כסלו תשפ"א – גדר עני בזמננו

גדר עני בזמננו

מאמר מתוך דיוור חודש כסלו תשפ"א

שנה זו, שנת תשפ"א, היא שנת מעשר עני. כבר בראש השנה החלה שנת מעשר עני עבור הירקות, ובט"ו בשבט הבעל"ט תתחיל שנת מעשר עני עבור הפירות.

הזכרנו בעבר שכאשר מפרישים מטבל ודאי, חובה לתת את המעשר עני בפועל לעניים. דהיינו, לתת לעני את פירות המעשר עני בעצמם, שהם כתשעה אחוזים מן התוצרת, או לחילופין לתת לעני את שוויים.

מי נחשב בזמננו לעני?

במאמר זה נעסוק בשאלה ששואלים רבים: מי נחשב בזמננו ל'עני' שאפשר לתת לו מעשר עני?

במשנה במסכת פאה _[1] כתוב: "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני". ומפרש הר"ש: שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה.

ובמשנה שלאחריה כתוב: "מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול". ומבאר הירושלמי_[2]: "חמשין דעבדן – טבין מן מאתים דלא עבדין". פירוש: כשיש לאדם חמישים זוז והוא סוחר בהם, הם שווים לו יותר מאשר מאתים זוז שאינו סוחר בהם.

האם השיעור הוא לכל המשפחה או לכל נפש?

יש לדון אם שיעור מאתים זוז ששיערו חז"ל הוא עבור כל המשפחה יחד, או שמחשבים אותו בנפרד עבור כל אחד ואחד מבני הבית.

הר"ש דן בשאלה זו. ופתח הר"ש: "והני מאתים זוז דהכא היינו לו ולאשתו", כלומר, בפשטות שיעור זה כולל את הוצאות כל בני ביתו.

אבל ממשיך הר"ש וכותב: "מיהו לא יתכן, דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדיה". כוונתו להוכיח מן המשנה הקודמת_[3]: "מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה". והלא פשוט שמזון שתי סעודות לאדם אחד אינו מספיק לכל המשפחה, ובהכרח אפוא שכוונת המשנה למזון שתי סעודות לכל נפש ונפש. מזה לומד הר"ש גם לשיעור מאתים זוז, שאף הוא נאמר עבור כל נפש ונפש מבני הבית.

וכן משמע מלשון תשובת רבינו אפרים_[4]: "אומר אני הכל לפי פרנסתו ופרנסת בני ביתו".

כך כתב גם המשנה ראשונה_[5]: "ודע דכל הני שיעורים דכולה פירקא היינו לפרנסתו לבד, ולא לפרנסת אשתו ובניו, דומיא דקופה ותמחוי שהם כדי פרנסתו יחידי. וכ"כ הר"ש לעיל. ומשמע מי שיש לו אשה ובנים, השיעור לכל הנפשות אם יש לכל נפש מאתים זוז או חמשין דעבדו לא יטלו, ופחות מכן יטלו", עכ"ל.

מדברי המשנה ראשונה נראה שיש להוסיף סכום שלם של מאתים זוז עבור כל אחד ואחד מבני הבית. אבל בידיעון הליכות שדה_[6] העיר הגר"י אפרתי שליט"א בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאין צורך להוסיף מאתים זוז שלמים עבור כל נפש, שהרי חלק נכבד מהוצאות הבית הוא בבחינת נר לאחד נר למאה, כגון נר למאור, עצים לחימום וכלי תשמיש כשולחן וכדומה. ועוד, שהרי צרכי הילדים מועטים מצרכי המבוגרים.

ולכן נראה שחוץ ממאתים הזוז ששיערו חז"ל לצרכי בעל הבית, יש להוסיף רק כפי ההוצאות הנדרשות בפועל למחייתם וצרכם של שאר בני הבית.

