עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

ברוך ה’ זכיתי לאחרונה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, וזו לי הפעם הראשונה שאני זוכה לאכול מפירות השמיטה ולנהוג בהם קדושת שביעית.

כעת, מתקרבים והולכים זמני הביעור של פירות השמיטה, וברצוני להבין בצורה מסודרת, מה היא מצות הביעור שנאמרה לגבי פירות שביעית, מתי צריך לעשותה, וכיצד?

תשובה

כאשר נגמרה העונה של מין מסוים, וכלו הפירות שנותרו בשדות, ואינם מצויים עוד לחיות הניזונות מהם, זה הוא הזמן של מצות הביעור. בזמן זה חייב כל אדם שמחזיק בביתו פירות מרובים ממין זה, לבערם מרשותו.

אמנם, גם בזמן הביעור רשאי כל אדם להשאיר ברשותו פירות בכמות של מזון שלוש סעודות, עבורו ועבור כל אחד ואחד מבני ביתו. וכן רשאי לחלק לשכניו וקרוביו מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד, להם ולבני ביתם. אך את שאר הפירות – עליו לבער.

וכיצד מבערים? לדעת הרמב”ם מצות הביעור היא כפשוטו – לאבד את הפירות בשריפה או בדרך אחרת. אך הכרעת הפוסקים היא לנהוג כדעת הרמב”ן, שמצות הביעור אינה לאבד את הפירות, אלא להוציאם מרשותו ולהפקירם, וכן המנהג למעשה.

ועל כן ביום הביעור, יש להוציא את הפירות מן הבית לרשות הרבים, ולומר בפני שלושה אנשים: “פירות אלו הפקר הם”. לאחר שהפקירם, יוכל לחזור ולזכות בכולם, גם ביותר ממזון שלוש סעודות.

בתוך יום הביעור – אפשר לקיים את המצוה מתי שירצה, עד שקיעת החמה.

הרחבה

מצות הביעור נלמדת מן הפסוקים (ויקרא כה, ו-ז) “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל”. ודרשו חז”ל (פסחים דף נב ע”ב): “אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר חנינא אמר קרא, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – האכל לבהמה שבבית, כלה לחיה אשר בשדה – כלה לבהמתך מן הבית”. הרי שבשעה שכלו הפירות בשדות יש לבער ולכלות את הפירות שנשארו בבית.

ומה הוא הביעור: דעת הרמב”ן (בפירושו על התורה, ויקרא כה פסוק ז) שמצות הביעור היא להפקיר את הפירות. וז”ל: “צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור, ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם”. ומבואר מדבריו שאחרי שהפקיר את הפירות בעת הביעור, מותר להמשיך ולאכול מהם ואינם נאסרים באכילה.

אך אחרי כן מביא הרמב”ן את שיטת הרמב”ם (שמיטה ויובל פרק ז הלכה ג), שלדעתו מצות הביעור היא לאבד ולכלות את הפירות מהעולם. וז”ל הרמב”ן בהמשך דבריו: “והרב רבי משה והרבה מן החכמים סבורין שהביעור אוסר לגמרי, וטעונין שריפה, או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים”.

הראב”ד (בהשגותיו על הרמב”ם שם) משלב את שתי השיטות, ומפרש שמצות הביעור נחלקת לשני חלקים, בשני זמנים שונים:

בתחילה, כאשר כלה אותו המין מן העיר וסביבותיה, עליו להביא את הפירות לאוצר בית דין שבעיר שיחלקום לכל דורש, ואם אין שם אוצר בית דין עליו להפקיר את הפירות, ויכול לחזור ולזכות בהם כשאר בני אדם. לאחר מכן, כשכלה מין זה מכל הארץ, עליו לבערם לגמרי, ולאבדם מן העולם בשריפה או בכל דרך אחרת.

להלכה, נקטו הכסף משנה (שמיטה פרק ז הלכה ג) ומהר”י קורקוס שם כדעת הרמב”ן. וזה לשון הכסף משנה: “אע”פ שלדעת רבים צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור, וכן כתב רש”י בפרק מקום שנהגו שהביעור הוא (להניחם) במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מכל מקום כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם, כל שכן בשעת הדחק כי רב הוא”, עכ”ל.

וכך הכריע החזו”א (שביעית סימן יא ס”ק ז): “ואנן נהיגין להקל כדעת ר”ש והרמב”ן, כמו שכתב הכס”מ בשם הרי”ק”.

