ט״ו בשבט לעניין ערלה ושביעית

כיצד מונים שנות ערלה לאילן, ומה הטעם שממתינים עד לט״ו בשבט של השנה הרביעית לאילן, בשאלה זו נחלקו הראשונים. מתוך דבריהם עולה לכאורה מחלוקת גם בשאלה האם פירות האילן שחנטו בין ראש השנה לט״ו בשבט אחר שמיטה קדושים בקדושת שביעית.

רבי יחיאל איתמר שליט״א
מרבני בית המדרש

איסור ערלה  נוהג באילן ג׳ שנים ולאחר שעברו ג״ש פירותיו מותרים. ובסוגיה (ר״ה ט, ב. י, א) דנה הגמרא היאך הוא מנין ג׳ השנים, יעויין שם. ונחלקו הראשונים במסקנה העולה מן הסוגיה:

שיטת הראשונים שבכל מקרה צריך להמתין עד ט״ו בשבט של שנה רביעית

שיטת הבעה״מ, רשב״א, ריטב״א ור״ן (שם), שמנין ג׳ השנים הוא מר״ה לר״ה, היינו ג׳ שנים שלימות, אבל נתחדש מקרא, דמקצת שנה חשיב שנה, ולכך אם נטע באופן שהייתה קליטת הזרע באדמה ל׳ יום קודם ר״ה, מקצת שנה חשיב שנה ומונה מר״ה שאחריו ב׳ שנים ועלו לו לג׳ .

לשיטות אלו בין בנטע ערב ר״ה דצריך להמתין ג״ש שלימות, ובין נטע באופן שהייתה קליטת הזרע ל׳ יום קודם ר״ה [י״ד יום לזמן שלוקח לקליטת הזרע, ועוד ל׳ יום דמקצת השנה] ,בהגיע ר״ה של שנה הרביעית יצא האילן מתורת ערלה. אבל אעפ״כ פירות שחנטו קודם ט״ו בשבט של שנה רביעית אסורים באיסור ערלה. והטעם כמוש״כ הרשב״א והר״ן (שם) דכיון דאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל שהוא חונט בין תשרי לט״ו בשבט היינו מחמת יניקת מים שלפני ר״ה ומאותה יניקה חנטו פירות הללו ולפיכך הרי הם כאילו חנטו קודם תשרי דחנטה זו היא משרף שלפני תשרי הוא וכיון דהיינו טעמא דמילתא ליכא לאפלוגי בין נטעה ל׳ יום לפני ר״ה או שנטעה פחות מכן. עכ״ל .

דהיינו שמכיוון שעד ט״ו בשבט לא עברו עדיין רוב גשמי שנה, כלומר עדיין החורף לא בכוחו, אנו דנים את מה שהוציא האילן כגדל מכח החורף של השנה שעברה כבר. ומכיוון שכך הפירות שייכים עדיין לשנה שלפניה.

שיטת הרמב״ם שרק במקרה שסומכים על מקצת שנה אסורים עד ט״ו בשבט

אבל שיטת הרמב״ם והראב״ד (מעשר שני פרק ט,  הל׳ ט, י, יא), שהדינים בזה חלוקים, דאם הייתה קליטה בערב ר״ה, ממתין לה עד סוף ג״ש ומותרת מיד בתחילת רביעית. אבל אם הייתה קליטה ל׳ יום קודם ר״ה [שנטע בט״ו באב – י״ד יום לשיעור קליטה ול׳ יום למקצת שנה חשוב שנה] ממתין לה עד ט״ו בשבט של שנה רביעית ואינו צריך להמתין ג׳ שנים שלימות . ואם נטע בין ר״ה לט״ו בשבט ממתין לה ג״ש מעת לעת ואינו צריך להמתין לט״ו בשבט .

מקורו של הרמב״ם הוא מלשון הברייתא שאחר שאמרו שמקצת שנה חשיב שנה ואם נקלטה ל׳ יום קודם ר״ה עלתה לו שנה, אמרו ופירות נטיעה זו אסורים עד חמישה עשר בשבט. וכן אמרו )שם( משמיה דר׳ ינאי אמר קרא ובשנה הרביעית ובשנה החמישית, פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה. הלשון ופירות נטיעה זו, וכן מה שאמרו פעמים שברביעית ועדיין אסורה עד ט״ו בשבט, משמע שאין זה דין מוחלט שלעולם ממתינים עד ט״ו בשבט, אלא בציור זה שבו חישוב השנים הוא בצירוף הקולא של מקצת שנה חשוב שנה. [ועיי״ש בר״ן ובעה״מ מה שנדחקו בישוב לישנא דגמרא] .

קושיות רבותינו על שיטת הרמב״ם והרבא״ד

ונלאו רבותנו (עיין חזו״א שביעית יז, לא) לפרש שיטה זו, מה פשר חילוקי הדינים, שאם מקילים בתחילה לסמוך על הדין דמקצת שנה חשיב שנה, נחמיר להמתין לה ברביעית עד ט״ו בשבט. ואם כשסופרים ג״ש שלימות מותר מיד לאחר ר״ה. ואם נטע בין ר״ה לט״ו בשבט מונה מעת לעת .

