תגיות קשורות

שאלה

לאחרונה נכנסתי לחנות ירקות באחת הערים, וראיתי שעל אחד הדוכנים תלוי שלט מעניין: ‘אוצר בית דין – עולי מצרים’. כשהבחין המוכר בפליאתי, הסביר לי שבירקות אלו אין איסור ספיחין.

ברצוני להבין מה הפירוש ‘אוצר בית דין – עולי מצרים’, והאם באמת אין בהם איסור ספיחין?

תשובה

כשכבשו ישראל את הארץ בימי יהושע, נתקדשה ארץ ישראל בקדושה ראשונה, וכשגלו ישראל בימי בית ראשון בטלה קדושתה. כשחזרו עולי בבל בימי עזרא, קידשו את הארץ קדושה שניה, וקדושה זו לא בטלה. אמנם, עולי בבל לא התיישבו בכל הארץ שנתקדשה בקדושה הראשונה, ויש מקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל.

המקומות שקידשום עולי בבל, נוהגים בהם כל דיני שביעית. אולם המקומות שקידשום עולי מצרים ולא קידשום עולי בבל, נוהגת שם קדושת שביעית, אך לא גזרו חכמים שם איסור ספיחין.

ולכן, אם זרעו שם ירקות לפני השמיטה, אף אם לא הספיקו לנבוט מעל הקרקע לפני השמיטה, מותרים הירקות באכילה, לפי שבאותם מקומות לא נוהג איסור ספיחין. אמנם יש בהם קדושת שביעית, והם אסורים בסחורה, ולכן עושים אוצר בית דין על ירקות אלו. וזהו פשר השלט ‘אוצר בית דין – עולי מצרים’.

אמנם, הוראת רבותינו זצוק”ל שלמעשה אין לסמוך על זה להלכה, מכיון שמקומות אלו שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל אינם ברורים כיום די הצורך, ולכן אין להתיר איסור ספיחין גם באיזורים שנחשבים כמקומות שלא כבשום עולי בבל.

הרחבה

שנינו במשנה (שביעית פרק משנה א): “שלוש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו בו עולי בבל, מארץ ישראל ועד כזיב – לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו בו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה – נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים – נאכל ונעבד”.

בפירוש משנה זו מצאנו כמה דרכים בראשונים. לדעת הר”ש, המשנה מדברת באכילת פירות שביעית לאחר זמן הביעור. והרמב”ם בפירוש המשניות פירש את המשנה לענין דין נעבד. ולדעת הגר”א המשנה מדברת לגבי קדושת שביעית.

אמנם מדברי הרמב”ם ביד החזקה עולה שהוא פירש את המשנה לענין איסור ספיחין, ובמקומות שהחזיקו עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל, נאכל, כלומר: אין שם איסור ספיחין.

וכך הוא לשון הרמב”ם (שמיטה פרק ד הלכה כו): “כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב, אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע”פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה. ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית”.

ובהלכות תרומות (פרק א הלכה ה והלכה ח) נתפרשו המקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, ובאלו המקומות אין נוהג איסור ספיחין לדעת הרמב”ם, אך נוהגת שם קדושת שביעית. ויש שעושים מעשה על פי זה, ומסדרים אוצר בית דין למכור ירקות שצומחים שם, וסומכים על כך שאין שם איסור ספיחין, וזה פשר השלט “אוצר בית דין – עולי מצרים”.

ואף על פי שבוודאי אסור לזרוע באותם המקומות, מכל מקום ניתן לזרוע שם סמוך לשמיטה, ובעוד שבשאר המקומות יצטרכו הירקות לנבוט מעל הקרקע לפני השמיטה, שאם לא כן יהיה בהם איסור ספיחין, כמבואר בתשובה א, במקומות אלו הירקות מותרים אפילו אם צמחו לאחר ראש השנה.

אולם לפי הוראת רבותינו, אין אנו סומכין על זה למעשה, כיון ששטחים אלו שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל אינם ידועים לנו, כמו שכתב החזו”א (סדר השביעית אות ד, נדפס בסוף חזו”א זרעים): “יש מקומות בארץ שלא כבשום עולי בבל וגם בהם אין איסור ספיחין, ודין ספיחין שלהם כדין ספיחי סוריא ועבר הירדן, אבל אין הדבר ידוע לנו בעדות ברורה שיש לסמוך עליה, וקל להכשל, ולכן אין להקל בספיחי ארץ ישראל”.

ובשו”ת ישא יוסף (שביעית סימן יח) כתב שבשנת תשי”ב, ששמירת השמיטה היתה כרוכה במצוקה קשה ביותר, וביקשו להקל להשתמש בתוצרת מהאיזור הדרומי לאשקלון בטענה שאין שם ספיחים הואיל וזהו שטח של כיבוש עולי מצרים, לא הסכים החזו”א לדבר. ועיי”ש שכתב באריכות שאין להתיר להביא ממקומות שאומרים שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל.