רבי שאול רייכנברג שליט"א
מרבני בית המדרש ומחבר ספר ’משפטי ארץ'
ירקות עלים המועברים מעציץ שאינו נקוב לנקוב
מאמר מתוך הליכות שדה 224 – תמוז תשפ"ג
שאלה:
באחד ממקומות הגידול לירקות עלים בעציצים, התעוררה שאלה האם יש לחוש שירקות העלים הגדלים במקום הם תערובת באותו צמח של ירקות שגדלו בעציץ נקוב וירקות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, ועל כן יש לחוש להפרשה מן הפטור על החיוב ולהיפך.
סדר הגידול באותו מקום הוא כדלהלן:
זורעים את הזרעים על משטח ספוג שהוא עצמו נחשב נקוב אך מונח על משטח חוצץ. לאחר מכן מעבירים אותו לחדר הנבטה שגם בו השתיל הוא במצב של אינו נקוב. לאחר זמן שגדל מעבירים את משטחי הספוג מעל גבי בטון היצוק על אלומיניום לשולחנות שאינם נקובים שם הירקות גדלים עוד זמן, ואח"כ מעבירים שוב על בטון היצוק על אלומיניום למקום הגידול הסופי שהוא אינו נקוב.
השאלה:
צמח שגדל בעציץ נקוב על חציצה (שאז הוא אינו נקוב) והעבירו אותו לחציצה אחרת מעל אדמה, האם ההעברה גורמת שיש באותו הצמח שני חיובים, נקוב ואינו נקוב.
תשובה:
על מנת לעמוד לברר הלכה זו לפרטיה, יש להקדים תחילה את דיני ירק הגדל בעציץ שאינו נקוב וניקב.
א. שתיל ירק שהתחיל לגדול בעציץ שאינו נקוב וניקב או העבירו אותו עם גושו לקרקע האם אפשר להפריש ממנו על שתיל שגדל כל הזמן בעציץ נקוב.
- איתא ברמב"ם הלכות תרומות פרק ה הלכה טז: “תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומתו תרומה ויחזור ויתרום. תרם מן הנקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר". משום שעציץ שאינו נקוב חייב בתרומות ומעשרות רק מדרבנן, ועציץ נקוב חייב מן התורה, ודרבנן לא יכול לפטור דאורייתא. לכן תרם משאינו נקוב על נקוב צריך לשוב ולתרום, תרם מן הנקוב החייב מדאורייתא על שאינו נקוב שהוא רק מדרבנן, הנקוב לא נעשה תרומה מן התורה וממילא מן התורה הוא נשאר טבל וצריך לתקנו, אבל את הדרבנן הוא פטר."
- הגמרא במנחות ע,א מסתפקת בגדל בעציץ שאינו נקוב ואח"כ נקבו מה דינו. והספק הוא (כפי שנראה שם מרש"י), שבתחילת הסוגיה הגמרא מסתפקת האם גידולים שנוספו על העיקר דינם כעיקר כיון שגדלו ממנו או שאין דינם כעיקר. ולאחר מכן מסתפקת הגמרא אם הגידולים אינם כעיקר וגידולים שגדלו בעציץ שאינו נקוב אחרי נקיבת העציץ דינם כגדלים בעציץ נקוב אע"פ שתחילת גידולם היה באינו נקוב, האם הגידולים מחייבים גם את העיקר שיחשב כגדל בעציץ נקוב או לא. ועל כך אמר אביי: “הכא חדא זריעה היא איחבוריהוא דקא מיחבר". ופרש"י, שכאן בעציץ שניקבו אין להסתפק האם הגידולים גוררים את העיקר, שאין אנו צריכים שהגידולים יגררו את העיקר אלא שהכל נחשב לזריעה אחת ונחשב שהעציץ שאינו נקוב עכשיו משריש, וממילא מתחייב הכל. וכן נראה שם ברבנו גרשום ובשיטה מקובצת אות יז,יח .
