עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

לפי לוח זמני הביעור שמתפרסם, זמן הביעור של הלימונים ממשמש ובא, אך בעץ הלימון שבחצרי נותרו עדיין לימונים רבים מיבול שביעית. האם אוכל להסיק מכך שזמן ביעור הלימונים עוד רחוק, לפחות עבורי, ואוכל להמתין מלבער גם את הלימונים שבביתי עד שיכלו הלימונים שבחצרי?

תשובה

זמן הביעור הוא כאשר כלה אותו המין מרוב השדות, ואז יש לבער את כל פירות אותו המין, אף על פי שנשארו עדיין בכמה שדות.

גם הפירות המחוברים שנשארו חייבים בביעור, אלא שהפירות המחוברים נחשבים ממילא כמבוערים, שהרי בעל החצר הפקירם כבר כדי לקיים מצות “והשביעית תשמטנה ונטשתה”, ובכך מקיים גם את מצות הביעור לפי דעת הרמב”ן (שהמנהג כדבריו) שמצות הביעור היא להפקיר את הפירות [עיין להלן תשובה ז].

ברם, אדם שמשמר את פירותיו ואינו מפקירם – פירותיו אסורים לאחר הביעור, מכיון שנתחייבו בביעור ולא נתבערו.

הרחבה

מצות הביעור נלמדת מן הפסוק (ויקרא כה, ז) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול”, ומפרשת הגמרא (פסחים דף נב ע”ב): “אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר חנינא אמר קרא, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – האכל לבהמה שבבית, כלה לחיה אשר בשדה – כלה לבהמתך מן הבית.

והנה שנינו במשנה (שביעית פרק ט משנה ב): “שלש ארצות לביעור: יהודה, ועבר הירדן והגליל, ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת”. כוונת המשנה: שלגבי זמן ביעור מתחלקת ארץ ישראל לשלש ארצות, וכל ארץ וארץ מתחלקת לשלש ארצות, והם ההר, השפלה והעמק של כל אחת מהן.

ולכל ארץ – זמני ביעור משלה. כלומר, שכאשר כלו הפירות לחיה בשדה באחת הארצות, יש לבערם מן הבתים שבאותה ארץ, על אף שבארצות אחרות עדיין מצויים הפירות לחיה בשדה.

וטעם הדבר מפורש בגמרא (פסחים שם): “וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה”. ופירש רש”י: “מסורת מאבותינו דאין חיה שביהודה מתרחקת כל כך לצאת מיהודה לגליל ומגליל ליהודה וכו'”. לפיכך, גם אם בגליל מצויים פירות בשדה, עבור החיות  שביהודה נחשב שכבר כלו הפירות, ולכן ביהודה חייבים לבער מן הבתים.

ובמשנה הבאה (שם משנה ג) שנינו: “וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים”. כלומר, שזמן הביעור של פירות אלו הוא שווה בכל הארץ. והטעם, שעבור פירות אלו טורחות החיות ומתרחקות לכל חלקי הארץ, ולכן כל עוד ישנם במקום אחד נחשב שלא כלו לחיה שבכל הארץ. וכן פסק הרמב”ם (שמיטה פרק ז הלכה יא).

והנה לגבי זמן הביעור של תמרים שנינו בתוספתא (שביעית פרק ז הלכה טו), ותוספתא זו מובאת גם בגמרא (פסחים דף נב ע”א): “אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער”. ופירש רש”י: “אוכלין בתמרים וכו’ עד שיכלה דקל האחרון שבצוער, שהיא עיר התמרים”, ולכאורה משמע שכל עוד קיים איזה פרי באיזה מקום באותה ארץ – עדיין לא הגיע זמן הביעור. וכך היא לשון המבי”ט (שו”ת המבי”ט חלק ג סימן מה): “פרי אחד באיזה אילן”.

ולפי זה, אם בגינתו נותרו עדיין לימונים על העץ, הרי שזמן הביעור של הלימונים טרם הגיע. ולא רק לגביו, אלא לגבי כל אותה הארץ. ויוכל להמתין מלבער גם את הפירות שבביתו.

אמנם, נראה שהחזון איש חולק על המבי”ט. בדבריו (שביעית סימן ט ס”ק ח ד”ה שם) מתבאר שמצות ביעור נוהגת גם בפירות מחוברים, וכתב: “אע”ג שהן במחובר – לא קרינן בהו לא כלה מן החיה בשדה, כיון שאין המין מצוי בשדה, אף על גב דאיכא גנה אחת”. לשיטת החזון איש אין מתחשבים בגינה אחת כדי לקבוע את זמן הביעור.

ואכן, במקום אחר (שביעית סימן טו ס”ק ח) מרחיב החזון איש, שלא די שנותרו אי אלו פירות פה ושם, אלא צריך שתישאר לחיות כמות מספקת, ועיקר קביעת זמן הביעור הוא כאשר כלו הפירות שאגרו החיות במאורות ובמחבואות, ואזי אפילו נותרו מעט פירות בשדות – נחשב כבר שכלו הפירות לחיה. וסיים שם החזון איש שאכן לא ניתן לקבוע את זמן הביעור לפי הנראה לעין, אלא הדבר תלוי בהכרעת הדעת, כאשר כוונו חכמים ברוח קדשם.

במאמרו של ראש בית המדרש, הגאון רבי יוסף אפרתי שליט”א (נדפס בקובץ הליכות שדה גליון מס’ 191) הובא שבקונטרס “הלכות שמיטת קרקעות” שנדפס בחיי החזון איש נכתב בשמו “שהדבר תלוי ברוב השדות והכרמים”.

ועל דרך זו הובא (שם) גם בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שמסתבר שהדבר תלוי ברוב המקומות בהם גדלים פירות המין הזה, וככל שהפירות פזורים במקומות רבים – כך צריך לישאר יותר מקומות שבהם יש פירות כדי להציל מהביעור.

ולשיטתם צריך לפרש, שלשון התוספתא: “עד שיכלה האחרון שבצוער”, אין הכוונה כפשוטו, עד שיכלה התמר האחרון מן הארץ – כאשר פירש המבי”ט, אלא שהתוספתא נתנה סימן, שכל עוד לא כלה האחרון בצוער – עדיין קיימים תמרים רבים במקומות רבים, והם מצויים לחיות במידה מספקת.

ולפיכך, בנידון שאלתנו, על אף שבגינה זו נותרו לימונים רבים, ואולי גם בגינות הסמוכות, מכל מקום יש ללכת אחרי זמן הביעור שנדפס בלוחות, אשר נקבע לפי רוב השדות ורוב המקומות בהם מגדלים כל מין ומין.

ויש לבער בזמן זה את כל הפירות מן הבית, וגם על הפירות המחוברים בעץ חלה חובת הביעור, כאשר הבאנו לעיל מדברי החזון איש.