כלאי הכרם

הרב אליקים שלנגר זצ"ל

הלכות כלאי הכרם משתנות על פי תנאים רבים ופרטים מרובים: איסור הזריעה של שני מינים יחד עם גרעין הגפן [חרצן], מין אחד עם גפן, זריעה בצד גפן קיימת, נטיעת גפן בצד ירק ותבואה, ההבדלים בין גפן יחידית ל"כרם", בין "כרם קטן" ל"כרם גדול", שטחים שאינם כרם ודינם ככרם ["מחול הכרם" "עריס" "קרחת הכרם"]. איסור הנאה מזמורות הגפן ומקש התבואה, אימתי רק הפירות נאסרים ואימתי גם הזמורות והקש. יש מקרים שאף שזָרע בכרם אפילו הפירות אינם אסורים, כמה מן הכרם נאסר כשזרע בתוך הכרם וכמה נאסר כשזרע בצד הכרם. אימתי הפירות נאסרים מיד ואימתי רק בהוספת מאתיים, פירות כלאי הכרם האם חייבים לשורפם. על כן נמעט בפרטים ובהבאת שיטות יותר מאשר בכל המדור, והקורא ישים לבו שאין כאן רק דברים כלליים ביותר.

ציינו כמה פעמים לדיני כלאי הכרם בחזון איש. בחזון איש חלק "זרעים" נדפסו "דיני כלאים" (דף פ"ג ע"א) ובתוכם "כלאי הכרם", בחזו"א חלק "יורה דעה" נדפסו "פרטי דיני כלאי הכרם" (דף רי"א ע"א), בחלק מהמהדורות הם הועתקו גם בחלק זרעים, אחרי "דיני כלאים".

כתבנו במדור 'מושגים בהלכות זרעים' בחוברת הנ"ל מאמר אחד על איסור כלאי הכרם. כיון שהדברים עתיקים נחזור על עיקרי הדברים בקיצור: שונה איסור כלאי הכרם משאר איסורי כלאים, שבכלאי הכרם חוץ מאיסור הזריעה הפירות שגדלו בכלאים נאסרים באכילה ובהנאה, הן פירות הגפן הן הדבר שנזרע בכרם, ויש שגם זמורות הגפן והקש של התבואה נאסרו. דעת ר' יאשיה (ברכות כ"ב ע"א, קידושין ל"ט ע"ב)  שהזורע כלאי כרם אינו חייב מלקות "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד", כלומר שיזרע שלשה מיני זרעים שאחד מהם חרצן (גרעין של גפן), ויזרע אותם במפולת יד כלומר בבת אחת. וכדעת ר' יאשיה פסק להלכה הרמב"ם (כלאים ה' ג') "אינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה במפולת יד". וכן העתיק השו"ע (יו"ד רצ"ו א').דעת החזון איש שגם אם זרע את שלשת המינים זה אחר זה, אם זרע אותם לפני שהזרעים השתרשו נחשב שזרע אותם בבת אחת, וכן סובר החזון איש שלא רק על זריעת חרצן חייב אלא גם אם 'זרע' ייחור של גפן או הבריך זמורה של גפן וזרע גם שני מינים אחרים חייב. [הבאנו שם שלכאורה מתרומת הדשן משמע שעל זריעת ייחור או הברכת זמורה אינו חייב, ואפילו אם נדחה את הראיה מתרומת הדשן מוכח ממנו שאם אינו זורע בבת אחת אלא מין אחר מין, גם אם זורע  אותם עוד לפני שהשתרשו לא מיקרי שזרע בבת אחת ואינו חייב מלקות]. שני מיני הזרעים שזורע עם החרצן כדי להתחייב מלקות צריכים להיות כלאים זה עם זה כגון חיטה ושעורה. הבאנו שלכאורה מהרמב"ם משמע שלוקה רק אם שני מיני הזרעים קרובים אחד לשני שיש בהם איסור כלאים, ויש חולק שאפילו אם שני מיני הזרעים רחוקים אחד מהשני ואין בזריעתם איסור כלאים חייב משום זריעת כלאי כרם אם כל אחד מהם קרוב לחרצן כדי איסור כלאים. אם לא זרע ג' זרעים אלא רק חרצן ועוד מין אחד או אפילו לא זרע במפולת יד אלא זרע מין אחד על יד גפן קיימת או אפילו הזרעים עלו מאליהן, הענבים והזרעים נאסרו. וכן נראה שדעת הרמב"ם שגם לזרוע מין אחד עם חרצן או לזרוע מין אחד על יד גפן קיימת אסור מהתורה. שם בסוף המאמר סיכמנו את דעות הראשונים:

לפי מה שכתבנו בדעת הרמב"ם, יוצא:

א. מלקות חייב רק אם זורע ג' מינים חיטה ושעורה וחרצן וזורעם במפולת יד.