אמנם לרש"י הגמרא נשארת בבעיה אך לרבנו גרשום ולשיטה מקובצת כך פוסקים. א"כ לשיטת רש"י (לצד אחד של הבעיה) ולרבנו גרשום ולשיטה מקובצת, עולה לכאורה שכשמפריש משתיל שהתחיל גדילתו בעציץ שאינו נקוב ואח"כ העבירו אותו עם גושו לקרקע, על שתיל שהתחיל בעציץ נקוב והועבר אח"כ לקרקע ההפרשה מועילה, משום שנראה שהעברה בגוש לקרקע דינה כנקיבת העציץ ולא כשתילה חדשה. (כמו שלערלה מצטרפים שנות הערלה אם מעבירים את העץ עם גוש העפר), ובעציץ שניקב הרי הכל מתחייב כעציץ נקוב. (ואם עקר את הצמח מהעציץ שאינו נקוב ושתלו בעציץ נקוב בלי גוש עפרו, אזי נשארת הגמרא בספק מה דין התוספת ומה דין העיקר.)
אך הרמב"ם תרומות פרק ה הלכה טו פסק: “זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב והביא שליש אח"כ נקבו ונגמרה התבואה והוא נקוב, הרי היא כצומח באינו נקוב עד שיקבנו קודם שיביאו שליש ."וכתב הכסף משנה שאע"פ שהגמרא במנחות נשארה בספק, הרמב"ם הכריע כירושלמי מעשרות פרק ה הלכה ה שכתב שעכשיו ניקב ומה שגדל עד עכשיו דינו כגדל באינו נקוב, וממילא כתב הרמב"ם שתלוי אם הנקיבה הייתה קודם עונת המעשרות או אחריה. וביאר החזו"א שביעית סי 'ח ס"ק יב שהרמב"ם סובר שמה שגדל והגיע לשליש בעציץ שאינו נקוב הרי זה כמו שהביא שליש ביד הקדש או גוי שהכל פטור.
ולשיטת הרמב"ם עולה ששתיל שהגיע לעונת המעשרות בעציץ שאינו נקוב דינו מכאן ולהבא גם כגדל בעציץ שאינו נקוב ואי אפשר להפריש ממנו על הגדל כל הזמן בעציץ נקוב. ולפי זה יש לדון על כל ירק וירק מתי היא עונת המעשרות שלו .
ובפרי הירק (כגון עגבניות ומלפפונים שבמשך תקופה מוציאים כל הזמן פירות חדשים) יתכן שבאותו צמח חלק מהפירות שעל הצמח הגיעו לעונת המעשרות כשהיה עדיין אינו נקוב וחלק הגיעו לעונת המעשרות רק אחרי שניקב, ואין להפריש מאלו על אלו. ובירקות עלים כגון חסה ,כרוב, בצל ירוק וכדומה, יש לדון מתי עונת המעשרות שלהם, וכדלהלן.
ב. זמן עונת המעשרות בירקות עלים
מבואר במעשרות פרק א משנה א: “כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול". פירוש: כל פרי או ירק שהם אוכל כבר בקטנם אע"פ שתמיד משאירים אותם לגדול, עונת המעשרות שלהם כבר בקטנם והם חייבים במעשרות גם כשקטפו אותם כשהם קטנים. א"כ לכאורה העלים הקטנים שיצאו כיון שהם כבר ראויים לאכילה הגיעו לעונת המעשרות, והרי הם כמו הבאת שליש בתבואה. ולדעת הרמב"ם כשתחילת הגידול של העלים הייתה בעציץ שאינו נקוב אף אם נקבו אחר כך, דינם כמי שלכל אורך גידולם גדלו בעציץ שאינו נקוב ואי אפשר להפריש מהם על הגדל כל הזמן בעציץ נקוב.
והנה על הנאמר במשנה כל שתחילתו אוכל וכו' כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: “הם מיני ירקות ,לפי שהם ראויות לאכילה תיכף מצמיחתן ואחר גמר גידולן, ואין מניחין אותן בארץ אלא כדי שיגדלו, וזה דרך רוב הירקות, ולפיכך הם חייבות במעשר בשעת קטנן או גודלן, לפי שהם ראויות לאכילה בין גדולות ובין קטנות. ומה שאינו ראוי לאכילה בתחילת צמיחתו כמו פירות האילן, אינו חייב במעשר עד שיעשו אוכל, למה שאמר ה' יתברך (ויקרא כז) מזרע הארץ מפרי העץ, עד שהיה פרי. ואמר גם כן עשר תעשר את כל תבואת זרעך, עד שיעשה תבואה", עכ"ל .מבואר ברמב"ם שרוב מיני הירקות ראויים לאכילה בתחילת גידולם. וכן כתבו הר"ש הרא"ש והרע"ב שמה שכתבה המשנה שתחילתו אוכל כוונתה לירק ומה שכתבה המשנה שאין תחילתו אוכל כוונתה לפירות האילן. וכ"כ התפארת ישראל: “כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל, ככל ירקות דמיד שגדלין ראויים לאכילה". (וכך איתא בתוספתא א,ב, “כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל כגון ירק חייב בתחילתו ובסופו, …כל שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל כגון פירות אילן, פטור בתחילתו וחייב בסופו .)"
