תגיות קשורות

שאלה:

האם צריך להקפיד על כלאי זרעים בנבטים ובגידולי תחביב של הצמחת קטניות במים?

תשובה:

זריעה במים נחשבת זריעה לשבת ולמצוות התלויות בארץ

כתוב ברמב"ם הלכות שבת פ"ח ה"ב ומובא בשו"ע סי' שלו סעי' יא: "השורה חיטים ושעורים וכיוצא בהם במים הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא". ומובא במגיד משנה, שהמקור של הרמב"ם הוא מהגמרא זבחים צד,ב. שם כתוב שהזורק גרעיני פשתן למים בשבת חייב. ושואלת הגמרא משום מה הוא חייב, אם משום זורע למה דווקא פשתן אפילו חיטים ושעורים, אלא משום לש כיון שהפשתן נדבק ונעשה כעיסה וחיטים ושעורים לא. ושואל המגן אברהם ס"ק יב שאדרבה משם ראיה שלא חייבים על זריעה במים, שרק ההו"א היתה שכשזורק זרעי פשתן למים יש בזה משום זורע, אבל למסקנה שחייב רק כשזורק פשתן למים ומשום לש ולא כשזורק חיטים ושעורים למים, רואים שאין בזריקה למים איסור זורע. וכך נפסק ברמב"ם פ"ח הט"ז: "והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה" ולא כתב שהנותן חייב גם משום זורע. ומתרץ המגן אברהם שאם משהה לזמן רב כמו חצי יום שמתחיל לצמוח, חייב משום זורע. אבל אם רק לזמן קצר, אינו חייב משום זורע רק משום לש שהלישה נעשית מיד, ולכן הרמב"ם שינה מלשון הגמרא וכתב השורה במים ולא הזורק למים כלשון הגמרא. אמנם הוא שואל מנין לרמב"ם שהמשהה במים לזמן רב חייב משום זורע. וגם בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' רמח שואל שמהגמרא בזבחים משמע שלא חייבים על זריעה במים. וגם הוא מתרץ שיש הבדל בין אם משהה להרבה זמן או לקצת זמן, אך הוא מבאר את הרמב"ם אחרת. שכוונת הרמב"ם ששורה במים כדי שיהיו נוחים יותר לזריעה והכנה לזריעה היא תולדת זורע (לא שזורע במים הוא זורע ממש אלא נחשב הכנה לזריעה שגם היא תולדה של זורע). וכן כתב שם שאם משרה חיטים במים כדי שיתרככו ויהיו נוחים לטחינה הרי זה תולדת טוחן . א"כ למגן אברהם רואים שגם זריעה במים בשבת היא תולדת זורע, ולכאורה ה"ה הזורע כלאים חייב. ולרדב"ז אין ראיה לכלאים, שיתכן שתולדה של הכנה לזריעה אסורה רק בשבת. במנחת חנוך מצוה מלאכת זורע, כתב שזריעה במים אסורה בשבת, אלא שכאשר זורע באדמה הזריעה עצמה היא המלאכה ואפילו אם הוציא את הזרע לפני ההשרשה כבר עבר על איסור זורע אפילו כשהיתה דעתו מראש לעקור לפני ההשרשה. אבל כשזורע במים, עבר על איסור זריעה רק אם השריש לבסוף, אבל אם הוציא מהמים לפני שהשריש לא עבר, כמו שמי ששם תבשיל בתנור והוציאו לפני שנתבשל שלא עבר על איסור בישול. משום שזריעה באדמה הזריעה עצמה היא מלאכה אע"פ שלא השרישה, אבל זריעה במים לא דומה לזריעה שהיתה במשכן, רק ההשרשה שאח"כ היא דומה למה שהיה במשכן. האגלי טל (זורע ס"ק ח, טז, יז) כתב שאם כששם במים (או על האדמה) מתכוין להשאיר עד שיצמח חייב מיד אפילו נמלך והוציא מהמים קודם שהשריש, ואם לא מתכוין להשאיר עד שיצמח, אינו חייב רק אם נשאר וצמח. כיון שהכנסה למים אין זו זריעה ממש, ואפשר לפרש את המעשה לא כזריעה, ורק אם מתכוין לזריעה הרי זו זריעה.

