נוספות הקשורות למאמר זה, בכריכה הקדמית בצידה הפנימי. חשוב לציין כי יתכן שמדובר בזן שונה מהזנים שהיו בזמן חז"ל ונרחיב על כך בהמשך.

שמות הירק – כרישה, כרתי, חציר, לוף (שם שגוי), פראסה

לירק שמות רבים, בתורה, במשנה, בתלמוד ובשפת זמננו. בלשון המשנה הירק נקרא ‘כרישה' בלשון יחיד, ו'כרישין' בלשון רבים^[2]. בלשון הגמרא נקרא הירק ‘כרתי' והיינו הך. כפי שכתב רש"י (בבא בתרא יח, א ובעוד מקומות רבים), וכפי שכתב רבינו עובדיה מברטנורא (בבא בתרא ,ב, י): “כרישין – כרתי בלשון תלמוד". בשני מקומות בלבד נקרא הירק במשנה בשם ‘כרתי'. במסכת ברכות (פרק א משנה ב) “בין תכלת לכרתי". ובמסכת סוכה (פרק ג משנה ז) “אתרוג הירוק ככרתי". בשני מקומות אלו מוזכר ירק הכרתי כדוגמא לצבעו (ועיין תוס' סוכה לא, ב ד"ה הירוק, וחולין מז, ב ד"ה אלא ירוקה שדנו בצבעו המדויק של הכרתי) ובתוס' בחולין (שם) הביאו שיש גורסים בשני מקומות אלו ‘כרתן' והיינו הך^[3].

בתורה נזכר ירק זה פעם אחת בשם ‘חציר'. בחומש במדבר (יא, ה): “זָכַרְנּו אֶת הַדָגָה אֲשֶר נאֹכַל בְמִצְרַיִם חִנָם אֵת הַקִשֻאִים וְאֵת הָאֲבַטִחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְצָלִים וְאֶת הַשּומִים" ובתרגום אונקלוס תרגם:  חציר – כרתי. במשנה נזכר שם זה פעם אחת, במסכת כלים (פי"ז משנה ה) שם נזכרו חצירי גבע וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה: “וחצירי גבע – כרתי של מקום פלוני – תרגום החציר כרתי". וכלשון הרע"ב על המשנה במסכת מכשירין (א, ה) “כרישה – חציר בלשון מקרא, פורו"ש בלע"ז ובערבי כורא"ת". אמנם ברוב המקומות בהם נזכר חציר בתנ"ך ובדברי חז"ל כמו בישעיהו (מ, ז): “יֵָבֵשׁ חִָצִיר נֵָבֵל צִיץ" אין הכוונה לירק זה אלא למשמעות שונה ראה הערה^[4].

בזמננו נקרא ירק זה גם בשם לוף. שם זה נקבע על ידי מחדשי השפה העברית ואין מקור לשם זה, לוף נזכר בכמה מקומות במשנה ונאמרו כמה שיטות בזיהויו^[5], אולם אין צד שהכוונה לירק הכרתי. הצמח בזמננו נקרא בפי עדות המזרח בשם פראסה וכך הוא נקרא בשפת ה'לאדינו'. במשנה נזכרו קפלוטות שהן דומין לכרישין ונרחיב על כך בהמשך.

למנוע טעות, חשוב לציין כי אין קשר בין כרישין לכרשינין (כרשינה בלשון יחיד). כרשינה היא קטנית המשמשת בעיקר למאכל בהמה כמבואר במסכת תרומות (יא, ט) “כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים".

תיאור הירק

גידול כרתי דומה מאוד לגידול בצל, שכן מדובר במינים המשתייכים לאותו הסוג ויש להם מאפיינים זהים רבים. בפרק זה נרחיב בהבדלים שביניהם, ואילו בנקודות בהם גידול הכרתי דומה לגידול בצל קיצרנו וראה על כך בהרחבה בהליכות שדה גיליון 221 פרק ‘גידול בצל לזרעים'.

כרתי דומה לבצל ירוק, אלא שהוא גדול ועבה ממנו. כמו בצל ירוק אף הכרתי עשוי מעלים הגדלים זה בתוך זה. העלה מחולק לשני חלקים – טרף ונדן. הטרף הוא חלקו העליון של העלה – צבעו ירוק, והנדן הוא חלקו התחתון של העלה – צבעו לבן. נדני העלים בנויים כצינורות מעוגלים הנתונים זה בתוך זה, כך נראה החלק הלבן של הירק כגבעול שמראשו יוצאים עלים ירוקים ולכן הוא נקרא ‘גבעול מדומה' אך לאמיתו של דבר, החלק הלבן אינו גבעול אלא חלקו התחתון של העלה. הגבעול האמיתי נמצא בחלקו התחתון של הירק, הוא קצר מאוד, כמחצית הס"מ בלבד, ממנו יוצאים השורשים. בדרך כלל מסירים את הגבעול לפני אכילת הירק, והדבר אף מומלץ כי יש באזור זה נגיעות גבוהה יותר של חרקים^[6]. הביטוי “ירוק ככרתי" מתייחס כמובן לחלקו הירוק של הצמח.