וא"כ צ"ב שבמשנה ד כתבה המשנה: “ובירק הקישואים, והדלועים, והאבטיחים, והמלפפונות ,התפוחים והאתרוגין, חייבים גדולים וקטנים". ויש להבין למה מנתה המשנה בירק רק ד' מינים אלה. (מה שכתבה המשנה תפוחים ואתרוגים, פירשו הראשונים שהכוונה שבפירות האילן חייבים בקטנם רק אלה). וצ"ל שהרי יש שלושה מיני ירקות, ירקות עלים ירקות שורש ופרי הירק. וירקות עלים הם אוכל גמור בתחילת גידולם ואין כמעט הבדל בהם בין שהם קטנים לבין שהם גדולים ,ועליהם כתבה התוספתא וכתבו הראשונים במשנה א שרוב הירקות הם אוכל כבר בתחילת גידולם. אך יש גם מיני פירות ירק ובהם רק ארבעת המינים המנויים במשנה ד ראויים בקטנם .
וכדברינו יש לדייק בלשון הרמב"ם פ"ב ה"ד שאחרי שכתב בהלכה ג פירות שאינם ראויים לאכילה בקטנם, כתב בהלכה ד: “פירות שהן ראויים לאכילה בקטנן כגון הקישואים והמלפפונות שאין מניחין אותן אלא כדי להוסיף". מדוע הרמב"ם מכנה כאן ירקות בלשון פירות, אלא שכוונתו לחידוש שבירק, שבפרי הירק יש מינים שהם כבר אוכל בתחילתם. ובהמשך בהלכה ה כתב: “ובירק הקישואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות וכל כיוצא בהן חייבין בקטנן כמו שביארנו ."כלל ב"כל כיוצא בהן" את כל סוגי הירקות.
והנה איתא בירושלמי מעשרות פרק א הלכה ג: “תמן תנינן הלוקח שדה ירק בסוריא (הקונה שדה ירק בסוריא מגוי), עד שלא באו לעונת המעשרות חייב (אם קנה מהגוי לפני שהירק שבשדה הגיע לעונת המעשרות, חייב בתרומות ומעשרות), משבאו לעונת המעשרות פטור (אם קנה מהגוי אחרי שהירק הגיע לעונת המעשרות, פטור מתרומות ומעשרות), ולוקט כדרכו ולוקח (ורשאי היהודי ללקוט כדרכו בלי להפריש תרומות ומעשרות). וכא את אמר הכין (כאן אתה אומר שאין עונת המעשרות בירק שהוא חייב כבר בקטנו, ואילו שם מבואר שיש עונת המעשרות בירק). חזקיה אמר בשדה של קישואין ודילועין היא מתניתא".
פירש הרש"ס שהמשנה של לוקח ירק לא מדברת בכל ירק אלא בקישואין ודלועין ובהם יש איזה זמן לעונת המעשרות, שאמנם חייבים בקטנם אך מ"מ יש איזה זמן, ואילו משנה א מיירי בשאר ירק כגון סילקא (ירק עלים), שלו אין זמן כלל. ומהר"א פולדא פירש שהמשנה של לוקח שדה ירק מיירי בקישואים ודילועין שאמנם אין להם עונת המעשרות והפירות חייבים מיד בקטנם, אבל הפירות דהיינו הקישואים והדילועין לא מתחילים לצמוח מיד אלא קודם צומחים הגבעולים והעלים ורק לאחר זמן מתחילים לצמוח פירות הירק, ומדובר שהוא קנה לאחר שצמחו הצמחים אך קודם שצמחו הפירות, וזה נקרא קודם עונת המעשרות .
