לפת צנון ונפוץ, נידונו במסכת כלאים, ומהם למדו הראשונים את יסודות הלכות הגדרת המינים בדין כלאים. מהו ‘נפוץ'? והאם הוא אכן המין ממנו מייצרים בזמננו שמן קנולה? ירק הגזר לא נזכר במשנה אך בדברי הפוסקים נזכר שגזר הוא ממיני הלפתות. מה כוונתם? מתוך הדברים ובירור המציאות מתבררים היטב שיטות הראשונים בביאור סוגית הגדרת המין על פי דמיון פרי ודמיון עלים.
רבי אלחנן בקרמן שליט"א
מחבר ספר ’משנת השדה'
לפת, צנון, נפוץ וגזר
מאמר מתוך הליכות שדה 224 – תמוז תשפ"ג
במשנה במסכת כלאים (פרק א) נזכרו שלשה מיני ירקות שיש דמיון ביניהם: לפת, צנון ונפוץ. המשנה דנה בדין כלאים בין ירקות אלו.
במשנה ג נאמר:“ הלפת והנפוץ אינם כלאים זה בזה" במשנה ה נאמר:“ הצנון והנפוץ, אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". דין לפת וצנון נידון בתלמוד ירושלמי שם, ונחלקו הראשונים בביאור דברי הירושלמי. שיטת הרמב"ם (כלאים, ג, ו) שצנון ולפת אינן כלאים זה בזה, ושיטת הראב"ד שם שהם כלאים זה בזה.
מדיני כלאים בשלשת ירקות אלו נלמדו הכללים היסודיים בהלכות כלאים הנוגעים לדמיון פרי דמיון עלים וטעם הפרי, כפי שנתבאר ברמב"ם בהלכות כלאים (ג, ו) וכפי שיוסבר בהמשך.
זיהוי פירות וירקות שנזכרו במשנה
במשניות ובגמרא נזכרו פירות וירקות רבים, חלקם מזוהים וחלקם לא, ועל חלקם יש השערה בלבד. מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל כתב ‘קונטרס פירות וירקות המוזכר ברמב"ם בדיני מצוות התלויות בארץ' (נדפס בדרך אמונה חלק ה), ובסופו כתב: “ודע שעל שמות הפירות והירקות שקורין היום אין לסמוך, שיש בהן הרבה שיבושים". דוגמה לצמח כזה הוא ‘תלתן 'שנזכר במשנה (כלאים ב, ה; תרומות י, ה; מעשרות ד, ו) אשר לדעת כל הראשונים כולם הוא הצמח הנקרא בזמננו ‘חילבה'[1]. בזמננו נקבע בטעות השם תלתן לירק אחר המשמש למאכל בהמה נפוץ בארץ ישראל .
יש מקרים בהם קיימת מחלוקת ראשונים בזיהוי הצמח שנזכר במשנה, ובעברית בזמננו קבעו את שם הירק כפי אחת השיטות. לדוגמה: הירק הנקרא בזמננו ‘מלפפון', לשיטת הרמב"ם הוא אכן הירק הנקרא במשנה בשם מלפפון[2], אך לדעת ראשונים אחרים המלפפון שבמשנה הוא הירק הנקרא בזמננו ‘מלון'[3], כך גם נחלקו הראשונים בזיהוי הירקות האחרים ממשפחת הדלועיים – האבטיח והקשות והשמות המוכרים בזמננו מתאימים לשיטה אחת. על כך יש להרחיב בעז"ה בפרק בפני עצמו.
גם במקרים בהם הצמחים מזוהים בוודאות, קיימים זנים שונים מאלו שהיו מצויים בזמן חז"ל ,חלק מהזנים נוצרו או התגלו במהלך הדורות, חלקם יובאו מאמריקה וכמובן שלא היו מוכרים לפני גילוי היבשת, וחלקם פותחו בידי אדם בעיקר בדורות האחרונים. יתכן שלהבדל בין הזנים תהיה נפק"מ בהלכה, בפרט בהלכות כלאים, בהם יש משמעות הלכתית לצורת העלים, צורת הפרי וטעם הפרי כמבואר במשנה (כלאים פרק א) וברמב"ם (פ"ג מהלכות כלאים). נקודה זו נוגעת במיוחד לצמחים שיוזכרו במאמר זה, לפת, צנון, נפוץ וגזר, בהם משתמשים בזמננו בזנים חדשים.
