עוד על מצוות שמיטה

בשנת השמיטה, ואף בשנה שלאחריה, חובה להקפיד לקנות את הפירות והירקות אך ורק בחנויות שיש בהן השגחה מוסמכת, ומכמה סיבות:

  1. בחנויות שאין בהן השגחה מוסמכת עלולים להמצא ירקות האסורים באיסור 'ספיחין '.
  2. עלולה להמצא בהן תוצרת שיש בה קדושת שביעית אשר לא הופקרה כדין, או שנעשו בה מלאכות האסורות בשמיטה, ולדעת הרבה פוסקים תוצרת כזו אסורה באכילה כדין 'שמור' או 'נעבד' [1].
  3. המכירה בחנויות אלו כרוכה באיסור סחורה  בפירות שביעית.
  4. הכסף הניתן בעד הפירות נחשב ל'דמי שביעית', ואסור למסור דמי שביעית למי שאינו יודע לנהוג בו כפי הדין.

ולכן יש להקפיד לקנות את התוצרת החקלאית אך ורק בחנויות העומדות תחת השגחה מוסמכת, המשווקות רק תוצרת מותרת, כפי שנפרט להלן.

'היתר' המכירה

ישנן חנויות המשווקות תוצרת על פי 'היתר המכירה'. נבהיר שעל פי הוראת רבותינו אין לסמוך על היתר המכירה כלל. אסור לעבוד בשדות ש'נמכרו' לנכרים, כל הגידולים הגדלים בשדות אלו קדושים בקדושת שביעית ואסורים בסחורה, הירקות, התבואה והקטניות הגדלים בשדות אלו הם ספיחין ואסורים אכילה, ואפשר שגם פירות האילן אסורים באכילה כדין שמור ונעבד.

איזו תוצרת משווקת בחנויות הכשרות?

החנויות הכשרות משווקות תוצרת חקלאית משלש מקורות:

  1. תוצרת שגדלה בשדות של נכרים.
  2. פירות המחולקים במסגרת 'אוצר בית דין'.
  3. תוצרת שאין בה קדושת שביעית, כגון: יבול חו"ל, יבול השנה השישית או ירקות חממה הגדלים על גבי מצע מנותק, באופן שאין בה קדושת שביעית.

כעת נפרט את ההלכות הנוגעות לכל אחד מסוגי התוצרת שהזכרנו.

תוצרת חקלאית שמגדל נכרי בשדה שלו, (השייכת לו באמת, ולא ש'נמכרה' לו רק לצורך שנת השמיטה), אין בה איסור ספיחין ואף לא איסור שמור ונעבד.

ומכל מקום נחלקו הפוסקים האם יש בה קדושת שביעית, והאם יש במכירתה איסור סחורה:

למנהג רבים מבני ירושלים הנוהגים כדעת הבית יוסף, אין בתוצרת זו קדושת שביעית ומותר למכרה ולקנותה כרגיל. אך לדעת החזון איש שהורה כשיטת המבי"ט, יש בתוצרת זו קדושת שביעית ואיסור סחורה, ולפיכך אינם יכולים לקנות תוצרת כזו כאשר היא נמכרת באופן רגיל[2].

יש המתירים גם לנוהגים כדעת החזון איש, לקנות יבול נכרי בחנות שבעליה סומך על מנהג ירושלים שאין קדושת שביעית בפירות נכרים. וטעמם: שאיסור סחורה, הוא על המוכר, והמוכר יש לו על מי לסמוך. אך על הקונה לשלם באשראי או בצ'ק, ולא במזומן, כדי שלא ימסור דמי שביעית למי שלא שומר על קדושתם.

 

 

הנוהגים כדעת החזון איש יכולים לקנות פירות נכרים, כאשר המכירה מתבצעת בדרך של שליחות:

הלקוחות ממנים את בעל החנות כשליח, לקנות עבורם פירות וירקות מן הנכרים. בעל החנות יכול לקנותם מן הנכרי בעצמו, או לשלוח את הסיטונאי לקנותם, אך הקניה צריכה להעשות כשליחות עבור הלקוחות. באופן זה נחשב שהלקוחות בעצמם הם הקונים את הסחורה היישר מידי הנכרי, שאינו מצווה על השמיטה, ואינו מוזהר שלא למכור פירות שביעית.