ההבדל המשמעותי בין כרתי לבצל הוא כך שכרתי אינו מתבצל. לעומת הבצל שבו כפי שהוסבר בהרחבה בפרק הבצל, לאחר מספר חודשי גידול, כאשר היום מתארך והלילה מתקצר, מפסיק תהליך ייצור העלים ומתחיל שלב ההתבצלות. בשלב זה הנדנים הלבנים מתעבים ותופחים ונהפכים לגלדים, עד אשר מתקבל הבצל היבש המוכר לכל. בשלב ההתבצלות חלק גדול מחומרי המזון האגורים בטרפים הירוקים עוברים אל הבצל, והטרפים מתרוקנים ומתייבשים. כאשר הבצל מסיים את התבצלותו, העלים הירוקים צונחים והבצל נכנס לתקופת תרדמה של כחצי שנה. שרידי הטרפים הם ‘צוואר הבצל' העשוי מעלים יבשים מכווצים הסוגרים את ראש הבצל, בשלב זה הבצל נאכל כבצל יבש. בתקופת התרדמה במשך חודשי הקיץ הבצל אינו גדל כלל, ואין הבדל אם הוא מונח בקרקע או מונח בארון. בהגיע החורף בשנה הבאה, כאשר רוצים לגדל זרעי בצל, חוזרים ושותלים את הבצל, הבצל מתעורר מתרדמתו, מתחיל צימוח חדש של עלים, ואחר כך נוצר עמוד הפריחה עליו נוצרים זרעי הבצל. כך שמשך גידול הירק מזריעתו עד אשר הוא יוצר זרעים הוא שנתיים.

גידול כרתי דומה לגידול בצל בכך שאף הוא ירק  דו שנתי המייצר זרעים בשנה השנייה, אך בשונה מבצל הוא אינו מתבצל לעולם. הירק גדל באופן טבעי בעיקר בחורף, אך גם בקיץ הטרפים הירוקים אינם מתייבשים והצמח נותר ירוק כל השנה (מלבד הטרפים הזקנים המתייבשים). הנדנים אינם תופחים ואינם נהפכים לגלדים, לא מתקבל בצל תפוח, והירק אינו נכנס לתקופת תרדמה. בתחילת החורף בשנה השנייה ממשיך גידול הירק, נוצר עמוד פריחה ומתפתחים זרעים. גידול זרעי הכרתי דומה מאוד לגידול זרעי הבצל. עמוד הפריחה, הפרחים והזרעים של בצל וכרתי דומים מאוד. צבע התפרחת של הכרתי הוא סגול. ראה תמונה בכריכה האחורית. לא נרחיב כאן בנושא גידול זרעי כרתי כיון שאינו נוגע לביאור סוגיות בש"ס. זרעי כרישין מוזכרים במשנה במסכת מעשרות (ה, ח) כזרעוני גינה שאינם נאכלים ופטורים מן המעשרות.

קיים מין כרתי המשמש לנוי ואינו נאכל. המין נקרא ‘שום גבוה' וגדל בר בארץ ישראל. בעשרות השנים האחרונות הצמח תורבת ונמכר בחודשי האביב והקיץ כצמח נוי. תפרחתו הסגולה דומה מאוד כמובן לבן מינו הכרתי הנאכל.

האם כרתי נחשב ‘זרע שאינו כלה'

ניתן לגדל כרתי על ידי שתילתו באדמה וכך יצמח ממנו צמח חדש. תהליך זה זהה לגידול בצל מבצל שהוסבר בפרק ‘גידול בצל מבצל', בסוף גידולו בשנה השנייה נוצרים לעתים בצלצולי משנה. ברור כי במצב כזה דין הצמח כדין ‘זרע שאינו כלה'. במשנה לא מצאנו שהוזכר להדיא שכרתי נחשב דבר שאין זרעו כלה (אמנם יש לכך מקור בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בתרומות ט, ז^[7]). יתכן שלא הוזכר כי אין רגילות לעשות כן. גידול הכרתי הוא רק מזרעים. גידול באמצעות שתילת כרתי אינו ריווחי כלל. בדרך כלל משתילת כרתי יצמח כרתי אחד בלבד ואין בכך כל תועלת. ניתן אמנם להגדיל את מקדם הריבוי על ידי חיתוך הירק בצורה אנכית לארבעה חלקים ,כאשר בכל אחד מהחלקים יהיה עלה וחלק מן הגבעול, כך יתקבלו מצמח אחד ארבעה צמחים חדשים, אך עדיין אין בכך כל תועלת ריווחית, ודאי שזריעת זרעים היא תועלתית יותר, וכך היה מצוי בזמן חז"ל וגם בזמננו.

סימנא טבא

במסכת כריתות (ו, א) ובמסכת הוריות (יב, א) נאמר: “אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי".

בזמננו, החלק הירוק של הצמח נגוע בחרקים, ולכן מכינים לראש השנה קציצות מחלקו הלבן של הירק אותו ניתן לנקות בקלות רבה. ולכן צבען של הקציצות לבן. אף אם נניח שהסימן שנזכר בגמרא באכילת הכרתי הוא דווקא באכילת החלק הירוק ככרתי, מכל מקום אין לך סימנא טבא יותר מכך שנמנעים מאכילת ירק נגוע בחרקים גם אם יש בו סימנא טבא.

קפלוטות^[8]

במשנה נזכרו במקומות רבים קפלוטות^[9]. ונאמרו שתי שיטות עיקריות בזיהויו. שיטת רש"י והרמב"ם ועוד ראשונים שקפלוטות הן מין של כרישין וכפי הנראה מדובר בתת מין (זנים) אחר של כרישה. אמנם בתפארת ישראל הביא פירוש נוסף שקפלוטות הוא מין מסוים של בצל, כפי שיוסבר בהמשך^[10].

המקור המפורש ביותר לכך שקפלוטות הן מין כרישין הוא במסכת נדרים פרק ו (דף נג, א) “הנודר מן הכרישין מותר בקפלוטות" ובתוספתא (נדרים ג, ו) נאמר: “מקום שקורין לקפלוטות כרישין, אסור". משמע שיש דמיון בין המינים עד כדי כך שבחלק מהמקומות קפלוטות אף הן נקראות כרישין.

כמו כן, במילת ‘חציר' שנזכרה בתורה מצאנו שני תרגומים. אונקלוס מתרגם “כרתי" ובתרגום יונתן “קפלוטיא". לכאורה משמע שהם שני שמות לאותו הצמח.