ב. אסור לזרוע מהתורה חיטה [או שעורה] בצד גפן או גפן בצד חיטה [או שעורה], אבל אין בו מלקות [ולא לאו אלא איסורא בעלמא].

ג. הפירות נאסרים מהתורה בין שזרע ג' מינים יחד בין זרע מין אחד בצד גפן או גפן בצד מין אחד. גם אם זרע נכרי וגם אם עלו מאליהן נאסרים, ואם אכל מהפירות לוקה. כלומר הדין "עד שיזרע חטה ושעורה במפולת יד", נאמר רק לגבי חיוב מלקות על הזריעה אבל איסור תורה ואיסור אכילת הפירות הוא גם ללא מפולת יד וללא ג' זרעים.

אף שכתבנו כן בדעת הרמב"ם אין הדברים מוסכמים לכל הדעות, ויש מפרשים אחרת את הרמב"ם. בראשונים אחרים מצאנו שיטות שונות א. יש אומרים שאם לא מתקיים בזריעה "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" אין שום איסור, דהתורה לא אסרה אלא זריעה כזאת, ואם זרע בצורה אחרת – מותר, וגם הפירות אינם נאסרים, [נראה דפשיטא להו שסוף הפסוק "פן תקדש המלאה" קאי על תחילת הפסוק  "לא תזרע כרמך", ואם תזרע כרמך כלאים כלומר תזרע ג' זרעים ובמפולת יד, המלאה תקדש, אך אם תזרע אחרת המלאה לא תקדש]. וגם רבנן לא אסרו זריעה שאין בה "חטה ושעורה וחרצן במפולת יד", וגם את הפירות לא אסרו. ב. יש סוברים שמדין תורה רק ג' זרעים ובמפולת יד אסור, ומדין תורה כל שלא היו ג' זרעים ובמפולת יד גם הפירות מותרים, אבל רבנן אסרו גם במין אחד וגם שלא במפולת יד, ולא רק את הזריעה אסרו אלא גם את הפירות.  ג. יש סוברים ששני מינים וגפן אפילו אם לא זרעם במפולת יד, הפירות אסורים מהתורה. אבל מין אחד וגפן אינו אוסר. [ונראה שלדעתם גם זריעת שני מינים בצד גפן מותרת כיון שאינו במפולת יד, אלא שהפירות יאסרו].  עד כאן תקציר המאמר מחוברת 186.

חיוב שריפת כלאי הכרם

כאמור שונה כלאי הכרם משאר סוגי כלאים של גידולי קרקע, שכלאי הרכבה וכלאי זרעים אף שבהרבה ובזריעה עבר על איסור דאורייתא, הפירות מותרים באכילה, מה שאין כן כלאי הכרם שהפירות נאסרים, הן פירות הגפן והן התבואה [או הירק] שזרע בכרם כמבואר בקרא (דברים כ"ב ט"ז) "כרמך לא תזרע כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם", כלומר גם הזרע וגם תבואת הכרם יתקדשו. הגמ' (קידושין נ"ו ע"ב, חולין קט"ו ע"א) דורשת "פן תקדש פן תוקד אש", היות והתורה אמרה "תוקד אש" מפורש שלא רק באכילה נאסרו כלאי הכרם אלא גם בהנאה, כפשוטו משמע שהדרשה היא מכיון שכלאי הכרם התורה חייבה לשרוף ולא להשתמש בהם שום שימוש, מוכח שלא רק לאוכלם אסור אלא גם ליהנות מהם אסור. לכן איסור שאר סוגי כלאים [זרעים והרכבה] "שייך" רק לחקלאי או למי שמגדל, דרק הזריעה וההרכבה נאסרו, אבל אין לו שייכות לצרכן הקונה את הפירות, מה שאין כן כלאי הכרם שפירותיו נאסרים באכילה והנאה, יש להם שייכות לכל אדם.

