דין גבולות עולי מצרים והערבה הצפונית

מאמר מתוך דיוור חודש כסלו תשפב

בשווקים ובחנויות מצויים ירקות שכתוב עליהם: ‘מגבול עולי מצרים’. נשאלנו אודות ירקות אלו, לגבי קדושת שביעית ואיסור ספיחין.

כמו כן נשאלנו אודות הירקות הבאים מהערבה הצפונית, שיש הטוענים שהם נחשבים כירקות שגדלו בחו”ל, ונשאלנו האם טענות אלו נכונות.

בעדכון זה נבאר קצת את נושא גבולות הארץ המקודשת לעניין קדושת שביעית ואיסור ספיחין, ונענה על השאלות שהוזכרו נקדים כי במאמר זה ננסה לבאר בעיקר את שיטתו של מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל.

כיבוש עולי מצרים

בפרשת מסעי (במדבר לד, ג-יב) מפורשים גבולות ארץ ישראל מארבע רוחותיה. רוב שטחי הארץ שבין הגבולות הללו נתקדשה על ידי כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון, ונתחייבה בכל המצוות התלויות בארץ. גבולות אלו נקראים: ‘גבולות עולי מצרים’. קדושה זו נקראת בלשון הגמרא: ‘קדושה ראשונה’.

כשחרב בית המקדש וגלה עם ישראל מארצנו, בטל כיבוש הארץ ובטלה עמו גם קדושת הארץ הראשונה.

כיבוש עולי בבל

כשעלה עזרא הסופר בתחילת בית שני, קידש מחדש את ארץ ישראל, והארץ חזרה ונתחייבה מחדש במצוות התלויות בארץ.

אמנם עזרא קידש רק את המקומות שהתיישבו בהם עולי בבל. גבולות אלו נקראים: ‘גבולות עולי בבל’, והקדושה שחלה בהם נקראה בלשון הגמרא: ‘קדושה שניה’. [ועיין כסף משנה פרק ד מהל’ שמיטה ויובל הלכה כח) כי גם שטחים שהוחזקו בתקופה מאוחרת יותר התקדשו בקדושה שניה].

ונתבאר בגמרא שהקדושה השניה שחלה בימי עזרא לא נתבטלה אף לאחר שגלו ישראל בעת חורבן הבית השני, ומכיון שכך – קדושה זו קיימת ועומדת גם כיום, בכל המקומות שנכבשו על ידי עולי בבל בשעתו.

דיני השביעית בגבולות הארץ

להלכה, אסור לעבוד בקרקע בשנת השמיטה בכל שטחי ארץ ישראל, גם במקומות שלא נתקדשו בקדושה השנייה. כמו כן קדושת שביעית חלה בגידולי כל שטחי הארץ.

אכן לגבי איסור ספיחין, לא גזרו חכמים איסור על הספיחין אלא בתוך בגבולות עולי בבל, שנתקדשו גם בקדושה השנייה, ואילו על השטחים שבגבולות עולי מצרים ואשר לא נכללו בגבולות עולי בבל לא גזרו רבנן איסור ספיחין. לפיכך, ירקות שגדלים שם בידי ישראל אינם אסורים באכילה מצד איסור ספיחין.

וזה לשון הרמב”ם (הלכות שמיטה ויובל  פרק ד הלכה כו): כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב – אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה.

ירקות ‘עולי מצרים’

הכיתוב: ‘מגבול עולי מצרים’. כוונתו לומר כי הירקות גדלו במקומות שלכאורה אינם כלולים בגבולות עולי בבל, והמשווקים אותם מניחים שירקות אלו מותרים באכילה גם אם הם גדלו בשנת השמיטה.

אמנם אף אם אין בירקות אלו איסור ספיחין, מכל מקום לרוב השיטות יש בהם קדושת שביעית, ואין לקנותם כרגיל משום איסור סחורה  ודמי שביעית.

כמו כן, אם ירקות אלו גדלו בידי ישראל, הרי הם נחשבים ‘שמור’ כיון שהבעלים לא הפקירו אותם, ולדעת הראשונים שהעבודה נאסרה שם הם גם בגדר ‘נעבד’, ו’שמור ונעבד’ יש מהראשונים הסוברים שהם אסורים באכילה, ואף שהחזון איש התיר, מכל מקום לא התיר אלא בשעת הדחק.