מאידך יש ראיות שקפלוטות הינן מין הדומה יותר לבצל ולא כרתי. נביא את דברי הראשונים ואת הראיות לכאן ולכאן, ונרחיב בתרגום שמות הלע"ז בשפות הראשונות שנזכרו בדברי המפרשים כפי שביררתי אצל מומחים^[11]. והדברים עדיין זקוקים לבירור נוסף.

רש"י

רש"י בכמה מקומות^[12] כתב שקפלוטות הינן כרתי ולא הזכיר כל הבדל ביניהם. וצ"ע מהסוגיא בנדרים בה מוכח שמדובר בצמחים שונים, ויתכן שאף לדעת רש"י הכוונה לזנים שונים.

רמב"ם

הרמב"ם בפירוש המשנה במקומות רבים כתב: “קפלוטות הן כרישין של ארץ ישראל"^[13]. במקור בערבית לא כתב הרמב"ם את המלים ‘ארץ ישראל' אלא אלכראת' אלשאמי. ‘שאמי' פירושו:

שבא מאיזור ‘באלד אלשאם' – ארץ הצפון. חבל הארץ הכולל את סוריה לבנון וארץ ישראל .וראה הערה^[14]. מדברי הרמב"ם משמע כי אף הקפלוטות הן מין כרתי, הרמב"ם לא ציין מה ההבדל המציאותי בין מינים אלו. וראה בהמשך הצעתו של הרב יוסף קאפח. ודברי הרמב"ם בספר הרפואות.

ספר הערוך

בספר הערוך (ערך קפלט) כתב: “קפלוטות, כרישין שיש להם ראש שמן קפלוטות בלשון יוון קורין לראש קיפאלי". במלאכת שלמה (מעשר שני ב, א) הביא את פירוש הערוך וניקד ‘ראש שֵָׁמֵן'. כלומר, הקפלוטות הן כרישין שהראש שלהן שמן. אמנם יש שהעירו שאולי כוונת הערוך ‘כרישין שיש להם ראש, שְׁמן קפלוטות'. נרחיב בהמשך בביאור שיטת ספר הערוך.

דברי התפארת ישראל

בתפארת ישראל (מעשר שני ב, א) הביא שני פירושים מה הן קפלוטות, וזה לשונו: “קפלוטות: מין בצל שאָלָאטען בלשון אשכנז. ויש אומרים מין כרתי אשלויך בלשון אשכנז.

שאלאטען הוא ללא ספק בגרמנית הבצל הנקרא אף בזמננו ‘בצל שאלוט'. (בגרמנית: Schalotte) מדובר בבצל לכל דבר. בעבר נקראו בצלי השאלוט ‘בצל אשקלוני'^[15] הם נקראים גם ‘בצלצול'. בצלי השאלוט נפוצים מאוד. הם נראים כבצל קטן, מרבים אותם באמצעות שתילת הבצלצלים ויש להם נטייה להתפצלות רבה, ומכל בצל צומחים כמה וכמה בצלים. ראה תמונות בכריכה הקדמית בצידה הפנימי. לפירוש זה, קפלוטות הינן בצל ולא כרישה^[16].

בפירושו השני מפרש התפארת ישראל שקפלוטות הן: מין כרתי ‘אשלויך'. למילה זו בגרמנית יש כמה משמעויות ולא ברור לאיזו אחת מהן התכוון בעל התפארת ישראל. המומחה לשפה הגרמנית דוד ויסקוט ערך עבורי בירור בענין זה, ומצא במילון אדלונג (Adelung, מהדורה ב 'משנת 1793) שקיבץ את אוצר המלים הגרמני עם השוואת ניבים אזוריים בכרך הראשון בעמוד 450 שמילה זו (Aschlauch) משמשת בלשון העם לשלשה צמחים שונים שכולם בני משפחת הבצלים. האחד: כרישה Allium porrum. השני: שום העירית Allium schoenoprasium. השלישי: בצל שאלוט Allium ascolonicum.

אכן, מחבר המילון הנ"ל מסיק שהמשמעות היותר נכונה של מילה זו היא המשמעות השלישית ‘בצל שאלוט', וראייתו ממילון איטלקי־גרמני שנדפס ב־1501 ברומא ושם התרגום של איטלקית למילה ‘שאלוט' schalogna לגרמנית היא Aschlach. אך אין הכרח שלכך התכוון בעל התפארת ישראל, שהרי אם כן הרי הפירוש השני שלו זהה לפירוש הראשון, ומסתבר שבלשונו של בעל התפארת ישראל הכוונה לאחד משני הפירושים הראשונים, מין כרישה או שום העירית.

דברי הרב קאפח בביאור שיטת הרמב"ם

הרב יוסף קאפח בהערותיו לפירוש המשנה לרמב"ם מבאר שכוונת הרמב"ם לחלק בין שני תתי המין הידועים של הכרתי. במין הכרתי הנאכל קיימים שני תתי מין השונים זה מזה. האחד –  נפוץ במצרים בלבד, והשני נפוץ בכל רחבי העולם ואף בארץ ישראל מגדלים רק אותו. הזן המצרי נקרא בזמננו ‘קוראת' (KURRAT) והוא מכונה בשם ‘כרתי מצרי'  (EGYPTIAN LEEK) והזן הנפוץ בכל העולם נקרא בזמננו כרתי בסתמא ללא שם לווי. שמו הבוטני הוא ‘פורום' porrum. כלשון הלע"ז שהובא ברש"י ‘פוריי'^[17].

יש הבדל משמעותי בין ‘כרתי קוראת' ל'כרתי פורום' באורך הנדנים – החלק הלבן של הירק .בקוראת – החלק הלבן זעיר מאוד, והחלק הנאכל הם העלים הירוקים. לעומת זאת ב'כרתי – פורום' החלק הלבן ארוך יותר והוא משמש כחלק חשוב למאכל, ארכו בגידול טבעי מגיע עד לאורך של כחמשה עשר סנטימטרים. בגידול החקלאי בזמננו, שותלים את הכרתי עמוק באדמה, מה שגורם לצמח שהחלק הלבן יהיה ארוך עוד יותר. וכך מתקבל בזמננו כרתי שחלקו הלבן יכול להגיע עד לאורך כשלשים ס"מ. טעמו של ‘כרתי קוראת' הוא חזק וחריף הרבה יותר מטעמו של ‘כרתי פורום'.