אם הדרשה שהזכרנו היא "פן תקדש – תוקד אש" הוא כמו שכתבנו "תוקד אש" משמע שפירות כלאי הכרם חייבים לשרוף [יש מקרים שלא רק הפירות נאסרו באכילה אלא גם עץ הגפן עצמו והקש של התבואה נאסרו וגם אותם חייבים לשרוף].

ערוך השלחן (יו"ד רצ"ו ב') "ויש בזה שאלה כיון דהתורה גזרה פן תוקד אש למה אינו מחוייב לשורפם ולא מצינו בכל הש"ס ולא ברמב"ם וכל הפוסקים שכלאי הכרם צריך לשרוף כחמץ … וצ"ל דזהו אסמכתא בעלמא דלא תיהני בה פדיון כמ"ש אבל עיקר כוונת התורה שתיאסר בהנאה כקודש וכפשטא דקרא … ועי' מה שכתבנו בסעיף ט"ו דמרמב"ם יש לדייק שצריך לשרוף" [לקמן נעתיק סעיף ט"ו מערוך השלחן], נראה דמסקנת ערוך השלחן שאין חיוב לשרוף כלאי הכרם. וכן כתב החתם סופר (יו"ד סוף תשובה רפ"ו, ציינו ערוך השלחן רצ"ד ג') "והנה כתבתי במקום אחר דלא מצאתי בש"ס שמחויב אדם לשרוף ערלה … אשר מזה נראה לי מעולם לא נצטוה לבער ערלה מן העולם אלא שאסור בהנאה וסגי ליה בשריפה להתיר אפרן לאפוקי בשר בחלב דלא סגי בהכי אבל שיהיה מצוה להדר לשרוף לא מצאתי, וכן לא ראיתי מעולם מרבותי ששורפים רק הניחום וירקבו. הן אמת בכלאים קאמר ש"ס ראש פרק ר' ישמעאל במס' עבודה זרה (ס"ד ע"א) למעוטי תפלה אך התם קאי על גידולו של כלאים למעט ולבטל מעשה התיעוב אבל אם נעקר ממקום גדולו שוב אין מצוה בביעורו וקרא אמר לא תזרע כרמך כלאים פן תגרום לך שתוקד אש פי' נהי שלא תגרום איסור הנאה מאפרן על כל פנים תגרום אסור הנאה  מגופן, אבל אין מצוה בשריפה נמצא אין הבעלים צריכים להדר לחפוש אחר אותן פירות. … מכל מקום נ"ל הנ"ל [נראה לי הנכתב לעיל]. ואינני אומר למעשה פר"מ ישום עיונו על הדבר אשר יראה בעיניו יעשה יורה יורה ידין ידין ודבר ה' בפיו אמת", תשובה זו היא משנת תקע"ט. אף שהחתם סופר מסיים שאינו אומר למעשה,  ומשמע שגם על כלאי הכרם ולא רק על ערלה קאי שאינו למעשה רק להלכה, נראה שכך היא דעתו של החתם סופר שאין מצוה לשרוף כלאי הכרם. נראה דלהחתם סופר פירוש הפסוק "פן תקדש המלאה – פן תוקד אש", כלומר לא יהיה לך כלאים בכרם, שאם יהיה לך ותרצה ליהנות מהפירות תצטרך לשרוף ורק כך תוכל ליהנות כשהוא אפר, אבל אם לא תרצה ליהנות כלל אין אתה מחוייב לשרוף. אמנם בתשובה אחרת (או"ח ק"פ סד"ה שבתי וראיתי, ציינו המהדיר של המהדורה החדשה של תשובות חת"ס) התשובה היא משנת תקפ"א כלומר מאוחר בשנתיים מהתשובה הקודמת, כתב החתם סופר "… שאר איסורי הנאה [חוץ מחמץ שמצוה להשבית] אפילו כלאי הכרם וערלה דאתי מיניה וכתב תוס' סוף תמורה (ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין אפרן מותר) דמשו"ה אפרן מותר דאין לך שנעשה מצותו ומועלים בו דמשמע דאיכא מצות עשה בהשבתתן מן העולם מ"מ לא נ"ל שיהי' מצוה לבערו אלא אם מבערו באש מצוה קעביד דהרי הרמב"ם הלכות ערלה לא הזכיר מצוה זו וכן בש"ע בהלכות ערלה לא נזכר מזה כלום רק בסוף הלכות פסולי המוקדשים (י"ט י, ועי' הל' י"ד) הזכיר ערלה מהנשרפים. גם לא ראיתי רבותי נזהרים בשריפת פרי ערלה, ואע"ג די"ל ערלה בחו"ל [בחוצה לארץ] שאני מ"מ באמת נ"ל כנ"ל [נראה לי כנכתב לעיל]". בתשובה זאת סובר החתם סופר שאמנם אין חיוב לשרוף כלאי כרם, אך אם שורף עושה מצוה [לפי זה צריך קצת ביאור אמאי רבותיו לא הדרו לשרוף ערלה אף שאין חיוב היו יכולים לקיים מצוה. ואולי פשיטא ליה לחתם סופר שאם אין חיוב לשרוף רק שהשורף עושה מצוה אם שורף, יש לחלק בין ערלת ארץ ישראל לערלת חוצה לארץ, אבל אם בארץ ישראל היה חיוב לשרוף נראה לחתם סופר שאין חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל, אלא דכתב דאין הכרח מהא דרבותיו לא הדרו לשרוף שאין מצות שריפה בארץ ישראל "די"ל ערלה בח"ל שאני" וכן בתשובה הקודמת (יו"ד רפ"ו) הביא החתם סופר ראיה מרבותיו שלא שרפו פירות ערלה אלא "רק הניחום וירקבו"]. לכאורה דברי החתם סופר צריכים ביאור, אם מהקרא "פן תקדש" לא ילפינן חיוב שריפה, מנין שאם שורף באש מקיים מצוה, לכאורה נראה שבתשובה הראשונה (יו"ד רפ"ו) לא סבירא ליה לחתם סופר שהשורף מקיים מצוה. ממה שהקשה מהגמ' (עבודה זרה ס"ד ע"א) "למעוטי תפלה", ואם בביטול הכלאים מקיים מצוה, אף שאינו מחוייב לכאורה לא קשה מהגמ' שם [לפחות החתם סופר היה צריך לפרש דמשום מקיים מצוה שאינה חיובית לא אמרינן למעט תפלה], וגם מלשונו של החתם סופר שכתב "שיהיה מצוה להדר ולשורפו לא מצאתי …", "אם נעקר ממקומו שוב אין מצוה בביעורו", משמע שאין הדור ואין מצוה כלל לשרוף אותו. [עי' במהדיר שרמז דלפי התשובה השניה (או"ח ק"פ) מתורצות כמה קושיות שהקשו על תשובה הראשונה (יו"ד רפ"ו), ואם נאמר כמו שכתבנו שהתשובות חלוקות, על תשובה (רפ"ו) תשארנה הקושיות]. אמנם בתשובה שלישית (יו"ד סוף צ"ח ד"ה אלא לפ"ז) כתב החתם סופר בתוך דבריו "[כלאי הכרם] דמצוה לבערו בשרפה פן תוקד אש וכל שמצוה לבערו אסור רוצה בקיומו … הא ערלה מצוה בשריפה דיליף מכלאים כמבואר תוס' בשלהי תמורה (ל"ג ע"ב ד"ה אלו הן)". מלשון החתם סופר לכאורה משמע דמצוה חיובית היא לשרוף כלאי הכרם, ולא רק אם שורף מקיים מצוה (תשובה זו היא משנת תקע"ח, קודמת לשתי התשובות הנ"ל).