זיהוי לפת וצנון
לפת וצנון נזכרו במקומות רבים מאוד במשנה ובגמרא וזיהוי שניהם ברור ללא ספק שהם הירקות הנקראים אף בזמננו בשמות אלו.
צנון נקרא בלשון הגמרא ‘פוגלא'. הראשונים הזכירו את שמו בכמה וכמה שפות. הרמב"ם במקומות רבים )כגון כלאים א, ה( מביא את שמו בערבית ‘אלפג'ל'. השם בערבית זהה לשם בארמית. רש"י )עבודה זרה יא, א( מביא את שמו בלע"ז ‘רפנא' והכוונה לצנון[4]. קיימים זנים רבים של צנון, יש עגולים יש מאורכים, קיים גם הבדל בין הצבעים, לבן, סגול ואדום. כיום נפוץ הזן הנקרא ‘צנונית' שצבעו אדום, ושורשיו הנאכלים קטנים יחסית, הדמיון שלו ללפת רחוק יותר. עלי הצנון נאכלים כמבואר במסכת עירובין (נו, א.)
הלפת אף היא מזוהה בוודאות. זהו ירק דומה לצנון שהשורש שלו נאכל. הרמב"ם בפירוש המשנה בכמה מקומות ציין שהוא הירק נקרא בערבית 'אללְִפְתּ'. כך נקרא הירק בערבית אף בזמננו. יש זנים של לפת המשמשים למאכל העלים, או לייצור שמן מהזרעים שלהם.
בכל אחד משלושת המינים, צנון, לפת וכרוב הנפוץ קיימים זנים עגולים ומאורכים ובצבעים שונים:
זיהוי ה'נפוץ' שנזכר במשנה
נפוץ נזכר גם במשנה במסכת עוקצין (א, ב). שם נזכר בשם ‘נפוס' והיינו הך[5]. הרמב"ם במסכת כלאים ובמסכת עוקצין כתב שנפוס הוא צנון שבארץ ישראל והוא דומה ללפת. וכן פירש ר 'עובדיה מברטנורא “והנפוץ – הוא מין צנון ועליו דומים לעלי הלפת הלכך לא הוו כלאים ."ובפירוש רב האי גאון במסכת עוקצין כתב: “והצנון. פי' פוגלא העגולים, והנפוס. פי' הימא בלשון רבנן אלו ארוכים". מדבריהם משמע שמדובר במין מסוים של צנון אך לא נתפרש שמו .
בספר הערוך (ערך נפס) כתב : “ופירש רבי דניאל זכרונו לברכה בלע"ז רדיקי. ויש אומרים פשטינקי". בדברי חוקרי זמננו ראיתי כי ‘רדיקי' הוא הוא זן של צנון, ואילו פשטינקי הוא זן של גזר, ראה הערה. וראה בהערה מקור נוסף לזיהוי נפוץ עם גזר[6].
שיטת בעל מוסף הערוך ותפארת ישראל
בפירוש תפארת ישראל על המשניות בכלאים ובעוקצין כתב שנפוץ הוא ‘שטעק רובע' (ברבים: ‘שטעק ריבען'). וכתב התפארת ישראל שפירוש זה הוא מדברי מוסף הערוך (רבי בנימין מוספיא).
‘שטעק רובע' הוא שמו בגרמנית של צמח מוכר מאוד. (בגרמנית Steckrübe) זהו הצמח אשר מזן מסוים שלו מייצרים את שמן הקנולה[7]. שמו של צמח זה בשפות רבות הוא ‘נפוס' ושמו המדעי הוא Brassica napus. – ‘ברסיקה נפוס'. בעברית נקרא הצמח ‘כרוב הנפוס' או ‘כרוב השמן' הצמח נקרא גם ‘לפתית'.