אך כל זה היה נכון אילו היינו יודעים בבירור עד היכן גבולות עולי בבל, ואלו שטחים לא נכללו בהם. אבל כבר כתב החזון איש שאיננו בקיאים בגבולות הארץ, ושאין להקל בזה.

וזה לשון החזון איש (סדר השביעית אות ד): “יש מקומות בארץ שלא כבשום עולי בבל, וגם אין בהם איסור ספיחין, ודין ספיחין שלהם כדין ספיחי סוריא ועבר הירדן. אבל אין הדבר ידוע לנו בעדות ברורה שיש לסמוך עליה, וקל להכשל, ולכן אין להקל בספיחי ארץ ישראל.

ועוד כתב החזון איש (שביעית סימן ג ס”ק יח): “ועדיין אין אנו בטוחין אם אפשר לסמוך על מפת הארץ, שלא דקדקו בדברי חז”ל, ושמות הערים ומקומותיהם נשתנו, ויש שנמחקו זכרם, ובנו על אומדנות”. ועוד כתב (בס”ק יט) לגבי בית שאן שאי אפשר לסמוך על השם, “כי בהמשך הזמן נהרסו וחזרו ונתיישבו, ופעמים שנעתקו ממקומם הראשון ופעמים נשתנו השמות”.

ואף מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל לא הסכים מעולם להקל בשום מקום בארץ באיסורי ספיחין, ולא הסכים להשתמש בסברות אלו אף בתור צירוף לקולות אחרות. ועל אף שכלל הוא בידינו שספק דרבנן לקולא, ספק זה בענין הגבולות אינו ספק הלכתי אלא ספק שמחמת חסרון ידיעה שאנו לא יודעים היכן היה הגבול, ובספק שמחמת חסרון ידיעה לא נוקטים להקל.

ירקות מהערבה הצפונית

 נחלקו פוסקי זמנינו היכן הוא הגבול הדרומי של ארץ ישראל. מסגרת זו קצרה מכדי להציע בה את צדדי וטעמי המחלוקת, ולכן נציג בקצרה רק את מסקנות הפוסקים.

יש הסוברים כל השטח של הערבה מדרום לים המלח אינו כלול בכלל ארץ ישראל המקודשת, ולדבריהם התוצרת המובאת מן הערבה הצפונית, כולה או רובה, דינה כתוצרת של חוץ לארץ לכל דבר. משום שמים המלח התחיל הגבול הדרומי ולדעתם הוא פנה מים המלח לדרום מערב כך שכל הערבה מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

אמנם מרן החזון איש החשיב כחו”ל את אילת ואיזורים הסמוכים לה כיוטבתה הנמצאת בערבה הדרומית ולא מעבר לזה, והגרי”ש אלישיב זצ”ל סבר כי יש לחשוש שגם השטחים שמדרום לים המלח נכללים בכלל ארץ ישראל, שיתכן שמים המלח הגבול ירד דרומה ורק נטה מעט מערבה, ולפיכך כל שטח הערבה הצפונית נידון כספק ארץ ישראל. ולדעתו יש לנהוג בתוצרת הערבה הצפונית והמרכזית בקדושת שביעית ויש לחשוש בה לאיסור ספיחין. אכן שטחי הערבה הדרומית, מדרום לקו הרוחב של המעלה השלושים, אינם בכלל ארץ ישראל אף לדעת הגרי”ש אלישיב, בין לעניין איסור ספיחין ובין לעניין קדושת שביעית.

לפיכך לשיטתו אין להשתמש בירקות ממקומות השנויים במחלוקת, ויש לברר תחילה אם מקורם בשטחי הערבה הצפונית והמרכזית, השנויה במחלוקת, או שמקורם בשטחי הערבה הדרומית, הנחשבת כחו”ל לכל הדעות.

להלן רשימת ישובים בערבה הצפונית, אשר לדעת הגרי”ש אלישיב נחשבים כספק ארץ ישראל: נאות הכיכר, חצבה, עין יהב, ספיר,  צופר, פארן.

רשימת ישובים בערבה הדרומית שנחשבים כחו”ל לכל הדעות: לוטן, קטורה, גרופית, יטבתה, אליפז, איילות והעיר אילת.

אזור יהל הינו צפונה מהמעלה השלושים אולם מסתבר ששדות הישוב יהל שהם במזרח הערבה נחשבים כחו”ל גם לדעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל ואין בהם חששות של ספיחין וקדושת שביעית כמבואר בשו”ת ישא יוסף שביעית סימן כד.