דעת הרדב"ז

הרדב"ז בתשובותיו_[7] חולק, וסובר ששיעור מאתים זוז נאמר עבור כל המשפחה יחד. וכך כתב: "זה שיש לו יותר ממאתים זוז והוא מחזר משום פרנסת אשתו ובניו, נותנין לו בתורת מתנה ולא בתורת צדקה וכו', וצריך להזהיר את גבאי הצדקה שלא יתנו להם מקופה של צדקה כיון שיש להם יותר ממאתים זוז, שנמצאו גוזלים את שאר העניים".

בדרך אמונה_[8] תמה על דברי הרדב"ז, שהרי כל עוד ולבני ביתו אין מאתים זוז לכל אחד, נמצא שכל אחד מהם נחשב עני, ומדוע לא יוכל האב ליטול מתנות עניים עבורם, וכי גרוע הוא מגבאי צדקה שאוסף לכמה עניים?

ויש שתירצו, שאילו היה נוטל את הכסף ומעבירו אליהם, היה נחשב כגבאי צדקה שלהם והיה רשאי ליטול עבורם. אבל מכיוון שאינו מעביר אליהם את הכסף, אלא נותן הכל בכיסו ומפרנסם אחר כך משלו, אינו נחשב כגבאי צדקה אלא נחשב שנוטל הכל לצורך עצמו, וממילא, כיוון שיש לו עצמו יותר ממאתים זוז – אינו רשאי ליטול מן הצדקה.

מאתים זוז בזמן הזה

אם נחשב כמה שווים מאתים זוז בימינו, נמצא ששוויים מועט ביותר, ובוודאי אינו מספיק לעני אחד לשנה שלמה.

משקל כל זוז הינו 0.6 גרם כסף. כיום [כסלו תשפ"א] שוויו של גרם כסף הוא כ-3.6 ש"ח, כלומר, שווי הזוז הינו כ-2.16 ₪ ושווי מאתים זוז הוא מעט יותר מארבע מאות ושלושים ש"ח, סכום שבוודאי אינו מספיק לכלכלת אדם אחד לשנה שלמה. (גם אם נאמר שחז"ל התכוונו למאתיים דינר צורי, ששוויו פי שמונה מזוז רגיל, עדיין מדובר בפחות מ-3500 ₪ וגם סכום זה אינו מספיק למזונות וכסות לשנה).

אם כן, יש לדון האם הגדרת עני בימינו נקבעת לפי השיעור שנתנו חז"ל.

הכל לפי המקום והשעה

בשאלה דומה עומד הטור_[9] הבאנו לעיל שלפי תקנת חז"ל מי שיש לו חמישים זוז והוא סוחר בהם, אינו נחשב עני. וכתב הטור: "ואפשר כי בימיהם היתה ההוצאה מעוטה ואפשר להתפרנס בריוח של חמישים זוז, אבל האידנא אי אפשר, והכל לפי המקום והשעה".

בימי הטור לא היה ניתן להפיק פרנסה לשנה מחמישים זוז שסוחרים בהם, ומחמת כן הורה שגם אם אדם סוחר בחמישים זוז, עדיין נחשב עני.

מכאן יש ללמוד, שכיום, שלא ניתן להתכלכל במאתים זוז במשך שנה, גם מי שיש לו כסכום הזה יכול להיחשב לעני.

וראיה נוספת לדבר מדברי הטור שם. לפי תקנת חז"ל, כל מי שיש לו מאתים זוז אינו נוטל מעות מקופת הצדקה. אך כתב הטור: "יש אומרים שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם, שהיה להם קופה ותמחוי, והיו מחלקים מעשר עני בכל שנה, והיו נוטלין לקט שכחה ופאה, לפיכך שיערו שמי שיש לו מאתים זוז לא יטול (מעות צדקה). לפי שיכול לעבור בהם שנה (כלומר, לפי שהוא יכול להשלים את צרכיו ומזונותיו ממעשר עני וממתנות עניים) וכו'. אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול (מן הצדקה) עד שיהא לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח".

וכן כתב הבית יוסף_[10] בשם רבינו אפרים, וכך פסק בשו"ע_[11], וסיים: "ודברים של טעם הם".