ובר״ן הקשה על שיטה זו, הרי הטעם שממתינים לט״ו בשבט הוא מילתא בטעמא, דכיוון שהפירות גדלים מכח גשמי שנה שעברה נאסרו, ואם כן למאי נפקא מינה איך נספרו תחילת ג׳ השנים.

למה מונים ג׳ שנות עולם ולא ג׳ שנות אילן

ונראה לבאר את מחלוקתם של הראשונים, דלדעת הבעה״מ והרשב״א ודעימיה, מנין ג״ש שנות ערלה הוא למנות לשנות עולם, דהיינו שלא מונים מעת לעת את אורך חיי האילן ,[שלא כמו גיל האדם שמונים מעת לעת, כי העיקר בשנות ערלה הוא לא גיל האילן, אלא להמתין לו ג׳ שנות נטיעה, דהיינו ג׳ פעמים את מחזור עונות השנה] ולכן מונים מר״ה לר״ה ,רק דגלי קרא להקל דמקצת שנה חשוב שנה, ומה שבסוף ג׳ ממתינים לט״ו בשבט, הוא רק משום שהפירות שייכים עדיין לגידול של השנה הקודמת .

ראש השנה לנטיעות וראש השנה לאילנות

והנה שיטת רש״י כשיטת הבעה״מ והרשב״א, להלכה, דלעולם ממתינים עד ט״ו בשבט של השנה הרביעית. אך לא מטעמם, דרש״י מפרש שבמניין ג״ש לאילן יש סתירה, משום שבאילן בתחילתו הוא נטיעה, ולנטיעה מונים מר״ה לר״ה – כירקות, ואילו לאילן מונים מט"ו בשבט לערלה ושביעית מט״ו בשבט לט״ו בשבט. ולכן לרש״י צריך להמתין מר״ה של שנה ראשונה, עד ט״ו בשבט של השנה הרביעית, שהמניין שמנו לנטיעה בתחילה מר״ה משתנה, באמצע הספירה, להיות מנין לאילן, שהוא בין ט״ו בשבט לט״ו בשבט. וצירוף שני המניינים ג׳ שנות נטיעה וג׳ שנות אילן יוצר מנין מחודש של ג׳ שנים, שהראשונה מתחילה בר״ה והשלישית נגמרת בט״ו בשבט של הרביעית מר״ה.

ביאור שיטת הרמב״ם

מעתה נראה דהרמב״ם ס״ל כרש״י, שיש כאן ב׳ מניינים, מנין לנטיעה מר״ה לר״ה, ומנין לאילן מט״ו בשבט לט״ו בשבט, אלא דס״ל להרמב״ם דלאילן אין מונים שנה שלימה מט״ו בשבט לט״ו בשבט, אלא מונים לו חורפים בלבד, דשנת האילן היא שנת הגשמים, שזהו הזמן שעולה השרף באילן. ובשאר ימות השנה האילן נותן את פירותיו מכח אותו שרף של החורף. וממילא שנתו של האילן היא בחורף.

וממילא סובר הרמב״ם שאם נטע ונקלט בער״ה, ממתין לו ג״ש מר״ה לר״ה, ובזה מתקיימת גם המתנת ג׳ שנים לנטיעה – שהיא לפי ר״ה, וגם מתקיימת המתנה לשנת האילן שהיא בג׳ חורפים .

אך אם נקלט ל׳ יום קודם ר״ה, הואיל ומקצת שנה חשיב שנה, בסוף שנה שלישית, הן אמנם שהמתין ג״ש לנטיעה, מ״מ לא המתין ג׳ שנות אילן, שהרי שנות האילן הם בחורף, ובשנה הראשונה שבה סמכנו על מקצת שנה, מר״ח אלול לר״ח תשרי, אין בה חורף. ולכך צריך להמתין עד שירדו רוב גשמי שנה, שזהו ט״ו בשבט. וכשהגיע ט״ו בשבט, נשלמו גם ג׳ שנות נטיעה, וגם ג׳ שנות אילן .

ובנטע בין ר״ה לט״ו בשבט, ממתין מעת לעת, דג׳ שנות עולם לנטיעה, מתקיימות ע״י דמקצת שנה ראשונה חשיב שנה, שהרי יש בו יותר מל׳ יום קודם ר״ה. וג׳ שנות אילן מתקיימות במעת לעת, כי ממתין לאילן חלק מחורף הראשון, משעת הנטיעה עד ט״ו בשבט, ומר״ה של השנה השלישית עד שיעבור המעת לעת, ונשלמו לאילן ג׳ חורפים, ולנטיעה ג׳ שנות עולם .