במין זה קיימים זנים שונים. יש זנים שהשורש המעובה שלהם טעים ונאכל, ועל זן כזה דנה המשנה. גם בזמננו במדינות רבות השורש משמש כמאכל מצוי. באנגלית זן זה נקרא Rutabaga (רוטבגה). ראה תמונה בכריכה. יש זנים שבזרעיהם יש אחוז גבוה של שמן, מאחד מזנים אלו (שהתקבל מהכלאות של זנים שונים) מייצרים את שמן הקנולה. על פי שיטה זו יש לכנות את שמן הקנולה בשם ‘שמן נפוץ.'
נציין שכמה מחוקרי זמננו כתבו לזהות את ‘נפוץ' עם צמח זה על פי השם נפוס ביוונית, ולא הזכירו שהדברים כבר מבוארים בדברי מוסף הערוך ותפארת ישראל.
כאמור לעיל, גם אם זיהוי הצמח ברור, יתכן שהזנים שבזמננו שונים מהזנים שבזמן חז"ל, ובפרט בצמח זה, בו ידוע שהתפתחו זנים שונים בדורות האחרונים .
הדמיון בין הצמחים
צנון ולפת וכרוב הנפוץ הם צמחים שהחלק העיקרי הנאכל בהם הוא השורש (בזמננו, שורשים אכילים מסוג זה נקראים ‘אֶשְׁׁרוֹשׁ'. בכך הם מובדלים משורשים אכילים כדוגמת בטטה שבה החלק הנאכל הוא שורש בלבד, בעוד בירקות אלו החלק העליון של השורש הוא למעשה הגבעול שהתאחד עם השורש לאיבר אחד, ולכן נקבע לו שם בפני עצמו – אשרוש.)
כמובן שלדמיון זה אין משמעות. קיימים צמחים ממשפחות שונות שיש להם שורש נאכל ואין להם כל דמיון לירקות אלו. הדמיון בין לפת צנון וכרוב הנפוץ הוא גדול מאוד. הם בני אותה משפחה – משפחת המצליבים[8]. בה חברים גם הכרוב, הכרובית, הברוקולי, החרדל, הקולרבי והחריין (הנקראת בזמננו ‘חזרת') וירקות נוספים, לצד צמחי בר הנפוצים בכל רחבי הארץ.
למי שאינו מכיר את גידול הצמחים, הדבר אינו מובן. מה הקשר בין צנון, כרוב וחרדל? בשלב בו הם משמשים למאכל, לא נראה כל דמיון ביניהם. הצנון הוא אשרוש, הכרוב הוא ירק עלים ,הכרובית הם תחילתם של ניצני פרחים, הברוקולי – ניצני פרחים מפותחים, החרדל הם זרעים זעירים המשמשים לתיבול, ולא נראה כל דמיון ביניהם.
למעשה, יש בין הצמחים קירבה ודמיון רב בו ניתן להבחין בקלות במבנה ובמראה הצמחים . הדמיון בא לידי ביטוי, בצורת העלים והשורש, בצורת הפרח, בצורת התרמיל והזרעים שבתוכו.
הפרחים של כל בני משפחת המצליבים מכילים ארבעה עלי כותרת המצטלבים זה עם זה, ומכאן שם המשפחה. ראה תמונות בכריכה האחורית. מהפרחים מתפתחים הזרעים בתוך תרמיל דק מאוד, צורת הזרעים של בני משפחת המצליבים היא כדורית (כדוגמת זרעי החרדל המוכרים). הסבר מורחב על פרחים וזרעים בירקות וירקות עלים, ראה בספר משנת השדה פרק ‘פירות האדמה וירקות'. הדמיון בין בני המשפחה הוא בחלקים רבים מאוד של הצמח. ובזמננו במחקר הגנטי מתבררת גם קירבה גנטית במידה מסוימת בין המינים[9].
בשיטת מיון הצמחים המקובלת בזמננו, חרדל, כרוב וצנון הם סוגים נפרדים בתוך משפחת המצליבים. הלפת הינה מין בוטאני בתוך הסוג ‘כרוב'[10] וכך גם כרוב הנפוץ .
לפי המוכר בזמננו, הדמיון בין לפת וצנון הוא הן בצורת העלים והן בצורת השורש והן בחלקי הצמח האחרים כפי שהוסבר לעיל. יש לציין שהן בלפת והן בצנון קיימים זנים השונים זה מזה הן בצורת השורש, עגול או מוארך, (משני המינים נפוצים בארץ ישראל צמחי בר, אשר השורש שלהם בדרך כלל מוארך) והן בצבעם שהוא לבן, סגול או אדום. אין בידי מידע אילו זנים של לפת וצנון היו נפוצים בזמן המשנה.