למדנו אפוא, שהשיעור ששיערו חכמים הוא לפי המציאות שהייתה בזמנם, שבסכום זה אדם היה יכול להתכלכל במשך שנה. אך כיום שסכום כזה אינו מספיק, יש להחשיבו כעני גם לגבי מעשר עני ומתנות עניים.

הוראת הפוסקים למעשה

בחוברת שהדפיס רבי זליג שפירא זצ"ל על פי הוראות החזון איש נכתב כך: '"כל מי שאינו מסודר בפרנסתו שיש בה כדי מחייתו – נקרא עני, ויכול ליטול מעשר עני".

וכך הורו הפוסקים למעשה, אדם שיכול להתקיים מהכנסותיו, ללא מותרות, אינו נחשב עני ואינו זכאי למעשר עני. אך אם אינו יכול להתקיים מהכנסותיו, נחשב עני וזכאי לקבל מעשר עני. [הוראות הגרש"ז אויערבך, הובאו בידיעון הליכות שדה_[12]]

שכירים ואברכים

אדם שלא מצוי בידו כרגע סכום שמספיק למשך שנה, אבל יש לו עבודה קבועה ומסודרת, והוא יכול להתקיים מהכנסותיו, באורח חיים פשוט ללא מותרות – אינו נחשב לעני. אכן אם יש לו חובות מחמת נישואי ילדים וכדו' וחובות אלו מעיקים על סדר חייו אפשר לתת לו מעשר עני.

אבל יש לדון לגבי אברכי כולל. הנהלת הכולל משתדלת לתמוך בהם מדי חודש, אך אינה מתחייבת לעמוד בכך, ועל כן יש לדון האם הם נחשבים כמסודרים בפרנסתם או לא.

דעת הדרך אמונה_[13], שאם אין התחייבות מצד הישיבה לתמוך בהם כל חודש, וכשאין יד ההנהלה משגת אין האברכים יכולים לתובעם בדין על זה, וכן אם הרשות ביד ההנהלה לשלח את האברכים כשירצו, דין האברכים כדין עניים המתפרנסים מן הצדקה, ומותר לתת להם מעשר עני.

אבל אם ההנהלה התחייבה לתת להם תמיכה חודשית, והתחייבה שלא לשלח את האברכים במהלך השנה, נחשב שיש להם פרנסה לשנה ואינם זכאים ליטול מן הצדקה.

אך דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל_[14], שאפילו אם ההנהלה אינה מחויבת על פי דין, נחשבים האברכים כמסודרים בפרנסתם. זאת משום שבדרך כלל הם מקבלים את התמיכה מדי חודש.

מי שיש לו הוצאות חריגות

כתב הגר"ע אויערבך שליט"א_[15] שאדם שיש לו צרכים נוספים מלבד מזון וכסות, כגון צרכי רפואה או הוצאות נישואי בניו ובנותיו, גם אלו נחשבים כצורך והוא נחשב עני.

וראיה לדבר מן הסמ"ג_[16] והסמ"ק_[17] שכתבו: "ובירושלמי אומר כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כאילו שופך דמים, פירוש, כגון זקן או חולה או בעל יסורין או יש לו בנות רבות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אלא אם כן יטול".

אך כתב שם שהדברים אמורים אך ורק לגבי צרכים שהם חלק מסדרי החיים הרגילים. אבל מי שיש לו הוצאות של כבוד, כגון שמפני כבודו הוא צריך שמש או מלווה וכדומה, אף על פי שהוצאות אלו הם בכלל 'די מחסורו' כמבואר בגמ' בכתובות_[18], מכל מקום אינו נחשב מחמתם עני ליטול מתנות עניים.

אבל הוצאות שהן מסדרי החיים, אפילו אם רק אנשים מפונקים נוהגים בהן, כיוון שהוא עצמו צריך להן – נחשבות צורך, וניתן להחשיבו כעני מחמתן.

איזו כמות של מעשר עני, או כספי צדקה, אפשר לתת לעני בפעם אחת?

במשנה בפאה_[19] שנינו: "היו לו מאתים זוז חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחת – הרי זה יטול".