וממשיך הירושלמי “אמר רבי זעירא אפילו תימר בשדה ירק עצמו עוד הוא יש לו גבול משיביא שלוש פתילות". ומפרש הרש"ס שאף שמדובר במשנה של לוקח שדה ירק בכל סוגי הירק גם בירק עלים, מ"מ יש לו זמן של עונת המעשרות משיביא שלש פתילות, דהיינו משיביא שלוש עלים מובדלים זו מזו וארוכין. וכך גם פירש המהר"א פולדא: “כגון עלין קטינים וארוכים כמו פתילות". דהיינו שנחלקו בירושלמי אם ירק עלים עונת המעשרות שלו מיד בתחילתגידולו או רק כשהביא שלוש פתילות דהיינו שלוש עלים. והנה הרש"ס מסיים וכן פסק הרמב"ם. וצ"ב היכן פסק כך הרמב"ם .
(וכן צ"ב שהרמב"ם בהלכות מעשר פרק ב סוף הלכה ד אחרי שכתב את עונת המעשרות בתפוחים ואתרוגים שהיא משיתעגלו, אע"פ שהמשנה כתבה אותם ביחד עם קישואין וכו 'שעונת המעשרות שלהם בקטנם, כתב הרמב"ם ז"ל: “ובירק הקישואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות וכל כיוצא בהן חייבין בקטנן כמו שביארנו". דהיינו כמו שביאר בהלכה ד: “שמתחילת יציאתן באו לעונת המעשרות"). ולא הזכיר שמ"מ יש ירקות שיש להם איזה שיעור וכמו שכתב בתפוחים ואתרוגים, וצ"ע.)
ויש לדון במה שאמר רבי זעירא בירושלמי ששלוש עלים זהו עונת המעשרות, האם נחשב שכל הצמח הגיע לעונת המעשרות כשהביא שלוש עלים או שכל עלה נידון לעצמו וכל עלה שהתחיל לגדול נחשב שאותו עלה הגיע לעונת המעשרות. המציאות היא שבמשתלה גדלים רק קצת עלים, ורוב העלים מתחילים לגדול רק בשדה. והשאלה היא האם נחשב שגם אלה שמתחילים לגדול בשדה הגיעו לעונת המעשרות באינו נקוב או לא.
והנה בתוס' קידושין ב,ב ג,א מבואר לגבי כרוב לעניין שביעית שכל עלה נידון לעצמו, ועלה שגדל לפני שביעית אינו קדוש ואילו מה שגדל בשביעית קדוש. ובחזו"א שביעית סי' כב ס"ק ב ד"ה נראה הביא את התוס'. [אמנם שיטת התוס' שם שבירק הולכים אחרי רוב הגידול, ומה שגדל רובו לפני שמיטה אינו קדוש ומה שגדל רובו בשמיטה קדוש. ויש לדון אם גם להלכה שהולכים אחרי עונת המעשרות כל עלה נידון לעצמו. אמנם לא מסתבר שיהיה הבדל בזה].
אך אפשר לומר ששאני כרוב שמבואר בפסחים נב,ב תוס' ד"ה כל, שהוא גדל כאילן, וכן נראה בירושלמי סוף פ"ד דמעשרות וכמבואר בחזו"א ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה וכתב המרדכי, שהכרוב שדיברו עליו גדל כמה שנים (הכוונה לכרוב שגדל עם עלים פתוחים כמו חסה והוא רב שנתי) ולכן שאל הירושלמי שיהיה חייב בערלה, ויתכן לומר שלכן כל עלה נידון לעצמו. שלא מסתבר שבצמח שגדל כמה שנים תחשב תחילת צמיחתו לעונת המעשרות של הכל. אבל בירקות עלים ובכרוב שלנו, שהם גדלים רק עונה אחת יתכן שעונת המעשרות של העלים הראשונים נחשבת לעונת המעשרות לכל הצמח.
אך מבואר בתוס' פסחים שם שכרוב חייב בביעור כיון שכלה לחיה, דהיינו שיש זמן שכל עלי הכרוב כלים ואח"כ בשנה שניה יוצאים עלים חדשים, א"כ בכל שנה צריך להיות דינו כירקות שלנו שתחילת העלים הראשונים יחשב כעונת המעשרות לכל הצמח ומ"מ כתבו התוס' (קידושין הנ"ל) שנידון רוב כל עלה ועלה, ועדיין יש לחלק שכרוב שדיברו התוס' קטפו כל עלה שיצא בנפרד, לכן כל אחד נידון בפני עצמו אבל בכרוב או חסה שלנו קוטפים את הכל יחד א"כ יתכן שעונת המעשרות היא התחלת העלים הראשונים. אך בפטרוזיליה ועוד שמורידים את העלים שהגיעו לגודלם וצומחים מהגבעול עלים חדשים, שם יתכן שכל עלה נידון לעצמו או כל קבוצת עלים שקוטפים נידונת לעצמה, וזה לא שונה מהכרוב של התוס'.