בראשית הקיץ ניתן לראות את גזר הבר – גזר פיקח פורח בכל רחבי הארץ
תפרחת הסוככים שונה מאד מתפרחת המצליבים.
דיני כלאים במינים אלו
מדיני כלאים בשלשת הירקות הללו – לפת צנון ונפוץ נלמדו הכללים היסודיים בהלכות כלאים התלויים בדמיון עלים, דמיון פרי וטעם הפרי. הדברים נתבארו בירושלמי (פ"א הלכה ה).
אמר רבי יונתן יש מהן שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו אחר העלין .הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפרי .הלפת והנפוס הילכו בהן אחר העלין. התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלין דומין ותימר כלאים. אמר רבי יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי.
נחלקו הראשונים בביאור דברי הירושלמי, לא נרחיב כאן בנושא יסודי זה, הדברים נתבארו בדברי החזון איש (כלאים ג אותיות ד-ה) ונזכיר רק את עיקרי הדברים הנוגעים לדמיון לפת וצנון.
שיטת הרמב"ם (כלאים ג, ה -ו):
זה לשון הרמב"ם: “וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אף על פי שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין.
כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין ,והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין, אבל צנון עם הנפוס אף על פי שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר וכן כל כיוצא באלו.
במשנה לא נזכר דין לפת וצנון והרמב"ם מפרש את דברי הירושלמי “לפת וצנון הלכו אחר הפרי" לקולא. כיון שפרי הלפת והצנון שווים, הם מותרים. (נראה שהכוונה לשורש המעובה הנאכל, ולא לפרי הבוטני כהגדרתו בזמננו שהוא תרמיל הזרעים הדק שאינו נאכל, ובלשון חכמים אינו נקרא פרי). וכך גם המשך דברי הירושלמי “לפת ונפוס הלכו אחר העלין". אף שם הדבר לקולא כמפורש במשנה, ומפרש הירושלמי שטעם ההיתר משום שהעלים שווים. ומכאן נלמד אף לשאר מינים, שכדי להתיר די באחד ההיתרים: דמיון פירות או דמיון עלים. בחלק השלישי של דברי הירושלמי מבואר טעם איסור צנוץ ונפוץ הדומים זה לזה הן בפרי והן בעלים, אך כיון שטעם הפרי רחוק ביותר זה מזה הם אסורים, ראה על כך בהמשך.
משיטת הרמב"ם בביאור דברי הירושלמי עולה לכאורה, שהדמיון בין לפת וצנון הוא בפרי ולא בעלים, והדבר צריך בירור שכן יש דמיון רב אף בין העלים.
שיטת הראב"ד והר"ש
הראב"ד והר"ש כתבו שלפת וצנון אסורים משום כלאים. והם מפרשים דברי הירושלמי “לפת וצנון הלכו אחר הפרי" לחומרא. וכוונת הירושלמי לומר, שכיון שהפרי של לפת וצנון אינו דומה יש להחמיר ולאסרו[11].
לשיטת הראב"ד והר"ש, אכן יתכן שיש דמיון בין לפת וצנון בצורת העלים אך למרות זאת הם אסורים משום השינוי בפרי. ולשיטתם מבואר שהפרי של הלפת והצנון שונה במראהו בשני המינים.מדובר לכאורה במחלוקת במציאות והדבר צריך עיון. אמנם כאמור לעיל, יש הבדלים בין זן לזן. הן בלפת והן בצנון קיימים זנים עגולים ומאורכים בצורות ובצבעים שונים. יתכן שיש זנים בהם היה הבדל בצורת העלים והדבר צריך בירור מקיף[12].