לדברי הרב קאפח, כוונת הרמב"ם היא שכרישין שבמשנה הן ‘כרתי – קוראת' הגדל במצרים ,ואילו קפלוטות הן ‘כרתי פורום' הגדל בארץ ישראל ובשאר ארצות. הדבר מתאים לדברי הרמב"ם שקפלוטות הן כרתי הגדל בארץ ישראל.

על פי שיטה זו, הכרתי המצוי בזמננו בארץ ישראל וברוב העולם, למעט מצרים, אינו אלא קפלוטות. ולפי זה מקומנו הוא מאותן מקומות בהם קוראים לקפלוטות כרישין, כמבואר בתוספתא במסכת נדרים.

ביאור דברי ספר הערוך

בספר הערוך כותב שקפלוטות הן כרישין שיש להן ‘ראש', או ‘ראש שמן' ומבאר ששמו נגזר מהמילה היוונית ‘קיפאלי' שפירושה ראש^[18]. לכאורה ‘ראש' הוא כינוי לבצל תפוח. בזמננו לא מוכר זן של כרתי שיש לו ראש כשל בצל, שכן לכרתי אין התבצלות. בכרתי, הנוף הירוק מתקיים כל השנה והנדנים אינם מתנפחים ומתבצלים, ולכל היותר יש תפיחה קלה של הנדנים. יתכן ובעבר היו זנים של כרתי שפתחו ראש, והדבר עדיין צריך בירור.

על פי זה, כל זני הכרתי המוכרים בזמננו הינן כרתי ולא קפלוטות. וקפלוטות הינן זן מסוים המתבצל ומפתח ראש. אך  יתכן גם והמילה ‘ראש' מתייחסת לצוואר ארוך למרות שאינו תפוח כבצל וכביאורו של הרב קפאח^[19].

יש לציין שהמילה ‘קיפאלי' בשפות רבות שמוצאן מיוונית משמשת לכינוי לבצל ולא לכרתי. ראה הערה^[20]. אמנם בבדיקה שערך עבורי דוד ויסקוט בספרו של הרופא היווני פדניוס דיוסקורידס (נכתב לפני כמעט אלפיים שנה והשתמר ברצף עד לזמננו) הן במקור ביוונית והן בתרגום ללטינית ולגרמנית, עולה כי המילה קפלוטות היא כינוי לאחד מזני הכרתי. בעניין זה יש לעיין עוד, הבירור לא הושלם, ונקווה בס"ד להמשיך לברר את הדברים.

מילת 'קפלוט' בערבית

הג"ר יהודה זייבלד שליט"א בירר עבורי כי אמנם בערבית מדוברת המילה ‘קפלוט' משמשת לבצל שאלוט, ומכאן מקור לביאור התפארת ישראל. אך במילונים ערביים קדומים נמצא כי המילה ‘קפלוט' מציינת אף מין של כרישה^[21]. כך שניתן לפרש כך או כך.

דברי הרמב"ם בביאור שמות הרפואות

הרמב"ם בביאור שמות הרפואות ערך קוראת'^[22] הזכיר את הכרתי הארץ ישראלי אלכראת 'אלשאמי: “הכרתי מארץ ישראל (במקור בערבית: אלכראת' אלשאמי) הוא הכרתי בגני (במקור בערבית: אלכראת' אלבסתאני) [בצלצול] אשר אוכלים בתור תבלין והנקרא “אל קפלוט" (חציר)"

המהדיר של מהדורה זו, הוסיף בסוגריים מרובעות את המילה ‘בצלצול' וכתב בהערה כי הכוונה לבצל שאלוט, והזכיר את שמו הבוטני. זאת כנראה על פי תרגום המילה מערבית מדוברת .אך כאמור לעיל אין לכך כל הכרח. ואדרבה, בשיטת הרמב"ם משמע שמדובר במין של כרתי הגדל בגינה ונפוץ בארץ ישראל. כך משמע גם בפירוש המשנה במסכת כלאים (א, ב) שם נזכרו כרישין, ופירש הרמב"ם שהם “אלכראת' אלבסתאני" כלומר כרישת הגינה לאפוקי מכרישי שדה ‘אלכרת אלפחצי' – כרישי בר.

ראיה ממשנה וגמרא

ראיה חזקה לכך שקפלוטות הן מין הדומה בצורת גידולו לבצל, ניתן להביא מהמשנה במסכת עוקצין (ב, א) שם נאמר לגבי דין שומר הפרי: “שרשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין והפיטמא שלהן". במאמר אודות ‘גידול שום' (פורסם בהליכות שדה גיליון 223 למאמר לחץ כאן >> ) ביארנו כי הפיטמא היא צוואר הבצל הסגור והיבש אשר אינו ראוי לאכילה ודינו כדין שומר. היא נקראת פיטמא משום שמדובר בבליטה היוצאת מן העיגול.  פיטמא כזו קיימת רק בצמחים בהם מתפתח בצל יבש, והצוואר נוצר מטרפים העלים המתייבשים ומתכווצים. בצמח הכרתי אין צוואר, שכן לא קיימת בו התבצלות. וזו ראיה חזקה שקפלוט הוא מין בצל שיש בו התבצלות. אמנם ראה בפרק הנ"ל שהבאנו צד רחוק לפרש שהפיטמא היא גבעול הבצל הקצר. בבצל לעתים גבעול הבצל בולט מעט כלפי מטה (כאשר הבצל מתבצל בשנה שניה, עוגת הבצל של שנה שעברה לפעמים בולטת מעט). אך בכרתי הדבר אינו מצוי, ובדוחק גדול נאמר שפיטמא היא כינוי לגבעול הגם שאינו בולט מן העיגול והדבר אינו מסתבר.