(בחזו"א שביעית סי' י ס"ק ד כתב, לדעת ר' יוסי שעצים להסקה יש להם קדושת שביעית ,שכשהנידון לקדושת שביעית הם הענפים של העץ, מסתבר שלגבי ענפי העץ, השרשתו של העץ בקרקע משייכת את כל ענפי העץ לשביעית, וענפים חדשים שמוסיפים לגדול אחרי שביעית משתייכים לשביעית כפרי שהתחיל לגדול בשביעית וממשיך לגדול אחרי שביעית ,אך אם הדיון הוא על העלים של העץ בלבד שכלים בחורף ומתחדשים כל שנה, בזה יש הבדל בין מה שגדל בשביעית למה שגדל אחרי שביעית).
לאידך גיסא יש להביא ראיה מרבי זעירא בירושלמי שכל הצמח נידון לאחד, שפירש ששלוש עלים זהו עונת המעשרות, ואם עונת המעשרות נקבעת לגבי כל עלה ועלה למה קובע מה שיש שלוש עלים, בשלמא אם עונת המעשרות היא לכל הצמח, יש מקום לכמות של עלים שמחשיבה את כל הצמח להגיע לעונת המעשרות, אך אם כל עלה נידון לעצמו מאי נ"מ שיש עוד עלים .מבואר שהגעת עונת המעשרות לעלים הראשונים נחשבת לעונת המעשרות לכל הצמח, וצ"ע .
המורם מן האמור לעניננו
א. נראה בדעת רש"י (בצד אחד) ורבנו גרשום כך: כאשר העציץ ניקב לרגע כל מה שגדל עד רגע הנקיבה מתחייב שהיינו זריעתו, כיון שהצמח חי וניקב אינו זקוק להשרשה (כמו המעביר עציץ נקוב בכרם שאם הוסיף מאתים אסור). וכשאח"כ נסתם הנקב וממשיך לגדול באינו נקוב, אם כשניקב הגיע כבר לעונת המעשרות נשאר בחיובו (כמו לרמב"ם במקרה הפוך) ואם לא, מה שגדל אח"כ נחשב אינו נקוב .
ב. ולכן הדבר תלוי בשאלה מתי עונת המעשרות בירקות עלים. שאם כל הצמח נחשב לאחד וצמיחת שלוש עלים נחשב לעונת המעשרות לכל הצמח, אזי הכל חייב כנקוב. אם כלעלה נידון לעצמו, אזי החיצוניים חייבים כנקוב והפנימיים רק מדרבנן. אמנם אם בקטיף הסופי מוציאים את הצמחים עם מצע הגידול שלהם, ומעבירים אותם שוב מעל האדמה(ראה להלן שבפועל לא מדובר באדמה ממש), ממילא הכל מתחייב. אבל אם חותכים את הצמח ממקום גידול וכך לוקחים אותו, הרי השאלה קיימת.
ג. יש להוסיף עוד שהר"ן (נדרים) מפרש בגמרא שתמיד מעיקר הדין התוספת שגדלה דינה כעיקר וכך נראה שגם לומד רש"י במנחות. וא"כ לחומרא העלים החדשים שגדלו על העלים הישנים הם כגדלים בעציץ נקוב (רק אם יש עלים חדשים שיוצאים מהשורשים אינם בכלל) אמנם ראשונים אחרים לא מפרשים בגמרא בנדרים שהגדל כעיקר אלא שהעיקר לא בטל.
ד. לדעת הרמב"ם: כיון שדנים על מה שהיה בזמן עונת המעשרות, מה שהגיע לעונת המעשרות באינו נקוב, תמיד פטור. ממילא הכל באותה דרגה, כיון שכל הגידול שם הוא באינו נקוב ואין צורך לחשוש שבאותם שניות של ההעברה היה עלה שהגיע לעונת המעשרות.
האם בנידון דידן נחשב שניקב העציץ
כל זה הוא בהנחה שאכן העציץ מועבר מעל אדמה חשופה, או נשתל בה, אך בנידון באותו מקום גידול העציץ לא מועבר מעל האדמה בשום מצב, אלא הוא מועבר לפעמים מעל אלומיניום שמחובר לקרקע ופעמים מעל בטון שיצוק על אלומיניום .