דמיון צנון ונפוץ
כאמור לעיל, מבואר בירושלמי שצנון ונפוץ דומים הן בעלים והן בפירות אך הם כלאים משום שטעם הפרי רחוק זה מזה. וכתב התפארת ישראל במסכת עוקצין שעל פי דברים אלו שמקורם בירושלמי, מסתבר מאוד זיהוי נפוץ עם ‘שטעק רובע' שכן הוא אכן דומה מאוד לצנון, הן בצורת הזרע והן בצורת העלים, והן בצורת הפרי (השורש הנאכל) אך טעמו רחוק מטעם הצנון, וכמו שכתב בשערי צדק לבעל החכמת אדם (פרק א סעיף יג) שהנפוס הוא מתוק והצנון הוא חריף ומר, ולכן הוא כלאים עם הצנון.
האם יש דמיון בין גזר ללפת?
לפי השיטות שהובאו לעיל שנפוץ הוא מין ממיני הגזר, הדבר צריך ביאור, שכן אין כל דמיון בין גזר ללפת וצנון (מלבד העובדה שיש להם שורש מעובה, והם יוצרים זרעים בשנת הגידול השנייה שלהם).
הצמחים מחולקים למשפחות, כאשר לכל בני המשפחה יש מאפיינים משותפים. לפת צנון חרדל וכרוב, הם ממשפחת המצליבים, וכאמור לעיל לכולם מאפיינים דומים במבנה העלה והפרח ובצורת הזרע וכן דמיון גנטי. לעומת זאת, גזר הוא ממשפחת הסוככיים, במשפחה זו חברים ירקות רבים, כמו הכוסברה והפטרוזיליה, השמיר והסלרי וצמחי בר רבים. אין כל דמיון בין בני משפחה זו לבני משפחת המצליבים. העלים של הסוככיים הם עלים גזורים, ושל המצליבים שלמים. מבנה הפרח שונה מאוד. למצליבים פרח בעל ארבעה עלי כותרת, ואילו התפרחת של הסוככיים כשמה כן היא, עשויה מסוככים (צברי פרחים) היוצרים כמין סככה, ראה תמונות בהמשך. (בראשית הקיץ ניתן לראות בשדות ארץ ישראל, את גזר הבר הנקרא ‘גזר קיפח' הפורח בכל השדות) וראה במשנת השדה פרק ‘פירות האדמה והירקות' תמונות תפרחות של שמיר ,כוסברה ועוד. הזרעים של הסוככיים אליפטיים מעוקלים ושל המצליבים כדוריים (כזרעי החרדל המוכרים). גם אין קירבה גנטית בין המינים. כך שהדברים צריכים ביאור[13]. וכאמור לעיל, מדברי הרמב"ם, רב האי גאון, והתפארת ישראל ורוב הראשונים מבואר שנפוץ הוא מין צנון או מין כרוב ולא מין גזר .
דברי הפוסקים שגזר הוא בכלל לפת
בשני מקומות מצאנו שהפוסקים כתבו שגזר הוא בכלל לפת.
בהלכות ברכת הפירות, הביא הטור (או"ח רה) מחלוקת הגאונים בדין ברכת האוכל לפת חיה[14].
וכתבו המגן אברהם והעולת תמיד, והביאם המשנ"ב שם שלפת הוא מה שקורין רובין ומייאריין (בעולת תמיד ‘מערין'). רובין הוא לפת, ומערין הוא גזר.
וכך גם בהלכות בשר בחלב. במסכת חולין (קיב, א) נאמר שצנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו עם מאכל חלבי. אך אם לפני חיתוך הצנון, חתך עם הסכין לפת, הדבר מותר[15]. וכתב הש"ך (יורה דעה צו, כב) בשם מהרי"ל: “הוא שקורין בלשון אשכנז ריבי"ן." וכתב החכמת אדם (כלל מט, ט): “ונראה לי דלאו דוקא ריבין דהוא הדין מערין ושאר לפתות וכן משמע מלשון רמ"א שכתב אבל חתך ירק משמע דווקא ירק אבל אין חילוק בין לפתות". משמע מדבריו שגזר הוא בכלל הלפתות .
ונראה שאין כוונתם שגזר הוא בכלל מין הלפת שנידון במסכת כלאים ונזכר רבות בש"ס. שכן מדובר בצמחים שונים לחלוטין כפי שהוסבר לעיל. נראה שכוונת הפוסקים היא שלגבי אותם דינים בהם נזכר לפת, הוא הדין לשאר מיני ירקות השורש .