גידולי מים לחיוב מצוות התלויות בארץ

בספר שדה הארץ יור"ד הל' שמיטה שאלה כח, דן על "חבצלת" ששמים ממנה יחור בכלי זכוכית שיש בו מים ומעט עפר, האם מותר לעשות זאת גם בשנת שמיטה. וכותב שכיון שחי מהעפר הרי זה בכלל הגזירה שאסרו מדרבנן לזרוע בעציץ שאינו נקוב. משמע שם שאם היה בכלי רק מים היה מותר, אך לא ביאר הטעם. וכ"כ בספר נחפה בכסף יור"ד סי' ה, שאין איסור זריעה בשמיטה במים ואפילו אם היה יכול לגדול במים וגם לעשות פירות, משום שכתבה התורה ושבתה הארץ וארץ זה אדמה ולא מים. והסביר כך את מה שפסק הרמב"ם בהלכות שמיטה פרק א ה"ו ששורין את הזרעים בשביעית לזרעם במוצאי שביעית. אף שכאמור לעיל הרמב"ם כתב שבשבת אסור לשרות את הזרעים במים וזה תולדה של זורע. אלא שבשבת אסורה הצמחה אפילו בתלוש ולאו דווקא באדמה ובשמיטה אסורה זריעה רק באדמה. ויש לדון לשיטתם האם גם כלאים אין איסור לזרוע במים.

אך בשו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים סי כז אות א) כתב, שאסור לשים בשנת שמיטה יחור בצלוחית עם מים כדי שיוציא שורשים ואחרי שמיטה ישתלו אותו בשדה. וכן מרן החזו"א זצ"ל התיר "גידולי מים" בשמיטה (שגידלו בזמנו בשנת שמיטה ירקות בחביות או בבריכות שהיה בהם מים והוסיפו למים דשנים), רק כאשר היה מעליהם גג וזה היה נחשב עציץ שאינו נקוב בתוך בית. משום שסבר שאסור לזרוע בשנת שמיטה בתוך מים. וכך כתב בהר צבי (כרם ציון השלם אוצר השביעית, ומועתק בחלקו בהר צבי או"ח א סי' רח) שהזורע במים בשביעת חייב כמו זורע באדמה. אך הוא מעיר מהרמב"ם הלכות שמיטה פ"א ה"ו שכתב ששורין את הזרעים בשמיטה כדי לזורעם במוצאי שמיטה, והרי הרמב"ם כתב שהשורה חיטים במים בשבת זה תולדת זורע. והוא מיישב לפי הרדב"ז שהבאנו לעיל שהאיסור לשרות במים הוא רק משום הכנה למלאכה, והכנה למלאכה אינה אסורה בשביעית אף לא מדרבנן. ולמגן אברהם יש ליישב כמו שנכתוב בהמשך שכיון שבמים יכול לגדול רק מעט אין זו זריעה לענין מצוות התלויות בארץ. ולמהרי"ל דיסקין שאוסר לשים יחור במים אע"פ שיכול רק להתחיל שם את גידול, י"ל שמה שהתיר הרמב"ם להשרות את הזרעים במים בשמיטה כוונתו לפחות משלושה ימים שאינם משרישים (וכמו שכתב החזו"א שביעית סי' כ ס"ק ה ד"ה הא לפרש את הרמב"ם שהתיר לבדוק את הזרעים שכוונתו לשים אותם בגללים פחות משלושה ימים). בהר צבי שם שואל גם מהתוספתא בכלאים (פ"א ה"ט) הזורע על גבי סלע ועל גבי אמת המים פטור וכן מובא בירושלמי סוף פ"א. ומבאר ששם זה לא גדל, אבל כיום שזה גדל ומוציא פירות אסור. ונסביר שכל צמח שזורעים בשביל שיגדל צריך חומרי גידול, יש מעט חומרים בגרעין עצמו ומזה הצמח חי עד שהוא משריש ולוקח את החומרים מהאדמה. לכן מי שיזרע באמת המים יצמח קצת ולא עד סוף הגידול, ובשבת חייבים על צמיחה זו, אבל זו לא צורת זריעה שחייבים עליה בכלאים. כמו שהזורע על גבי סלע שאם ירד גשם הגרעינים יצמחו עד שלב מסויים, אך כיון שאין שם אדמה להשריש בה ולקבל חומרים הם יגדלו רק עד שלב מסוים. והמקור לכך שאין זריעה כזו אסורה יתכן כמו שכתב הלבוש יור"ד סי' רצו (כלאי זרעים) סעי' ג שאיסור כלאים הוא רק במאכל אדם או מאכל בהמה משום שסתם לא תזרע שכותבת התורה הכוונה לדברי מאכל, ה"ה י"ל שסתם לא תזרע הכוונה לזריעה במקום שיכול לגמור את גידולו. וכן כתב החזו"א שביעית סי' כ ס"ק ה ד"ה ואפשר (פרוש נוסף על מה שהבאנו לעיל) שמותר לבדוק זרעים בשמיטה בזבל הגס כיון שלא גדל שם עד סוף גידולו אע"פ שמתחיל לגדול. אבל בגידולי מים שגידלו בהם בזמנו הוסיפו למים דשנים כימיים שהם היו האוכל שאיפשר לצמח לגדול ולהוציא פירות.