כאשר עובר מעל אלומיניום אין שום חיבור לקרקע אף שהאלומיניום מחובר לקרקע כיון שאין כלל יניקה דרך מתכת. [ואף שבמנחת שלמה סי' מא אות ב כתב שעציץ המונח על הסלע הרי הוא כקרקע, מכל מקום ביאר שם שני טעמים לכך, האחד שעצם מה שהעציץ מונח על הסלע והוא נקוב מחשיב אותו כקרקע שהרי הוא בטל אליה וכגוש אדמה המונח על גבי סלע. ובנוסף שיש איזה ריח מהסלע או מהקרקע דרך הסלע אע"פ שאין יניקה ממש, ומה שאמרו בגמרא דמפסיק צונמא, (היינו שהסלע מפסיק היניקה) הכוונה שאין יניקה ממש, אבל ריח הקרקע יש .ולכן במקרה שלנו לא מתקיימים תנאים אלו, שלהחשיב את העציץ כמו עפר שמונח על סלע צריך שיהיה מונח ואילו כאן העציץ רק מועבר על ה"סלע" וכשמעבירים אותו מעל אלומיניום אין כל ריח קרקע. ממילא הוא נשאר כאינו נקוב .
אמנם יש לדון כשעובר מעל בטון, שהרי הבטון אינו חומר אטום והוא יותר נקוב מחרס, אך מכיון שיש תחתיו אלומיניום ממילא אין דרכו יניקה מהאדמה. אך יש לדון אולי הוא עצמו אינו כאדמה. הרי אם היתה אדמה מונחת על האלומיום כיון שהאלומיניום עם האדמה אינם מיטלטלים, הרי הם כגג שלדעת הרא"ש הגדל בעפר שעל הגג חייב, ואם כן כשהעציץ הנקוב מועבר מעל הבטון יש לדון שדינו כעובר מעל קרקע. ואולי דין זה תלוי אם הבטון לח ממים שנשפכים עליו שאז יש לחות שעולה, או אם הוא יבש שאז אין לו ריח ואינו נידון כאדמה .
אמנם מצאתי רשום אצלי שמרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הורה כך: עציץ נקוב הנמצא על מרצפות הבית מסתמא חשיב כקרקע כיון שלא ברור שהמרצפות אינן כקרקע, וכל הבית המחובר חשיב כקרקע א"כ חשיב כמונח על הקרקע ויתכן שיונק אפי' מהמרצפות כיון שלא ברור דינם. היינו שמספק החמיר אולי נחשב שיונק מהמרצפות עצמם.
סיכום
א. לדעת הרמב"ם אין בעיה, והכל נחשב לאינו נקוב (ולא חוששים שברגע העברה הגיע לעונת המעשרות בפרט שיש ספיקות אם זה נחשב נקוב.)
ב. לדעת רש"י (בצד אחד) ורבנו גרשום, הדבר תלוי. אם בסוף מוציאים את הצמחים עם מצע הגידול שלהם ומעבירים שוב מעל הבטון, לכאורה אין בעיה, כיון שהכל מתחייב שהוא כניקב אז. אמנם אם בסוף חותכים את הצמח ממקום גידולו, אזי יש לדון שאולי יש בעיה שמה שגדל במשתלה נעשה כנקוב כשהעבירו אותו ומה שגדל אח"כ רק כעציץ שאינו נקוב. [אך מצטרפים בזה כמה ספיקות .1. אם עונת המעשרות לכל הצמח הוא בתחילת הצמח, הרי הכל כנקוב .2. אם הבטון לא נחשב כקרקע וכנקוב, הרי אין שאלה בכלל, שכל הזמן אינו נקוב .3. אולי לחומרא הגידולים כמו העיקר].
ג. ברש"י נראה שזה נשאר בספק בגמרא אם כשנעשה נקוב הכל מתחייב או לא. ואם לא מתחייב הכל אז יש ספק כאשר נקבו עציץ שאינו נקוב שמא יש כאן תערובת של פטור (מה שגדל כשהיה אינו נקוב) וחיוב (של מה שגדל אחרי שניקב) או הכל מתחייב כיון שמה שגדל בנקוב מבטל את מה שגדל באינו נקוב. אך במקרה שלנו שיש רק מעבר על מקום שהוא ספק נקוב, ואח"כ הוא ממשיך באינו נקוב, הרי הגידול בזמן הקצר של המעבר בנקוב אינו עושה בעיה של פטור וחיוב.
