שאלה
כמה שבועות לפני תחילת השמיטה זרעתי בגינתי ירקות, והם הספיקו לנבוט ולבצבץ מעל פני הקרקע עוד לפני ראש השנה. אמנם עיקר גידולם יהיה בשביעית.
האם ירקות אלו אסורים באיסור ספיחין?
תשובה
נחלקו הראשונים בדבר, ולהלכה אנו נוקטים כדעת רוב הראשונים, שאם הירקות התחילו לגדול בשנה השישית – אין בהם איסור ספיחין.
והחזון איש נוקט שלדעה זו, כל שנבטו הירקות בשישית מעל פני הקרקע, אפילו מעט, אין בהם איסור ספיחין.
אמנם, יש בירקות אלו קדושת שביעית לכל דבר, אסור להפסידם ואסור לסחור בהם.
הרחבה
לפני שניגש לנידון השאלה נבאר תחילה מה הוא 'איסור ספיחין'.
ספיחין, הם גידולים שצמחו מאליהם בשנת השמיטה, מזרעים או משורשים שנותרו באדמה מן השנה השישית. הם נקראים ספיחין לפי שהם נספחים ונטפלים לתבואת השנה שעברה.
בגמרא (פסחים דף נא ע"ב) מובאת דעתו של רבי עקיבא שספיחין אסורין באכילה מן התורה, והוא לומד זאת מן הפסוק (ויקרא פרק כה פסוק כ): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השבעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", אמר רבי עקיבא, וכי מאחר שאין זורעין – מהיכן אוספין? מכאן לספיחין שהן אסורין. כלומר, אף מה שצמח מאליו בשדה אסור באכילה מן התורה, ומכיון שכך – יאמרו מה נאכל בשנה השביעית.
אבל בתורת כהנים (שם) מובאת דעת חכמים החולקים וסוברים שהספיחים אינם אסורים מן התורה. והם מפרשים את הפסוק כך: וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע, ואף מה שצמח מאליו אסור לנו להכניסו לקיום, ויש לבערו בזמנו, ומכיון שכך – מה אנו אוכלים מן הביעור ואילך. ולדעת חכמים, איסור הספיחין הוא מדרבנן, כמבואר בתורת כהנים שם.
וכדבריהם פוסק הרמב"ם (שמיטה פרק ד הלכה א-ב): "כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים (השורשים) שנקצרו מקודם וחזרו ועשו וכו', בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה. ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה".
טעם האיסור מבואר בהמשך דברי הרמב"ם: "ולמה גזרו עליהם, מפני עוברי עבירה. שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית".
והוסיף הרמב"ם (שם הלכה ג), שגזירת ספיחין נאמרה רק על ירקות תבואה וקטניות שדרך לזרעם בכל שנה מחדש, ובהם חששו שמא יזרעום עוברי עבירה בשביעית ויאמרו ספיחי שישית הם, אבל על פירות האילן לא גזרו.
וכתב מהר"י קורקוס, שנראה שהרמב"ם למד טעם זה ממה שהתירו חכמים (במשנה שביעית פרק ט משנה א) אותם מינים שאין דרך לזורעם בגינות, ומזה למד שהטעם הוא שלא יזרעם ויאמר שמאיליהן עלו, ולפיכך התירו באותם המינים שאין לחוש שיזרעם. ובדומה לזה כתב גם הכסף משנה (שם).
וכתב החזון איש (סדר השביעית ס"ק ג): "חכמים גזרו איסור (על) פרי האדמה כדי לעשות סייג לעוברי עבירה, שלא יבואו לעבוד אדמתם בשביעית. וגזרו אף בצמחו מאליהן, שבעלי עבירה יזרעו ויאמרו מאליהן צמחו".
ועתה ניגש לברר את דינם של הירקות שנזרעו בשישית ונלקטו בשביעית, האם יש בהם איסור ספיחין או לא. ונחלקו הראשונים בדבר.