"גידולי מים" עם דשנים כיום

כיום כמעט לא מגדלים גידולי מים. ויש לדון האם יהיה מותר לערב כמה מינים יחד ולגדלם במים עם דשנים כיון שזה לא דרך זריעה. וי"ל שאסור, שלא מצינו מקור לכך שכאשר הזריעה אינה בצורת הזריעה הרגילה אבל היא מצמיחה כרגיל מותר. אדרבה באותה תוספתא (פ"א ה"ט) כתוב שהזורע כלאים דבר המצמיח על גבי ביצים ועל גבי חילת חייב. ומפרשים שכוונת התוספתא שזורע על ביצה של מים עומדים או על אדמת חול, וקמ"ל שאע"פ שלא רגילים לגדל בביצה או בחול, מ"מ אסור לזרוע שם כלאים דברים שיכולים לגדול שם.

הנבטת קטניות במים או בצמר גפן ספוג במים

נראה לאור האמור לעיל שמותר לשים גרעיני קטניות כגון שעועית, חומוס ואפונה בכלי עם מים וצמר גפן, שהרי זה כמו זריעה באמת המים שאינה מקום זריעה כיון שהקטניות לא יכולות לגדול שם עד סוף גידולם. ויש סיבה נוספת להתיר דמבואר במשנה כלאים פ"ב משנה ז לפי הסבר הירושלמי, שמותר לזרוע פשתן סמוך למין אחר כאשר מטרתו רק כדי לבדוק שהמקום מתאים לגדל פשתן. וכותב ע"ז רמב"ם הלכות כלאים פ"ג הי"ז "ונמצא כזורע להשחתה". הרא"ש בפירושו למשנה כתב שמותר כיון שאינו מקיימם. ובבאור הגר"א כתב דהוי כזורע לקנים (ובחזו"א סי' ה ס"ק טו פירש שכוונת הגר"א שיעקור את הפשתן בעודו קנים). ושואל החזו"א שם לדעת הרמב"ם שהוי כזורע להשחתה, היכן מצינו שזורע על דעת לשרוף בסוף הגידול את מה שגדל שמותר משום כלאים, הרי זו זריעה רגילה. וגם לגר"א ולרא"ש שפירשו שהוא עתיד לעקור את הגידול באמצע, הוא שואל הרי זורע מין שאנשים זורעים ועבר כבר בשעת הזריעה על איסור כלאים ומה לי שאח"כ עוקר. ומבאר כיון שזורע שיגדל רק עד אמצע גידולו, נחשב הדבר כזורע מין אחר לא פשתן ומין זה רוב האנשים לא מקיימים (לא משתמשים בו), ומין שאנשים לא מקיימים אין בו איסור כלאים כמבואר בפרק ה משנה ח. (ברמב"ם הוא מפרש שאולי גם כוונתו שזורע להשחה באמצע הגידול, ואולי אף שכוונתו להשחית את מה שיגדל עד סוף הגידול, הרי זה כמין אחר שלא מקיימים כמו זורע לסייג). א"כ כשמנביטים מינים של זרעי מאכל שרוב בני האנשים מגדלים אותם עד סוף גידולם כדי לאוכלם ורק מיעוט קטן מנביט במים כדי להנות מהגידול שעד אמצע הגידול, זה נחשב מין שאנשים לא מקיימים. וכך יהיה הדין במי שמנביט קטניות בביתו כדי לאכול את גרעיני הקטניות כאשר התחילו לגדול, שיהיה מותר להנביט כמה מינים יחד, כיון שקטניות לרוב העולם מגדלים עד סוף גידולם וקוטפים את הגרעינים.