ואמנם מצאנו מרבותינו האחרונים גם מי שמחמיר לנהוג ביעור ממש כדעת הרמב”ם, והוא בעל החכמת אדם בספרו שערי צדק (שער מצות הארץ פרק יט), וז”ל: “ומי אשר מלא ידו לה’ ויכולת בידו לקיים מצות ביעור ע”י שריפה, נראה לי שיעשה כן, שאיזה ימים קודם שיגיע לזמן ביעור יחלק הכל לעניים, וישאיר לעצמו מעט מכל מין כדי לקיים בו מצות ביעור בשריפה בזמנו. וכן דעתי לעשות אם יזכני ה’ לעלות לארץ הקודש, ולקיים מצות שביעית וביעורו”.

אולם הגר”י דיסקין זצ”ל (בספר השמיטה פרק ט הערה 3) העיר על דברי החכמת אדם, שחומרא זו מביאה לידי קולא, שהרי כאשר שורף את הפירות לחוש לשיטת הרמב”ם, נמצא מפסיד פירות שביעית בחנם לדעת הרמב”ן. ואולי סבר בעל החכמת אדם שכיון שרשאי להחמיר כדעת הרמב”ם שאסור להשתמש בפירות שביעית לאחר זמן הביעור, נמצא שאינם עומדים לאכילה, וממילא אין איסור באיבודם. ומכל מקום, הכרעת החזון איש שהמנהג כדעת הרמב”ן, שאין לאבדם אלא להפקירם וזו היא מצות הביעור.

ועתה נבאר כיצד הוא סדר הביעור, לשיטת הרמב”ן.

שנינו בתוספתא (שביעית פרק ח הלכה ב): “מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור, מחלק מהן לשכניו ולמיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו, ואומר: אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול, וחוזר ומכניס, ואוכל והולך עד שיכלו”.

כלומר, בהגיע זמן הביעור מותר להשאיר אצלו פירות בשיעור מזון שלוש סעודות (ונרחיב בזה בעז”ה בתשובות הבאות), וכן מותר לו לחלק כשיעור הזה לשכניו ולמיודעיו, ואת יתר הפירות עליו לבער. וכיצד מבערם: “מוציא ומניח על פתח ביתו, ואומר: אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול, וחוזר ומכניס, ואוכל והולך עד שיכלו”.

ומשמע לכאורה מלשון התוספתא שאינו צריך להפקירם ממש בלשון הפקר, ודי שיתן רשות לכל מי שרוצה לבוא וליטול.

אמנם, החזון איש כתב (קונטרס סדר השביעית אות י): “ומהו ביעור? מוציא הפירות לשוק ומפקירם בפני שלשה בני אדם”, משמע שצריך להפקירם ממש, ככל דיני הפקר. ועל כן לכאורה טוב שיאמר בלשון ההפקר המוזכר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רעג סעיף ב): “נכסי אלו הפקר לכל”.

ואחר הביעור, רשאי לחזור ולזכות בהם, כמבואר בתוספתא (הנזכרת לעיל): “וחוזר ומכניס, ואוכל והולך עד שיכלו”. וכך כתב גם החזון איש (קונטרס סדר השביעית שם): “ויכול בעצמו לחזור ולזכות בפירות אלו אחר שהפקירם”.

ומתי מבערים? מינים אחדים נתפרש זמן ביעורם להדיא בגמרא (פסחים דף נג ע”א): “אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים”. אך בשאר הפירות המצויים לא ניתן לקבוע בוודאות איזה יום בדיוק הוא יום הביעור, רק ישנה תקופה של כמה שבועות שבמהלכה כלה המין בשדה, ואין לדעת בוודאות מתי כלה, כפי שיתבאר בתשובה ו.

ביום הביעור: דעת החזון איש, שניתן לקיים את הביעור אימתי שירצה, עד שקיעת החמה, ואינו חייב לבערם מיד בבוקר. וזה לשונו (שביעית סימן יא ס”ק ו ד”ה ובענין): “ולא איתפריש כמה הוא רשאי לשהות כדי למצוא אוכלין, ואפשר דעד שקיעת החמה”. כלומר: מותר להתעכב כל אותו היום, וכן לאכול מהם ולחלק למי שירצה, ובלבד שיבערם לפני שקיעת החמה. אבל דעת המנחת שלמה שחייב להפקיר מיד כשכלה המין בשדה. (כך עולה מדבריו בסימן נא, ועיין בזה בספר משפטי ארץ שביעית פרק לא הערה 30).

לגבי מינים שזמן ביעורם אינו ידוע בוודאות, עיין בתשובה ו ששם הרחבנו.