בביאור המשנה מצאנו במפרשים שתי דרכים. רש"י_[20] כתב: "אפילו נותנין לו שוה אלף זוז בפעם אחת – יטול". וכן דייק המלאכת שלמה_[21] מלשון הטור. והמלאכת שלמה עצמו פירש: "אפילו אלף אנשים נותנים לו בבת אחת – הרי זה יטול". וכן מבואר בפירוש הגר"א_[22.[

בעצם אין מחלוקת בין הפירושים, ושני הדינים אמת. מי שאין לו כרגע מאתים זוז, רשאי לקבל אפילו סכום גדול בפעם אחת. ואם יצא לערוך מגבית, והוא אוסף סכומים קטנים מהרבה בני אדם, אינו צריך לעצור את המגבית כשהגיע למאתים זוז.

מה נחשב ל'מגבית אחת'?

כתב המרדכי_[23] בשם אור זרוע: "והרב שלמה הכהן הגרסן היה אומר, כשאדם נודד למרחקי ארץ להביא טרף לביתו, כל זמן שלא ישוב הוי כפעם אחת. ובעיני נראה, שעד מקום שחישב להתנודד ולהתרחק הוי כפעם אחת".

כלומר: דעת האור זרוע שכאשר הגיע עד היעד שקבע לעצמו מראש, אינו רשאי להמשיך ולאסוף עוד במקומות אחרים אם הגיע כבר למאתים זוז. אבל הרב שלמה הכהן הגרסן סבר שעד שישוב לביתו נחשב הכל למגבית אחת. והרמ"א_[24] פסק כאור זרוע.

בדרך אמונה_[25] כתב שאם בני העיר פתחו במגבית עבור עני מסוים, כל הכסף שנכנס במסגרת אותה מגבית נחשב כנתינה אחת, ומותר לעני לקחת הכל.

סיכום הדינים להלכה

הגדרת 'עני' שאפשר לתת לו מעשר עני היא לפי יוקר המחיה באותו זמן ובאותו המקום, וכל שיכול להתקיים מהכנסותיו, ללא מותרות, אינו עני שרשאי לקבל מעשר עני.

צרכי אשתו ובניו המוטלים עליו, נחשבים אף הם כצרכיו, ומותר לקבל מעשר עני עבורם.

מי שיכול להתקיים מהכנסותיו, אבל השתרגו על צווארו צרכי רפואה, או צרכי נישואי בניו ובנותיו – גם צרכים אלו נחשבים כצורך המתיר לקבל מעשר עני.

צרכים של כבוד, שאינם מסדרי החיים, אינם נחשבים צורך לענין זה.

כשאוספים לאדם שמוגדר עני, אפשר לאסוף ולתת לו בפעם אחת גם סכום גדול, אפילו כזה שמספיק ליותר משנה.

__________________________________________________________

מקורות למאמר

[1] פרק ח משנה ח
[2] פאה פרק ח הלכה ח
[3] שם משנה ז
[4] הובאה בבית יוסף יו"ד סימן רנג
[5] פאה שם משנה ט. .
[6] גיליון 6
[7] חלק ב סימן תשיב, והובא בפתחי תשובה סימן רנג
[8] מתנות עניים פרק ט הלכה יג ביאור ההלכה ד"ה לשו"פ
[9] יו"ד סימן רנג
[10] שם
[11] סימן רנג סעיף ב
[12] מספר 41
[13] מתנות עניים פרק ט ביאור ההלכה ד"ה היו לו
[14] גליון הליכות שדה 169 -170 במאמר הגר"ע אויערבך שליט"א, והביא את דעת מו"ח הגרי"ש אלישיב זצ"ל
[15] הליכות שדה שם
[16] עשין סימן קסב ד"ה גדולי החכמים
[17] מצוה רמח
[18] דף סז ע"א
[19] פרק ח משנה ח
[20] בבא קמא ז ע"א ד"ה אפילו
[21] פאה שם
[22] שנות אליהו שם
[23] בבא בתרא פרק א רמז תקא
[24 [סימן רנג סעיף א
[25] מתנות עניים פרק ט ס"ק קכג