בעל החנות או הסיטונאי משלם לנכרי, בשם הלקוחות, עבור התוצרת, ואחרי כן הוא גובה סכום זה מן הקונים, בתוספת שכר הטרחה. חלוקת הפירות בין הלקוחות אינה נחשבת לסחורה, שכן הפירות והירקות שייכים כבר ללקוחות, והמוכר רק מחלק את הסחורה בין כלל השותפים בה.

הכסף שמשלמים הלקוחות אינו נחשב לדמי שביעית, ואין בו גם משום סחורה, שכן אינו משולם בעד הפירות, אלא כפריעת החוב שנתחייבו לבעל החנות ששילם במקומם לנכרי, בתוספת שכר טרחתו בקניית הפירות, הובלתם ואחסנתם, ובתוספת השתתפות בשאר ההוצאות השונות.

כדי לסדר מכירת פירות וירקות של נכרים בדרך של שליחות, יש לערוך הסכם כתוב של שטר שליחות בין בעל החנות לבין הלקוחות על פי הנוסח שנתקן על ידי החזון איש.

 נוסח זה כולל את מינוי בעל החנות לשליח לקניית הפירות מן הנכרי, וכן את סדרי גביית הכספים [3].

מכיון שבפועל לא תמיד חתמו כל הלקוחות על הסכמי השליחות, או שביקשו במהלך השמיטה לקנות בחנויות אחרות, בהן לא חתמו על הסכם שליחות, החלו לסדר את ענין השליחות כך: הצרכנים ימנו את ועדת השמיטה כשליח, והיא תמנה את כל בעלי החנויות כשליחים לקנות תוצרת מיבול נכרי – עבור כל השולחים. כחלק מסיכום זה, מסוכם שהחנוונים יקנו גם עבור צרכנים שלא חתמו על השליחות ונכנסו לקנות בחנות [4].

מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הסכים להסדר זה, והוסיף שלדעתו כדאי להוסיף גם שוועד הכשרות יפעל כבית דין לתועלת הציבור, וימנה את בעל החנות כשליח מטעמו לקנות מן הנכרי עבור הציבור, ובית הדין יפקח בעצמו ויקבע את המחירים. באופן זה, גם מי שלא חתם על שטר שליחות יכול לקנות בחנויות, מכיון שבעל החנות רכש את הפירות והירקות כשליח בית הדין עבור כלל הציבור [5].

 

 

פירות האילן שגדלו בידי ישראל בשמיטה, יש בהם קדושת שביעית ואסור לסחור בהם, אך ישנה אפשרות לחלקם לציבור במסגרת 'אוצר בית דין'.

'אוצר בית דין' הוא תקנה קדומה מזמן חז"ל, ששלוחי בית דין היו יוצאים לשדות, קוטפים פירות ומחלקים אותם לצבור לפי הצורך.

אוצר בית דין שנוסד על ידי גדולי ישראל בזמננו, פועל כך:

בית הדין, כשליח הציבור, ממנה את בעל המטע להיות שליח בית הדין, לטפל במטע כפי המותר, לקטוף ולהביא את הפירות. בית הדין מפקח באופן הדוק על ביצוע המלאכות ועל הקטיף, לוודא שהמלאכות נעשות באופן המותר בלבד.

בית הדין מחלק את הפירות לציבור, וגובה מהם תשלום עבור שכר הפועלים, ההובלה, האחסנה בקרור וכדומה.

בחלוקה זו אין איסור סחורה, והכסף הניתן על ידי המקבלים אינו נחשב לדמי שביעית. זאת משום שהכסף אינו ניתן עבור הפירות עצמם, אלא אך ורק עבור הוצאות בית הדין, ואילו הפירות עצמם – ניתנים בחינם.

חלוקת 'אוצר בית דין', צריך שלא תיראה כמכירה רגילה. לשם כך נעשים בחלוקה זו שנויים מסוימים:

ישנם בתי-דינים המקפידים לנהל את חלוקת הפירות שב'אוצר בית דין' שלהם בבתים פרטיים וכדומה, ולדעתם אין לנהל חלוקה זו בתוככי החנויות המשמשות כרגיל לממכר פירות וירקות. אולם לדעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אין מניעה לחלק פירות 'אוצר בית דין' אף בחנויות הרגילות, ובלבד שיהיה ניכר וברור כי הפירות הללו מחולקים במסגרת 'אוצר בית דין'.