ובבירור אצל מומחה לשפה הגרמנית, דוד ויסקוט, נתבארו הדברים היטב. הש"ך כתב שבלשון אשכנז לפת היא ‘ריבי"ן'. מילה זו קיימת בגרמנית גם בזמננו Rübe (‘ריבע' או ‘רובע') ובלשון רבים ‘ריבי"ן'.
בגרמנית המילה ‘ריבע' בסתם מציינת על פי רוב את שורש הלפת, אך משמשת גם ככינוי כללי לירקות שורש, בדרך כלל עם תוספת שם לוואי. אחד משמות הגזר בגרמנית הוא Mohrrübe – “מער – ריבע'. סלק הסוכר נקרא Zuckerrüben “צוקער ריבע".
על פי זה נראה שמיני לפתות בלשון הפוסקים הכוונה היא למיני “ריבע" היינו, המינים שיש להם שורשים הנאכלים, בלי קשר למין בוטני מסוים ולהגדרת מין בהלכות כלאים. בשני הדינים שנזכרו לעיל, המשמעות ההלכתית היא שמדובר בשורשים קשים, ולמדו הפוסקים שדינים אלו נאמרו בכל מיני ה"ריבע" היינו השורשים הנאכלים, וגזר בכללם.
גזר בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה
הרמב"ם מזכיר את ירק הגזר כמה פעמים (במקור בערבית “אלג'זר") ומזכירו יחד עם הלפת .ומוכח כמובן שגזר אינו לפת, ופשוט. בכל המקומות בהם הרמב"ם מזכיר את הגזר הוא מזכירו בתור דוגמה שהרמב"ם מביא בעצמו ולא כצמח שהוזכר במשנה, ונביא כמה מקומות. במסכת כלאים (ב, ב): מביא הרמב"ם דוגמאות של זרעוני גינה שאינם נאכלים (ע"פ תרגום ר"י קפאח): “זרע צנון וזרע הלפת וזרע הכרפס וזרע הגזר". במסכת פאה ו, י נאמר: “כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים רבי יהודה אומר אין להם שכחה וחכמים אומרים יש להם שכחה.
הרמב"ם מביא כמה דוגמאות: “כגון השום והבצלים והגזר". וכן במסכת שבת )ט, ז(, לגבי מוציא זרעוני גינה, הרמב"ם מביא דוגמא זרעוני גזר.
וכפי הנראה גזר לא הוזכר במשנה (אכן לעיל הובאו שיטות שנפוץ הוא מין גזר. אך זה דלא כהרמב"ם ורב האי גאון שכתבו שהוא מין צנון, ודלא כתפארת ישראל שכתב שהוא ‘שטעק רובע')
גזר נזכר בתלמוד ירושלמי
אף שגזר לא נזכר במשנה, הוא נזכר בירושלמי בשם ‘איסטפניני'. בירושלמי במסכת כלאים (פ"א סוף הלכה ד) נאמר לפי אחת הגרסאות שהמרכיב זרגון ולפת נפיק מיניה איסטיפניני[16]. אין ספק כי ‘איסטפניני' הוא גזר. כך שמו ביוונית עתיקה (נקרא גם סטפילינוס והיינו הך). הרי שגזר נוצר מהרכבה של זרגון ולפת[17]. ולפי זה, אכן יש קשר בין המינים .
בענין זה, נציין כי בדברי הירושלמי שם מוזכר כמה פעמים כי על ידי הרכבה נוצרים מינים חדשים ונאמרו שם כמה וכמה דוגמאות לכך. בזמננו לא מוכר הדבר ולא ידוע כיצד נוצרים מינים חדשים על ידי הרכבה, והרחבנו בעניין זה במשנת השדה חלק א בפרקי המבוא בנושא הרכבה והכלאה עמוד 35 ועמוד 50, והדבר צ"ב .
איסטפניני נזכר גם בתלמוד ירושלמי מסכת מעשרות (פרק ב) שם הנידון לגבי פועל הרשאי לאכול פירות בשעת עבודתו, שרשאי הבעלים להאכילו איסטפניני כדי שישבע ולא יאכל הרבה פירות . ובירושלמי במסכת חלה (פ"ד ה"ג) נאמר שאפשר לתרום מעלי האיסטפניני על האיסטפניני[18].