הרמב"ם (כלאים ה' ז') על כלאי כרם "… הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנייה הירק או התבואה והגפנים ושורפין את שניהן שנא' פן תקדש המלאה הזרע וכו' ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים האלו אסורין בהנאה ושורפין אותם ולא יסיק בהן תנור וכירים ולא יבשל בהם בשעת שריפתן", וכן הוא בשו"ע (יו"ד רצ"ו ג'). ערוך השלחן (יו"ד רצ"ו ט"ו) כתב "ומשמע קצת [מלשון הרמב"ם] דיש חיוב לשרוף ודלא כמו שכתבתי בסעיף ב' ובסימן רצ"ד סעיף ג'". אף שערוך השלחן כתב שמשמע קצת מהרמב"ם שיש חיוב לשרוף כלאי הכרם, נראה שלא חזר מדעתו שהבאנו לעיל שאין בכלאי הכרם חיוב שריפה באש כמו שיש מצוה לשרוף בשר קדש שנטמא או נותר. רמב"ם (פסולי המוקדשין י"ט י') "אלו הן הנשרפין, בשר קדש שנטמא או שנותר או נפסל, וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו וחטאת העוף הבאה על הספק, ושער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם. ודבר שאין דרכו להשרף כגון משקין של ערלה ושל כלאי הכרם הרי אלו יקברו" (ועי' שם הל' י"ד). לכאורה משמע שכלאי הכרם חייבים לשרוף באש כמו בשר קדש שנטמא או שנותר. החתם סופר (יו"ד רפ"ו שהבאנו לעיל) מציין לרמב"ם הזה ואעפ"כ סבירא ליה שאין מצוה שריפה בכלאי הכרם [או שאין חיוב לשרוף כלאי כרם ורק אם שורף מקיים מצוה]. ונראה שם מדברי החתם סופר שגם הרמב"ם לא בא לומר שחייב לשרוף, אלא שכדי ליהנות מאפרן סגי בשריפה [וצ"ב].