מה שלא אמרינן לגבי שנות האילן שזהו החורף, מקצת שנה חשיב שנה, שיועיל ל׳ יום מתוך הזמן שמר״ה לט״ו בשבט, י״ל דלנטיעה שהעניין הוא הזמן והשנה, בזה שייך מקצת שנה חשיב שנה. אבל שנת האילן מר״ה לט״ו בשבט, היא רוב הגשמים ומקצת הגשמים אינו כרוב. ומה שאנו דנים על הנטיעה לפי שנת עולם, (שהרי אם נטע שבוע קודם ר״ה, לא צריך להמתין לו עד ר״ה של השנה של רביעית ולא שבוע לפני כי אינו נידון מעת לעת) ואילו שנת האילן נידונת לפני שנת האילן היינו חורפים, ונידון במעת לעת, הטעם בזה בנטיעה היא כירק דאזלינן בה בתר לקיטה, דהיינו שאין לה זמן גדילה, אלא היא על כל מים וכל הזמן היא גדלה, וממילא שנתה, היינו מה שעובר עליה זמן, זהו תלוי בשנת עולם. אבל האילן הוא גדל ומתקדם ותלוי בחורפים, וממילא זמנו הוא זמן אילן – כמו אדם שזמנו הוא מעת לעת.

מחלוקת הראשונים למה ממתינים לט״ו בשבט

נמצינו למדים שנחלקו הראשונים למה צריכים להמתין עד ט״ו בשבט אחר שמלאו ג׳ שנות ערלה. דלרש״י והרמב״ם זהו משום ששנת האילן היא מט״ו בשבט לט״ו בשבט, ולדעת הבעה״מ, הרשב״א ודעימיה, אינו משום שזו שנת  אילן ולא מלאו ג׳ שנות ערלה, אלא שעל אף שמלאו כבר ג׳ שנות ערלה, הואיל והפירות יצאו מכח השנה הקודמת, כי עדיין לא נגמרו רוב גשמי שנה ולא עלה השרף באילן, נאסרו באיסור השנה הקודמת.

קדושת שביעית בפירות שחנטו אחר ר״ה של שמינית

והנה לגבי קדושת שביעית בפירות האילן מר״ה של שמינית עד ט״ו בשבט, היה המנהג בירושלים להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בפירות האילן שחנטו מר״ה של שמינית עד ט״ו בשבט. וכך היא הגירסה בתוספתא שהביא הר״ש (שביעית פרק ב, ה) וכ״כ הר״ח (ר״ה טו ,ב) וכן דעת הראב״ד בפירושו לתו״כ (פר׳ בהר פרק א, ד) וכך למד השל״ה בדעת הרמב״ם .

אמנם החזו״א (שביעית ז, יג) הוכיח מלשון הרמב״ם שסובר דכיוון דקדושת שביעית אינה דין מסוים על האילנות אלא היא קדושה כללית בקרקע ארץ ישראל, גם לחרישה וזריעה ,לירק ולאילן, לכך השביעית היא מר״ה לר״ה, ולא עד ט״ו בשבט. וקבע לדינא את שיטת הרמב״ם, שלא לחוש אלא עד ר״ה של שמינית, ומה שחנט מר״ה של שמינית, אינו קדוש בקדושת שביעית ולא חוששים למה שחנט עד ט״ו בשבט.

קושי בפשיטות החזו"א

אמנם להאמור, מסתבר שכל אותו חבל ראשונים: בעה״מ, רשב״א, ריטב״א ור״ן, יסברו כולם כגרסת הר״ש בתוספתא, דמה שחנט עד ט״ו בשבט של שמינית קדוש בקדושת שביעית ,שהרי כשם שלדעתם איסור ערלה מתפשט עד ט״ו בשבט של השנה הרביעית, מפני שהוא שייך לגשמי ולשרף של השנה הקודמת, וכלשונם דהוי מילתא בטעמא, כך גם יסברו שמה שעלה מן השרף של שנת השמיטה קדוש בקדושת שביעית, אף שנסתיימה שנת השבע ,מ״מ כל מה שעלה באילן מכוחה שייך לדיני השנה הקודמת.

ומהרמב״ם אין להוכיח כלל נגד שיטה זו, שהרי הרמב״ם עצמו הרי פליג עלייהו גם לגבי ערלה, וס״ל דפירות שחנטו בין ר״ה של רביעית לט״ו בשבט, מותרים אא״כ לא עלתה עדיין שנה שלישית לאילן וכמו שנתבאר, ובין אם צדקו דברינו בביאור שיטתו שההמתנה לט״ו בשבט היא רק בכדי שיעברו על האילן ג׳ חורפים, ובין אם לא זהו טעמו של הרמב״ם, מ״מ מבואר ברמב״ם שלא סבר שמה שחנט עד ט״ו בשבט שייך בהכרח לשנה שעברה, אשר על כן אין לנו יכולת להשוות את שיטת הרמב״ם בשביעית לשיטת הראשונים דפליגי לעניין ערלה. ואם כן אם אנו חוששים לשיטת הראשונים לגבי ערלה ולא מתירים מה שחנט אחר ר״ה של רביעית באילן שמלאו לו ג׳ שנים, אין לנו להתיר מה שחנט אחר ר״ה של שמינית עד ט״ו בשבט.

וכיון שהחזו״א (שביעית יג, לא) נקט להחמיר לגבי ערלה עד ט״ו בשבט, שזו שיטת רוב הראשונים, לפלא הוא להקל בזה לגבי שביעית ומבחינת מקורות הדינים הרי זה תרתי דסתרי. וצ״ע.