[1]. רש"י במקומות רבים כגון ביצה ג, ב ועוד הזכירו בלע"ז ‘פינוגר"י'; הרמב"ם בפירוש המשנה בכלאים שם ,הזכירו בשמו בערבית ‘אלחלבה' וכן הוא בספר הערוך ערך תלתן ועוד.
[2]. הרמב"ם (כלאים א, ב ומקומות רבים נוספים) כתב את שמו בערבית: אלכ'יאר.
[3]. ר"י בן מלכי צדק )כלאים א, ב( ויש שהביאו לשיטה זו ראיה מדברי הירושלמי שם ואכמ"ל .
[4]. על פי אוצר לעזי רש"י, וכך שמו הבוטני של הסוג צנון בזמננו Raphanus ראפאנוס . בפירוש הריבמ"ץ ובספר הערוך (ערך ‘צנן') הביאו לעזים נוספים של ירק זה, ואין ספק בדבר.
[5]. נפוץ ונפוס היינו הך. ואף במשנה במסכת כלאים יש גורסים ‘נפוס'. וכן כתב התוס' יום טוב בעוקצין ובכלאים ,וכתב על כך: “ואין תימא דסמ"ך וצד"י ממוצא אחד זסש"ץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ"ק משנה ג') בסמ"ך .
וכן הר"ש."
[6]. י. פליקס, כלאי זרעים והרכבה עמוד 78 מציין לצמח הנקרא באיטלקית Pastinaca, ושמו המדעי: Pastinaca sativa והוא מין ממיני הגזר. החוקר ד"ר חיים צבי אלבוים בחיבורו על צמחי משנת כלאים עמוד 100 מציין לכתב יד קדום שנמצא בגניזה עליו נכתב ‘אלפאט' אלמשנה לרב סעדיה נע'. היינו, מילות המשנה לרב סעדיה נוחו עדן. יש שיחסו חיבור זה לרב סעדיה גאון. בכת"י זה נאמר כי נפוץ הוא אלג'זר. כלומר, גזר. וראה להלן שהדבר צ"ב שכן גזר שייך למשפחת הסוככים ואין כל דמיון בינו לבין צנון ולפת שהם ממשפחת המצליבים .
הדברים יוסברו בהרחבה בהמשך.
[7]. קנולה אינו שם של צמח. אלא הוא ראשי תיבות באנגלית של המלים “שמן קנדי בעל חומציות נמוכה "באנגלית: Canada Oil Low Acid. בעבר השמן שהופק מהצמח היה בעל חומציות גבוהה, ולאחר ניסויים שבוצעו בקנדה והכלאות בין זנים שונים, נוצר הזן ממנו מפיקים את השמן. גם מזרעי הלפת המוכרת ניתן להפיק שמן .
[8]. המשפחה נקראה בעבר ע"ש מבנה הפרח (Cruciferae) והיום נקראת על שם המינים החקלאיים החשובים שבמשפחה, הם הכרוביים (Brassicaceae).
[9]. בשיטת המיון (טקסונומיה) המקובלת בזמננו הצמחים מתחלקים לפי הסדר הבא: משפחה – סוג – מין. כל משפחה נחלקת לסוגים וכל סוג נחלק למינים. שם המין של הצמח מורכב משני חלקים. החלק הראשון הוא הסוג אליו הוא שייך, החלק השני הוא שם המין. הסוג ‘כרוב' נקרא Brassica – ברסיקה. המין כרוב הגינה, הוא ירק העלים המוכר, נקרא Brassica oleracea capitata. ומין הלפת נקרא בשם Brassica rapa – ברסיקה ראפא .
[10]. זאת ועוד, במחקרי זמננו נתגלה שרובם ככולם של בני המשפחה מכילים חמרים ששמם גלוקוזינולטים (glucosinolates) מכילי גפרית שטעמם מיוחד ויש להם תכונות מועילות לבריאות (כולל מעכבי גידולים סרטניים מסוימים.)