אך כאמור לעיל, יתכן מאוד שהיו זנים שונים. ואכן היה זן של כרתי שהיה מתבצל, וכתוצאה מכך העלים שלו מתייבשים ויוצרים צוואר – פיטמה^[23].

זכר לדבר לקשר שבין בצל וקפלוט מצאנו במסכת חולין (צז, ב) “כל איסורין שבתורה משערין כאילו הן בצל וקפלוט" ובהמשך הסוגיא: “שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט".

מאידך, דברי הגמרא במסכת נדרים מוכיחים כי מדובר בזן הדומה לכרישין, כפי שהובא לעיל וצ"ע..

ביאור דברי התוספתא במסכת תרומות

בתוספתא במסכת תרומות (ט, ג) נאמר: “אילו הן מיני חוסית, הלוף והשום והבצלים והקפלוטות.

רבי יהודה אומר אין לך מין חוסית אלא קפלוט בלבד". דברי התוספתא מוסבים על המשנה )פרק י משנה י( שם נאמר: “כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית"^[24]. ופירש הרמב"ם: “כבר ביארנו שחסיות השום והבצל ומיניהם, ומחמת חריפותם וחדותם נותנים טעמם בכל מה שנכבש עמהם."

ובספר חסדי דוד על התוספתא תמה מה טעמו של רבי יהודה שרק קפלוט נחשב ל'חסית .'וכלשונו: “ומיהו טעמא דרבי יהודה לא אתפרש, דלא מסתבר שהכרתי חריף מן השום והבצל ."ולחומר הקושיא נראה להציע אפשרות שדברי רבי יהודה אינם מתייחסים כלל ללוף בצל ושום ועומדים בפני עצמם, כוונתו לחלק בין כרישין וקפלוטות, אשר בחלק מהמקומות נכללו יחד במילה ‘כרישין' וכאן בא לומר שרק קפלוט נחשב ‘חסית' ולא כרתי^[25].

קפלוטות – כרוב

יש מקומות בהם נזכר ‘קפלוט' במובן שונה לחלוטין, כאשר הכוונה לכרוב. בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות איסור והיתר (משערי דורא ד"ה איסור) דן לגבי חיתוך דבר חריף בסכין, וכתב שנכללים בזה צנון שומים ובצלים, “אבל קפלוט שקורין קאפוש או ווישקרוט וכן כל דבר שאינו חריף ונחתך בסכינו של גוי לא בעי רק הדחה". קאפוש – ווישקרוט הוא ירק הכרוב המצוי במקומנו – כרוב הראש. והדבר תמוה, מדוע מכנה מהרי"ל את הכרוב בשם ‘קפלוט'. ובוודאי אין הכוונה לכרישין, כמפורש באיסור והיתר (שער לח) שאף הוא נחשב דבר חריף כבצל ושום.

ובס"ד מצאתי מקור נוסף שקפלוט הוא כרוב. בתלמוד בבלי במסכת ברכות (דף לט, א) מובא המעשה בהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא והביאו לפניהם כרוב ודורמסקין ופרגיות .הנידון שם לגבי דיני קדימה בברכות. ובתלמוד ירושלמי (פ"ו הלכה ב) מובא מעשה זה ושם נאמר: “אפיק קומיהן פרגן ואחונייא וקפלוטין". ומבואר ברשב"א בסוגיא בברכות, דהיינו הך, וקפלוטות שבירושלמי הוא כרוב שבתלמוד בבלי.

ומכאן שאף כרוב נקרא לעתים בשם קפלוט. ונראה לי שהטעם הוא פשוט. כיון שקפלוט מקורו מהמילה היוונית ראש,  קאפוש הוא כרוב הראש (המצוי במקומנו) שצורתו אף היא עגולה כצורת ראש. ולכן נקרא אף הוא לעתים בשם קפלוט להדגיש שמדובר במין הכרוב שיש לו ‘ראש .'וברור שאין הכוונה לקפלוטות שבמשנה שהם מין בצל או כרתי.

ועיין גם ברש"י במסכת סוכה (כז, א) ד"ה במיני תרגימא שכתב: “במיני תרגימא – לאחר שסילק יביאו פרפראות ומעדנים לפניו, כגון פירות וכסנין וקפלוטות מבושלות". לא מסתבר שהכוונה לכרתי מבושלת, ויתכן שכוונת רש"י לכרוב מבושל .

מספר דיוסקרידס בתרגום לספרדית
Planta medicaPedanius Dioscorides

[1].  רש"י במקומות רבים (ברכות ט, ב ד"ה תכלת; סוכה לד, ב ד"ה כרתי; ביצה יז, ב ד"ה קפלוטות; בבא בתרא יח, א ד"ה ואת הכרישין ועוד מקומות רבים) הזכיר שמו בלע"ז: ‘פורי"י' או ‘פורי"ש' או ‘פורילי"ש' וכך שמו בצרפתית גם בזמננו poireau (פוריי) וכך גם שמו הבוטני של הצמח porrum. בספר הערוך (ערך כרת וערך כרש) כתב: “בלע"ז פורו ובלשון ישמעאל כוראת". הרמב"ם בפירוש המשנה בכל המקומות בהם נזכרו כרישין (כלאים א, ב; שביעית ז, א; מעשרות ה, ז ועוד מקומות רבים) כתב שהוא ‘אלכראת'. זהו שמו של ירק זה בערבית. אין צורך להזכיר את כל המקורות כאשר הדבר מוסכם על כל הראשונים.