ערוך השלחן (יו"ד רצ"ו ט"ו) מהלכה שכותב הרמב"ם "ודבר  שאין דרכו להשרף כגון משקין של ערלה ושל כלאי הכרם הרי אלו יקברו" מביא ראיה שכלאי הכרם אין חיוב שריפה [ערוך השלחן לא מהרמב"ם מביא ראיה אלא מהמשנה עצמה] "… אם הוא גזירת הכתוב לשרוף [כלאי הכרם] למה תנן בשלהי תמורה (ל"ג ע"ב) את שדרכו ליקבר יקבר בערלה וכלאי הכרם, כיון שהתורה הצריכה שריפה דוקא [אלא חזינן שאין חיוב לשרוף כלאי הכרם באש]". נראה דפשיטא ליה לערוך השלחן דאם גזירת הכתוב היא שחייב לשרוף כלאי הכרם, גם דבר שאינו ראוי לשריפה כגון משקין של כלאי הכרם חייבים לשרוף [ערוך השלחן לא ביאר כיצד אפשר לקיים שריפה במשקים]. לדבריו צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם אחר שמנה רשימת  הנשרפים [בשר קדש שנטמא, נותר, נפסל וכו'] "ודבר שאין דרכו להשרף… הרי אלו יקברו" קאי רק על כלאי הכרם וערלה שאין בהם מצות שריפה, ומה שכתב הרמב"ם "כגון של ערלה וכלאי הכרם", דוקא ערלה וכלאי הכרם, אבל דברים שחייבים בשריפה כגון מרק של בשר נותר צריך לשרוף. (עי' רש"י תמורה ל"ג סע"ב ד"ה את שדרכן, תוס' שבת כ"ה ע"א ד"ה כך אתה, תוס' רע"א על משניות תמורה פ"ז אות ט"ו, ובתפארת ישראל שם אות ל"א). עי' חינוך (מצוה תקמ"ט) שכתב "מדיני המצוה … אחד הזורע ואחד המקיים כלאים בכרמו והניחם שם, נתקדשו, כלומר נתחייבו בשריפה" (עי' שם בחינוך שבתחילת המצוה כתב "ופירשו זכרונם לברכה פן תוקד אש כלומר שאין ראוי להיות בו תועלת שהכל אסור בהנאה", שלכאורה מלשון החינוך משמע "פן תוקד אש" אינו בא לחייב שריפה אלא לאסור הנאה). ועי' שם במנחת חינוך (באות ב') "כלאי הכרם מן הנשרפים ומצוה לשרוף, יין שאינו יכול לשרוף נקבר". אחר זמן ראיתי שבתשובות מהרש"ם (חלק א' נ"ה) ובספר נטע הלולים (הלכות ערלה אות י"ד) דנו אי בכלאי הכרם יש חיוב שריפה וציינו גם למקומות שהזכרנו ולמקומות נוספים. ועי' עוד בסוף ספר "משפטי ארץ ערלה" (עמ' 253) הוצאת בית המדרש, שהעתיק כמה תשובות בנדון.