בהוראת מרן החזו"א חלוקת הפירות מתבצעת במידה במנין ובמשקל על מנת לחלק את הוצאות בית הדין בשווה [6].

 

ירקות שגדלו בשנת השמיטה בשדה של יהודי, אסורים בדרך כלל באיסור ספיחין, ולכן לא ניתן לחלקם אף בדרך של אוצר בית דין. אמנם יש אופנים שונים של ירקות שאין בהם איסור ספיחין, (כגון ירקות שנזרעו וצמחו בשישית, ונלקטו בשביעית), שיש בהם קדושת שביעית אך אין בהם איסור ספיחין, וירקות אלו מותר לחלקם במסגרת אוצר בית דין [7].

לפי המידע המצוי בידינו כעת, אין התארגנות לחלוקת ירקות במסגרת 'אוצר בית דין' בשמיטה הבעל"ט, להוציא חלוקת בננות, שאין בהם איסור ספיחין.

פירות וירקות שגדלו בחו"ל בשנת השמיטה, אין בהם קדושת שביעית ולא איסור ספיחין. אמנם אין למכרם במידה במשקל ובמנין, כי אם באומד, שמא יבואו להחליף בינם לבין פירות הארץ, ויחשבו שמותר למכור גם את יבול הארץ במידה במשקל ובמנין.

מיני פירות וירקות שלא גדלים בארץ, מתר למכרם כרגיל. ואף מינים שגדלים כמותם בארץ, אך אם רוב הפירות המצויים בשוק ממין זה מיובאים מחו"ל, לא גזרו בהם חכמים, ומותר למכרם כרגיל.

וכן כאשר ניכר שהפירות מחוץ לארץ, מותר למכרם כרגיל, כי אין חשש שיטעו להחליפם בפירות הארץ. ואין צורך שרוב הצבור ידע להבחין שהפירות הם מחוץ לארץ, אלא כל שהבקיאים בסוגי הפירות יודעים להבדיל ביניהם – מותר למכרם כרגיל.

ולכן אם צורת הפרי שונה מצורת הפרי הגדל בארץ, או שיש עליהם מדבקה המעידה שמקורם מחו"ל, מותר למכרם כרגיל.

יש אומרים שאף פירות הנמכרים באריזה המעידה על מוצאם מחו"ל – מותר למכרם כרגיל[8]. והורה מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שפירות שהובאו באריזה המעידה שהם מחו"ל, מותר למכרם במשקל מידה ומנין גם לאחר שהוציאו את הפירות מן האריזה [9].

פירות וירקות השייכים לשנה השישית, מותר לקנותם כבשאר השנים ואין בהם קדושה כלל.

ניתן לראות כאן את רשימת סוגי הפירות והירקות המשווקים בשמיטה, שהם מיבול שישית.

 

צמחים שגדלים בעציצים שאינם נקובים, בתוך חממות נחלקו הפוסקים בדינם אם יש בהם קדושת שביעית ואם מותר לבצע בהם מלאכות בשביעית [10]. על פי הוראת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, כאשר העציצים והצמחים הם של נכרי, והנכרי הוא שעובד בהם, ניתן להקל שאין בהם קדושת שביעית.

על הוראה זו מסתמכים בגידול ירקות עלים ללא תולעים בלבד, הגדלים בחממות על גבי מצע מנותק (עציץ שאינו נקוב), ונוקטים שאין בירקות קדושת שביעית ושמותר למכרם כרגיל.

[1] משפטי ארץ פרק יט סעיפים יג,יד.

[2] משפטי ארץ פרק יז סעיף ו.

[3] משפטי ארץ פרק כו סעיף ח.

[4] שושנת העמקים פר ה סעיפים לט-מב.

[5] ישא יוסף תשובה עג.

[6] האיש וחזונו עמוד מד סעיף ז.

[7] משפטי ארץ פרק יג.

[8] משפטי ארץ פרק יב סעיף יח.

[9] ישא יוסף תשובה עג.

[10] משפטי ארץ פרק ז סעיף ה.