בתוס' יום טוב (כלאים, א, ב) כתב: “כרישים – פי' הר"ב בלע"ז פורו"ש. ובאיסור והיתר ריש שער ל"ח כתב שקורין לאוי"ך ונכתב בגליון ובלע"ז פאר"י, והם דומים קצת לבצלים ולשומים בהיותם ירוקים עדיין כלומר שלא נתייבשו עדיין ע"כ. ושם לאוי"ך הוא ידוע בלשון אשכנז". הירק נקרא אף בזמננו בגרמנית ‘לאויך' Lauch.

שם הירק באנגלית: Leek שמו הבוטני Allium ampeloprasum (אליום אמפלופרסיום). וראה בהמשך הפרק בביאור ‘קפלוטות' לגבי השמות של הזנים השונים.

[2].  נזכיר כמה מקומות: מסכת מכשירין (א, ה): “הממחק את הכרישה". הנידון לגבי מי שסוחט כרישה מחוברת בקרקע מהמים שעליה, אם המים שעליה נחשבים משקה להכשיר את הזרעים. וכן במשנה במסכת בבא בתרא (יח, א) מרחיקין את הכרישין מן הבצלים. ובירושלמי שבת (פ"ז הלכה ב), ובתלמוד בבלי במסכת שבת (דף צ, ב) נקרא ‘כרישא'.

[3].  ר"י קאפח בהערותיו לפירוש המשנה לרמב"ם על מסכת ברכות (א, ב) ועל מסכת סוכה (ג, ו) מעלה צד שכרתן אינו שם הירק, אלא כינוי לצבע. הוא מתבסס על כך שבכל המשנה הירק נקרא בשם ‘כרישה', וכינוי ‘כרתן' או ‘כרתי' נזכר רק במקומות אלו בהם נידון צבעו של הירק.

[4]. למילה חציר יש כמה משמעויות בלשון מקרא ובלשון חז"ל. א. חציר במקרא הוא כרתי. וי"א שהמילה נגזרת מהמילה הערבית חצ'רא שפירושה ירוק. ב. חציר בנביאים וכתובים משמעותו עשב הצומח בר המשמש למאכל בהמה ומתייבש במהרה. נזכיר כמה מקומות: “יֵָבֵשׁ חִָצִיר נֵָבֵל צִיץ כִּי רוַּחַ ה' נָשְָׁבָה בּוֹ אֵָכֵן חִָצִיר הָָעָם" (ישעיהו מ,ז); “ִכִּי יֵָבֵשׁ חִָצִיר כָָּלָה דֶֶשֶׁא יֶֶרֶק לֹא הָָיָה" (שם טו, ו). “מַצְמִיַחַ חִָצִיר לַבְּהֵָמָה וְעֵֶשֶׂב לַעֲבַֹדַת הָאָָדָם" (תהלים קד, יד), “יְִהְיוּ כַּחֲִצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְַמַת שַָׁלַף יֵָבֵשׁ" (תהלים קכט, ו). וכתב המלבי"ם שם: “חציר כולל מיני ירקות הצומחים מאליהם, ורובם למאכל בהמה, רק פעם אחד מזכירו למאכל אדם גרוע (במדבר יא), והוא גדל בלי מים ובמקום יבש (עיין לקמן לה ז' מד ד'), ובכל זאת מתייבש לפני כל העשבים (ע"ל כז מ' ו'). לפי האמור לעיל, אין קשר בין חציר שבתורה לחציר שבנביאים וכתובים. ובאבן עזרא על הפסוק בחומש במדבר משמע שסובר שיש קשר בין הדברים עי"ש. ג. בירושלמי שביעית )(פרק ז הלכה ב) משמע שחציר הוא שם של ירק מסוים שנועד למאכל בהמה: “אמר רבי יאשיה אין לך מיוחד לבהמה אלא חציר בלבד" ויש לברר. ד. בעברית בזמננו התקבל השימוש ‘חציר' כתחליף ל'שחת'. חיטה או דגן אחר הנקצר בשלב מוקדם לפי מילוי הגרעינים ומשמש למאכל בהמה (בשונה מקש שהוא הגבעול הנשאר אחרי קציר השיבולת, ראה משנת השדה ח"א פרק ‘תבואה וקטניות'). לא ידוע לי המקור למשמעות זו.

[5]. מהסוגיות במסכת שביעית פרק ה ומדברי הראשונים שם משמע שמדובר בצמח בעל פקעת המתקיים משנה לשנה שאין לו שום דמיון ושייכות לירק זה, ונאמרו כמה שיטות בזיהויו ובלי"נ נקדיש לכך פרק מיוחד. אכן ,הרמב"ם בפירוש המשנה בכמה מקומות (כגון תרומות ט, ו) כתב שלוף הוא ממיני הבצלים. אכן, ירק זה הוא ממיני הבצלים, אך ברור שאין כוונת הרמב"ם לכרתי, שהרי במשנה הם נמנו כירקות שונים.

[6]. בהליכות שדה גיליונות 221,222,223 הרחבנו בנושא גידול בצל ושום. נציין כי הטרפים הירוקים של הכרתי אינם צינוריים כשל בצל, אלא שטוחים כשל שום.

[7]. במסכת תרומות (ט, ו) נאמר: איזהו דבר שאין זרעו כלה, כגון הלוף והשום והבצלים". בתוספתא (פרק ט, ג) “אילו הן מיני חוסית הלוף והשום והבצלים והקפלוטות". התוספתא אינה על דין “זרע שאינו כלה" אלא על דין דבר חריף שנותן טעם בכבישה. אמנם במסכת נדרים (נד, ב) משמע קצת שיש קשר בין הגדרת חסית להגדרת זרע שאינו כלה, ואין בידי דברים ברורים בעניין.

[8]. במלאכת שלמה (מעשר שני ב, א) כתב: “מצאתי מנוקד קֵָפָלוטות הקו"ף בצירי והפ"א קמוצה" הדבר מתאים לדברי ספר הערוך שיובאו להלן שהמקור למילה זו היא מהמילה היוונית קיפאלי.