נבטים סיניים או אמריקאים

מיני נבטים שמגדלים למאכל ומוכרים בחנויות, עשויים מגרעינים שמנביטים ע"י מים, ואת השורש והגבעול הקטן שצמחו אוכלים. הגרעינים שמנביטים אותם בשביל נבטים לא משמשים בארץ לגידול עד סוף הגידול רק בשביל נבטים, וכיום רוב האנשים אוכלים נבטים, א"כ א"א להתיר להנביט שני מינים יחד בגלל שתי הסיבות שכתבנו להתיר כשמנביטים קטניות (א"א לומר שגידול זה במים אינו בכלל הגידול שדיברה עליו התורה וכמו זריעה באמת המים, כיון שכך דרך הגידול של הנבטים. ואי אפשר לומר שהשימוש בצמחים בתחילת הגידול מחשיבה את הנבטים לדבר שאין רוב האנשים מקיימים, כיון שאדרבה רק כך משתמשים במינים אלה). ולכן אם היו מגדלים אותם בבריכות של מים או בתוך כלים עם מים היה קשה להתיר בזה איסור כלאים. אמנם היה מקום לדון שזו לא צורת גידול רגילה לשאר הגידולים, אך גם גידול בביצות זו לא צורת גידול הרגילה ומ"מ אסור לזרוע כלאים דברים שגדלים שם כמבואר בתוספתא שהובאה לעיל. אך יש לדון מצד סיבה שלישית.

כידוע בצל שנמצא במקום לח מוציא עלים ירוקים גם סלק שיהיה במקום לח יוציא עלים. ויש לדון האם מותר לשים בצל וסלק יחד במקום שיש הרבה לחות כדי שיוציאו עלים וישתמש בעלים, האם יש בזה איסור כלאים. האם גידול שהירקות גדלים מעצמם לא בתוך אדמה ולא בתוך מים נחשב כגידול לענין מצוות שנאמרו בגידולי הארץ. איתא במשנה כלאים פ"א מ"ט הטומן את הלפת והצנון תחת הגפן אינו חושש לא משום כלאים (איסור זריעת כלאים) ולא משום שביעית (איסור זריעה בשביעית) ולא משום מעשרות (שלא חייבים להפריש מהם מעשרות) וניטלים בשבת (וזה לא נחשב קוצר בשבת). ומפרשים התוס' שבת נ ועירובין עז, שמדובר שהם לא השרישו באדמה שהם טמונים בה אלא שגדלו מתוך עצמם כמו שגדל בצל שמונח בחלון, וכיון שכוונתו להטמין לשמירה ולא כדי שיגדלו אין זה זריעה. והוסיפו תוס' אבל אם כוונתו לזריעה אסור בכל. וצריך להבין מה הפירוש שכוונתו לזריעה. האם כשכוונתו לזריעה דהיינו שיצמח מהלחות, אע"פ שיודע שלא ישריש ורק יגדל מעצמו, מ"מ אסור. או כוונתו לזריעה היינו שכוונתו שישריש (ואף אם לבסוף לא השריש חייב על הזריעה עצמה, ראה תוס' רא"ש ערובין עז). וכך משמע בפירוש הרמב"ן שבת נ,ב ששכתב: "והוי יודע דדוקא בדלא אשריש, ודווקא טומן, אבל נתכווין לזריעה לא. וכן אמרו בירושלמי במסכת כלאים, לפי שאינו רוצה בהשרשתן", משמע שהאיסור הוא כשרוצה בהשרשתן, אבל אם אינו רוצה בהשרשתם אע"פ שרוצה שיגדלו מעצמם בלי להשריש מותר. וכ"כ ברשב"א שם. אמנם בריטב"א שבת נ,ב ועירובין עז,ב נראה שאם טומן כדרך זריעה אף כשלא משריש אלא מוסיף מעצמו אוסר הכרם ונאסר בתוספת מאתים. ואף אם נפרש כפירוש הראשון י"ל שכל זה כאשר שותל באדמה שאז נחשב לזריעה אף כשאינו משריש. אבל אם מניח באויר במקום לח י"ל שאין זה דרך גידול כלל. וכך מסתבר וכך אמר לנו בזמנו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שנבטים שמנביטים בלחות (לא בתוך מים), אינם חייבים במעשרות. אם כן גם איסור כלאים לא יהיה אם מנביטים אותם רק בלחות. אמנם יש לדון כאשר גרעיני הנבטים מונחים בכלי מחורר ומתיזים עליהם מים פעם בכמה שעות והמים יוצאים דרך החורים האם זה נחשב כגידול בתוך מים שאסור או כגידול מעצמו בלחות שמותר.