עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

לאחרונה עברנו להתגורר בעיר מרוחקת, בה נוסדה קהילת אברכים צעירה ומתפתחת. לקראת שנת השמיטה באו האברכים בדברים עם הירקן השכונתי, וסיכמו עמו שהפירות שבחנותו ימכרו בהסדר “שטר שליחות”. אכן, הירקן אינו מבין את ענין השליחות לאשורו, והוא מתייחס לנושא כאל “טקס דתי” ותו לא. האם הסדר השליחות הזה תקף, ומאפשר לנו לרכוש פירות נכרים בחנותו?

תשובה

אם המוכר אינו מבין את ענין השליחות כלל, והוא מתייחס אליה כאל טקס דתי בלבד, אכן יש מקום לחשוש שחתימתו אינה מועילה והשליחות בטלה.

אכן אם יכתבו את שטר השליחות כחוזה משפטי שיהיה קביל גם בערכאות, יבין המוכר שהחוזה אכן מחייב, וחתימתו על השטר תהיה תקפה.

הדרך הנכונה היא לפנות לאחת מוועדות הכשרות המנוסות והמקובלות, שתקבל על עצמה את הסדרת השליחות מול הירקן ואת הפיקוח על התוצרת.

ביאורים

לכאורה היה מקום לדמות את נידון שאלתנו לנידון המפורסם בדבר מכירת החמץ של בעלי המפעלים והחנויות שאינם שומרי תורה ומצוות. רבים דנו בשאלה האם מכירתם אכן מועילה, או שמא אינם מתכוונים למכירה גמורה ואינם חותמים על השטר אלא כדי לעמוד בדרישות וועד הכשרות.

ראש בית המדרש הגר”י אפרתי שליט”א דן בהרחבה בשאלה זו, בשו”ת ישא יוסף (אורח חיים סימן פד). והביא שם את דברי מחצית השקל (אורח חיים סימן תמח) שערער על שטרי המכירה שנחתמים על ידי עמי הארצות, וקבע שמאחר וברור לנו שהם אינם מתכוונים למכור באמת את החמץ, אין תוקף למכירתם.

וכתב הגר”י אפרתי שליט”א שעל אחת כמה וכמה יש לערער על שטרי המכירה שנחתמים על ידי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, שבוודאי אין כוונתם למכירה אמיתית. ובפרט כאשר אינם באים מיוזמתם למכור את החמץ, אלא שועדת הכשרות דורשת זאת מאיתם כתנאי לתעודת הכשרות. והוסיף וכתב, “ומה נאמר על שבר בת עמנו, דאפילו מנהג אבותיהם אין בידיהם, ואפילו מצוות אנשים מלומדה ליכא, וכל כוונתם בבואם לחתום על שטר ההרשאה אינו אלא על פי דרישות ובקשת ועד הכשרות, לכן נראה ברור שאין בשטר הרשאה זה ממש”.

ויסוד הדברים מבואר בדברי החזו”א (שביעית סימן כז ס”ק ז), לגבי ‘היתר המכירה’, שדעת החזו”א היתה שאין לו כל תוקף, מחמת כמה טעמים, ואחד מהם הוא שגם הם בעצמם אינם מתייחסים למכירה זו כאל מכירה אמיתית בעלת תוקף. וכלשון החזו”א: “דאם הערבי תובע לקיים המקח, היו אומרים לו: כך דינכם דבלא רשימת הטאב”ו לא קנה”. כלומר, היו טוענים לערבי שמכירה זו אינה מועילה באמת.

מדברי החזו”א נלמד שאם המוכר אינו מתכוון באמת למכור, ויוכל לטעון שאין למכירה תוקף חוקי, ושלא חתם עליה אלא כדי שיקבל את תעודת הכשרות, הרי היא בטלה.

וכתב הגר”י אפרתי (שם): וכשבאנו לדון לפני עמוד ההוראה מרן הגרי”ש אלישיב (שליט”א) זצ”ל, אמר דאי אפשר לסמוך על מכירת חמץ ע”פ שטר הרשאה רגיל שנחתם ע”י יהודים שאינם שומרי תו”מ, משום דלשטר כזה אין כל תוקף ואינו ראוי אלא לצור ע”פ צלוחיתו. ולכן בהכרח לעשותו באופן שיהא ניתן לממשו ע”פ חוק, ואז כשהחותם יודע שיש אפשרות לממש את השטר אפשר לומר דהשטר מועיל”.

ולכאורה הוא הדין לענין שטר השליחות לצורך מכירת פירות נכרים בשמיטה, שאם החותם אינו מתכוין באמת לקיים את הנאמר בשטר, אין לו כל תוקף. ולפיכך צריך לנסח את שטר השליחות באופן שיהיה תקף ומתקבל גם על פי חוק המדינה, כך שהמוכר יבין שמדובר במסמך ממשי ומחייב לכל דבר וענין.

אולם ראש בית המדרש הגר”י אפרתי שליט”א ביאר, שוועדות הכשרות הנוהגות קדושה בפירות נכרים, מסדרות בעצמן את ענין השליחות מול המוכרים, והן מסכמות אתו בהסכמים מפורטים וברורים כמה יוכל להרויח ממכירת פירות הנכרים עבור מה שמתעסק בזה (בשונה משאר השנים), ובאופן כזה אין כל חשש של חוסר גמירות דעת מצד המוכר, מכיון שהחוזים נערכים בצורה רצינית ומחייבת.