[9]. נזכיר חלק מהמקורות: במשנה: מעשר שני ב, א: “דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו נדרים ו, ט: “הנודר מן הכרישין מותר בקפלוטות. ובתוספתא שם (ג, ו):" מקום שקורין לקפלוטות כרישין אסור". עוקצין א, ב:  שרשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין והפיטמא שלהן בין לחה בין יבשה ."בתוספתא במסכת תרומות ט, ג: “אלו הן מיני חוסית הלוף והשום והבצלים והקפלוטות". ובתלמוד בבלי פסחים נו, ב: “תנו רבנן בראשונה היו נותנין פאה ללפת ולכרוב רבי יוסי אומר אף לקפלוט". ובמסכת  עבודה זרה (לח ב) בדיני בישול עכו"ם בדבר הנאכל חי: “ת"ר הקפריסין והקפלוטות מותרין".

בכמה וכמה מקומות נזכרו קפלוטות כדבר הנותן טעם בתבשיל, כגון במסכת חולין צז, ב: “כל איסורין שבתורה משערין כאילו הן בצל וקפלוט, ובהמשך הסוגיא “שיערו חכמים שאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט".

 [10]. בביאור למסכת שביעית מאת יהודה פליקס הוא מעלה צד שמדובר באותו הצמח וקפלוטות הוא כינוי לחלקו הלבן וכרתי הוא כינוי לחלק הירוק. צד נוסף שהוא מעלה שם שקפלוטות הן כרתי שנשתלות במרחקים גדולים יותר כדי שהראש הלבן יתפתח. בהמשך הוא מביא את האפשרות שמדובר בזנים שונים, ובדברי הראשונים מפורש להדיא כאפשרות זו. לא מצאתי כל מקור להשערות הראשונות.

[11].  בבירור המציאות של גידול כרישין וזניו השונים, נעזרתי רבות בפרופ' חיים רבינוביץ' מהפקולטה לחקלאות ברחובות, הידוע כמומחה עולמי בתחום אשר השקיע זמן רב לסייע לי בבירור דברי המשנה והראשונים.

[12]. במסכת ביצה (יז, ב) כתב רש"י: “קפלוטות – כרתי פורי"ש בלעז". ובמסכת שבת (עט, א) כתב רש"י: “כרישא– קפלוט". וכן במסכת עבודה זרה (לח, ב) נאמר שקפלוטות נאכלות כשהן חיין ואין בהם משום בישול עכו"ם וכתב רש"י: “והקפלוטות – כרתי נאכלין כמות שהן חיין".

[13].  במסכת עוקצין כתב: “קפלוטות הן כרישין הידועים בארץ ישראל" (ע"פ תרגום ר"י קאפח) ובתרגום הנדפס: “הם כרתי המפורסמים" ואינו מדויק. בחלק מהמקומות (כמו במסכת מעשר שני ב, א) כתב המתרגם: “ארץ הצבי"

[14].  האיזור נקרא גם גם ‘סוריה הגדולה' יש מקומות בהם מוזכר הביטוי ‘שאמי' ביחס למנהגי ארץ ישראל .במקרה דנן כאשר הנידון על איזור תפוצה של מין ירק מסוים, יתכן שהכוונה היא לכל האיזור ולאו דווקא לארץ ישראל ממש (ואולי לאפוקי מצרים, בה היה נפוץ הכרתי ולא הקפלוטות).

בעניין זה נציין שנוסח ‘שאמי' המצוי אצל בני תימן, הוא נוסח שבא לתימן מהאיזור הצפוני הנ"ל, וזאת בשונה מהנוסח הבלאדי, שתרגומו המילולי ‘מקומי' והוא הנוסח שהיה מקובל אצל בני תימן בדורות עברו.

[15].  בעבר סברו החוקרים כי יש להגדירו כמין שונה מירק הבצל המוכר (על פי החלוקה המקובלת לסוג ומין הסוג נקרא  Allium – אליום שפירושו 'שום' והוא כולל מינים רבים: בצל, שום, כרתי, עירית ועוד). מין הבצל נקרא Allium cepa – אליום ספא. ובצל שאלוט נקרא  Allium ascalonicum – אליום אסקלוניקום (מקור השם מהשערה שמקור בצל זה מאשקלון) כיום הוברר על פי מחקרים גנטיים ועוד כי מדובר בתת מין של הבצל ושמו הבוטני שונה ל:  Allium cepa var. aggregatum – אליום ספא ואר' אגריגטום.

[16].  בביאור תוספות חדשים על מסכת עוקצין (א, ב) כתב: “קפלוטות הן מין בצלים קטנים". משמע שהוא מין בצל. מאידך, מצוין שם שמקור הביאור מפירוש הרא"ש על המשנה ושם כתב: “קפלוטות הן מין בצלים, והם קטנים, פירוש כרתי". הלשון אינה ברורה. אך מבואר שמדובר במין של כרתי.

[17].  לתועלת המעוניינים לחקור את הצמחים הנ"ל אציין את אשר כתב לי פרופ' רבינוביץ' כי החלוקה המקצועית בין שני מיני הכרתי אינה מוסכמת עדיין על החוקרים. כיום הם מוגדרים כמין אחד הנקרא  Allium ampeloprasum (אליום אמפלופרסום) ושני המינים מוגדרים כווריאנטים שונים – תתי מין (זנים). כרתי קוראת נקראת Allium ampeloprasum var. kurrat. וכרתי פורום נקראת Allium Ampeloprasum var. porrum וזאת משום ששני המינים מפרים זה את זה. אך יש הסבורים שיש להגדירם כשני מינים שוניםkurrat Allium ו – porrum  Allium  וכך מצוין שמם הבוטני במקורות שונים.