דעת הרמב"ם (שם הלכה ט-יב) שכל תבואה קטנית וירק שחלה עליה קדושת שביעית, אסורה מדרבנן משום ספיחין. הרמב"ם סובר שחכמים לא חילקו בגזירתם, ואסרו כל ירק, קטנית או תבואה המשתייכים לשנה השביעית. ומכיון שבירקות הולכים אחר הלקיטה, וכל ירק שנלקט בשביעית מוגדר כגידולי שביעית לענין קדושת שביעית, אפילו אם נגמר גידולו בשישית, לפיכך חל עליו גם איסור ספיחין מדרבנן.
ונמצא שלפי הרמב"ם ירקות שנזרעו וגדלו בשישית, ונלקטו בשביעית, אסורים באיסור ספיחין.
ומכל מקום כתב החזון איש (סימן ט ס"ק ג) שגם לדעת הרמב"ם, אם כבר נגמר גידול הירק בשישית ולא צמח כלום בשביעית, אין בו איסור ספיחין, על אף שנלקט בשביעית ויש בו קדושת שביעית. וכך כתב בדרך אמונה (שמיטה פרק ד ס"ק פה).
אמנם דעת הר"ש (שביעית פרק ט משנה א) והתוס' (פסחים דף נא ע"ב, בסוף ד"ה כל), וכן דעת הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כה, ה) ועוד ראשונים, שאיסור ספיחין אינו תלוי כלל בקדושת שביעית, שלא גזרו חכמים אלא בירקות שתחילת גידולם היתה בשביעית.
ולדעתם, ירק שהתחיל לגדול בשישית אין בו איסור ספיחין, על אף שנלקט בשביעית ויש בו קדושת שביעית. והרמב"ן על התורה מסביר זאת, שמכיון שהתחיל לגדול בשנה השישית – אינו נקרא 'ספיחי שביעית' אלא 'ספיחי שישית'.
וזה לשון הרמב"ן (שם): "אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית, יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה כו' ואף על פי שגדלו לגמרי בששית, מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית, אבל אין בהם משום ספיחים, שאינם ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו. ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים".
והחזון איש נקט בכמה מקומות להלכה כדעת הר"ש התוספות והרמב"ן, (שביעית סימן ט ס"ק יז ד"ה ירק, וד"ה ובעיקר, וכן בסימן יד סוף אות ט, ובסימן כ אות ב, ובעוד מקומות), וטעמו, שכיון שאיסור ספיחין עיקרו דרבנן, אזלינן בתר המיקל בדברי סופרים.
אכן עדיין יש לברר מה הוא השיעור שיגדל הירק בשישית ויצא מכלל איסור ספיחין, לדעת הר"ש והרמב"ן. המנחת שלמה (חלק א סימן מט) נקט שצריך שיקבל שם פרי בשישית, ולכן רק אם הגיע לעונת המעשרות בשישית אין בו איסור ספיחין.
אולם בשם החזון איש מוסרים שאם אך יצאה הנביטה מעל פני הקרקע בשישית, שוב אין בו איסור ספיחין. כך כתב בספר נתיב השמיטה (סימן ב סעיף א).
וכן יש לדייק מלשון הר"ש (שביעית פרק ט משנה א). הר"ש מקשה היאך מצאנו דין ביעור בירקות, והרי ירקות של שביעית אסורים באיסור ספיחין. ומתרץ: "ומיהו משכחת ליה כשהתחילו לצאת בשישית ונגמר רוב גידולו בשביעית". מלשונו: "שהתחילו לצאת בשישית" משמע שכל שיצאו מעל פני האדמה בשישית, אין בהם איסור ספיחין.
ועיין עוד בספר נתיב השמיטה (שם, מסעיף ו' ואילך) שבישוב נתיבה זרעו שלשה ימים לפני ראש השנה, וחלק מהזרעים נבטו מעל פני הקרקע עוד לפני ראש השנה וחלקם לא נבטו עד אחרי ראש השנה, והחזון איש הגיע למקום ובדק את הזרעים והתירם. אמנם בחוט שני (פרק ד ס"ק י) כתב שהיתר זה היה בשעת הדחק. ועיין עוד בספר ארחות רבינו (חלק ב עמוד שלא).