[11]. אמנם בהמשך דברי הירושלמי, “צנון ונפוץ הלכו אחר העלים" מוכח שהכוונה לקולא, שהרי במשנה מפורש שצנון ונפוץ מותרים זה בזה וכפי שכתב הר"ש עצמו במשנה ג. וכבר תמהו רבים שבמשנה ה' כתב הר"ש שכוונת הירושלמי שהלכו אף כאן לחומרא וצ"ע ועיין מה שכתב בעניין זה החזון איש (כלאים ג, ד) וכן בדרך אמונה על הרמב"ם שם.
ועיין עוד בחזון איש שם, שההבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת הר"ש היא יסודית בהגדרת ההיתר בכלאים ,לדעת הרמב"ם היתר דמיון פרי או עלים מתיר אף כשמדובר בשני מינים, ואילו לדעת הר"ש הדמיון מוכיח שמדובר במין אחד. והחזון איש ביאר שמחלוקת הרמב"ם והר"ש בביאור דברי הירושלמי לגבי לפת וצנון תלויה במחלוקת זו, והר"ש הוכרח לפרש כן לשיטתו, מדובר בנושא נרחב שאין כאן מקומו.
[12]. אם אכן, בחלק מהזנים יש דמיון ובחלקם אין דמיון, הדבר תלוי בנידון בו דן החזון איש (כלאים ג, ג) בשני מינים המשתווין בעלים ובפירות שמותרים משום כלאים, אם מין אחד מהן משתנה לצורות הרבה מפני שינוי המקומות ועבודת הארץ עי"ש .
[13]. אכן, אם היה ביניהם דמיון פירות או דמיון עלים. לפי ביאור החזון איש בשיטת הרמב"ם, יש להתיר על סמך הדמיון החיצוני, אפילו אם מוגדרים כשני מינים. אך למעשה אין דמיון כזה .
[14]. לדעת רב האי גאון ובעל הלכות גדולות האוכל לפת חיה מברך שהכל, ולפת מבושלת בורא פרי האדמה .
והביא הטור שיש מן הגאונים הסוברים להיפך. השו"ע (שם) פסק כדעת רב האי גאון, ובמשנה ברורה הביא את דברי המגן אברהם הסובר כשיטה החולקת ואת דברי החיי אדם שכתב שהדבר תלוי אם דרך בני אדם באותו מקום לאכלן חיין.
[15]. זה לשון השולחן ערוך (יורה דעה צו, ה): “חתך קישואים בסכין של בשר, מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד ,שיגרוד ממקום החתך. ואם חתך בו לפת, אפילו גרידה אינו צריך, אלא הדחה בעלמא. ולא עוד אלא אפילו צנון שחתך אחר הלפת, שרי בהדחה כמו הלפת, לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין. הגה: ודווקא לפת, שטעמו משונה, אבל ירק או לחם ושאר דברים, לא. ואפילו בלפת אין להתיר לחתוך צנון רק פעם אחת, אבל לא הרבה פעמים, אם לא שחתך כל פעם לפת בין חתיכת צנון לצנון (ב"י בשם סמ"ג)". יש בעניין זה פרטי דינים שלא נדון בהם כאן שאינם נוגעים לענייננו.
[16]. יש חילופי גירסאות בקטע זה. יש גירסה: “זרגון ולפת מה נפק מינהון, פטר פיטרא" ולגירסה אחרת “פטר סילינון".
[17]. זיהוי זרגון אינו ברור. בספר הערוך (ערך שזף) משמע שהוא בלשון ישמעאל והוא שריג גפן. וראה ערוך השלם (קאהוט) ערך זרגון שהרחיב בענין זה. גם הגירסה אינה ברורה כל צרכה. אם ‘זרגון' הוא מין ירק, י .פליקס בספרו ‘כלאי זרעים והרכבה' על הירושלמי שם, מניח כי הוא ממשפחת הסוככיים, שכן הלפת היא ממשפחת המצליבים, ואם מהרכבה או הכלאה כלשהי בין מינים אלו באיזו צורה ושיטה שתהיה, נוצר הגזר שהוא ממשפחת הסוככיים, מסתבר כי הזרגון הוא בן משפחה זו.
[18]. ויש לעיין בדין זה בזמננו ובמקומנו שאין רגילים לאכול את עלי הגזר.