[18].  יש לציין לפירוש הגאונים לטהרות (עוקצין א, ב, נדפס בתרביץ טז, עמ' 115): “והקפלוטות, כרישים שיש להם ראש, שקיפלי בלשון יוני ראש, ושמן בטיית [-בערבית] כראת֗ שאמי". מהדברים עולה ששיטה זו זהה לשיטת הרמב"ם.

[19].  תיאור זני הכרתי שבמאמר זה התקבל מפרופ' רבינוביץ'. אציין שבכמה מאמרים של חוקרים בזמננו נכתב שיש אף בזמננו זנים של כרתי שיש להם בצל גדול וזיהו את הקפלוטות עם זנים אלו. אך לדברי פרופ' רבינוביץ', הדבר אינו מוכר בזמננו באף אחד מהזנים של הכרתי.

[20].  ביוונית , kefáli   κεφάλι. מכאן  גם שם הבצל בספרדית ובפרטוגזית cebola  (כפי הנראה גם המילה באידיש: “ציבלה" – בצל,  מקורה ממילה זו שפירושה ראש – קאפלה, כאשר כידוע הגיית האותיות היווניות מתחלפות ק – צ וכן פ -ב ). כך שעל פי זה המילה קפלוטות דווקא מתאימה לבצל. אמנם יש לציין שהערוך אינו כותב שהוא נקרא ‘קיפאלי' על שם ‘בצל' אלא על שם ‘ראש'. וכאמור, יתכן שאף צוואר מוארך מוגדר כראש.

[21].  הרב זייבלד כתב לי: “בערבית מדוברת קפלוט הוא כינוי לבצל שאלוט – בצל אשקלוני, הנקרא בערבית גם בצל עסקלאני. אמנם דוזי, מחברו של אחד המילונים החשובים לערבית, כותב בערך קפלוט: قفلوط: قفلوط (سفالوقوس باليونانية): ضرب من الكراث= كراث بستاني. (المستعيني مادة كراث بستاني، ابن البيطار 2: 312،

363). ובתרגום לשפתנו: קפלוט, ספאלוקוס ביוונית, מין ממיני הכרישה, כרישת הגינה; ספר “אלמסתעיני" ערך כרישת הגינה. ויש להעיר כי בערך בצל כותב דוזי שהוא שמו של הכרישה הספרדית, ונקרא גם קפלוט, והוא מין ממיני הבצל, ואבן אלביטאר קורא לו הבצל העסקלאני". אנו מוצאים שהשם “קפלוט" נודד בין כרישת הגינה לבין בצל השאלוט, אולי משום ששורשו היווני, “קפאלי", מתייחס למאפיין החיצוני המשותף לשניהם: “ראש", כל העוסק בשמות קדומים של צמחים נתקל בתופעה של נדידת שמות מזן לזן וממין למין. לפעמים תהיה הנדידה בין קרובי משפחה, ולפעמים תהיה הנדידה בין זנים שונים לחלוטין, הדומים זה לזה במאפייניהם החיצונים. במרחק הזמן איננו יכולים לדעת לאיזה זן יוחד השם המסוים". אציין כי כך גם ב'זעתר' שם זה משמש בערבית לשמות של צמחים רבים הדומים זה לזה, ועל כך נרחיב בעז"ה בפרק האזוב.

[22].  יצא לאור במקור הערבי ע"י מכס מאירוף, תורגם ללה"ק בתוספת הערות ע"י ז' מונטר, הוצאת מה"ק ,ירושלים תשכ"ט (ערך 198 (שם ,עמ' 63): נמצא באוצר החכמה בתוך ‘כתבים רפואיים' לרמב"ם כרך ד הוצאת מוסד הרב קוק).

[23].  אם אכן, קפלוט הוא מין בצל, שאלוט או זן אחר. תמוה הדבר מה דמיונו לכרתי. ועל כך העלה פרופ' רבינוביץ' הצעה מעניינת, כי יתכן שמדובר בזן בצל המתאים לאיזור בו היום ארוך מהשורר במקומותינו.

זן כזה (שאולי יובא מתורכיה או יוון או קפריסין) אכן יתחיל את שלב ההתבצלות ויתחיל לאגור תשמורת בבסיסי העלים (גלדים) אך לא ישלים את התבצלותו במקומותינו ולא יגיע להבשלה אלא באיזורים בהם הימים ארוכים מאלה השוררים כאן.  כאשר מגדלים זן כזה בארץ ישראל, הוא יתחיל להתבצל בראשית הקיץ אך ההתבצלות לא תסתיים. בצל כזה דומה לכרתי ואולי לכן בחלק מהמקומות נקרא בשם כרישין.

אך יש לציין כי עליו של בצל כזה יהיו צינוריים-קעורים ואלה של הכרתי שטוחים כשל שום.

[24]. כידוע, במקרים רבים דברי התוספתא אינם עומדים בפני עצמם, אלא הם המשך ישיר של משנה ולא ניתן
להבין את התוספתא בלי להבין איזו משנה היא מפרשת. וכשם שאי אפשר ללמוד פירוש רש"י בלי ללמוד
את דברי הגמרא. ואף במקרה דנן, דברי התוספתא בפרק ט מוסבים על דברי המשנה בפרק י כפי שביאר
שם החסדי דוד. לפני מספר שנים יצאו לאור ספרי ’משנה ותוספתא' של הג"ר בן ציון פורסט שליט"א על
מסכתות רבות בששה סדרי משנה, בהסכמת מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל בה סידר את דברי המשנה בתוך
התוספתא כפי סדרם הנכון על מנת שניתן יהיה להבין את דברי התוספתא על בורים.
[25]. הדברים לא יתאימו עם שיטתו של הרב קאפח, שכרתי הוא ’קוראת מצרי' ו'קפלוט' הוא כרתי פורום, שכן טעם הקוראת חזק וחריף יותר.