תגיות קשורות

שאלה

בסלון ביתי עציץ המונח על גבי צלחת, ובו פרחים. ברצוני לשאול האם מותר לטפל בו כרגיל במהלך שנת השמיטה? ושאלה נוספת, האם מותר גם לשתול בעציץ פרחים חדשים במהלך השמיטה?

תשובה

על אף שמדובר בעציץ שאינו נקוב, אין לשתול בו פרחים חדשים בשנת השמיטה, ומכל מקום המקיל בזה יש לו על מה לסמוך.

ולענין הטיפול בעציץ, כגון השקייה ושאר מלאכות דרבנן, אפשר להקל ולבצען גם כשאין חשש מיתה או נזק גדול במניעתן. אך יש מחמירים שלא לבצע גם מלאכות דרבנן אלא כפי הנצרך לקיום הפרחים.

הרחבה

שאלה זו תלויה בשני נידונים. האחד, האם דיני השמיטה נוהגים בתוך הבית. והשני, האם דיני השמיטה נוהגים בעציץ שאינו נקוב.

ונפתח תחילה בנידון הראשון, האם דיני השמיטה נוהגים בקרקע שבתוך הבית. ומצאנו שהירושלמי (ערלה פרק א הלכה ב) מסתפק בדבר, וצדדי הספק: שלגבי ערלה מצאנו שגם אילן הגדל בתוך הבית חייב בערלה, שהרי לגבי ערלה כתוב: "כי תבואו אל 'הארץ' ונטעתם", וגם קרקע שבתוך הבית נחשבת 'ארץ', ועל כן גם הנטוע בבית חייב בערלה. ואילו לענין מעשרות מצאנו שהגדל בתוך בית פטור ממעשרות, שהרי לגבי מעשרות כתוב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא 'השדה' שנה שנה", והקרקע שבתוך הבית אינה קרויה 'שדה', לכן הגדל בתוך הבית פטור מן המעשרות.

ומכאן ספקו של הירושלמי בדין השביעית, שהרי בשביעית כתבה התורה את שתי הלשונות. כתוב אחד אומר: ושבתה 'הארץ' שבת לה', משמע בכל מקום בארץ, גם בתוך הבית, ומאידך כתוב: "'שדך' לא תזרע", משמע שהאיסור הוא רק בשדה, ולא בתוך הבית. זה הוא ספקו של הירושלמי, ולא נפשטה האיבעיא.

ולהלכה, הפאת השולחן (סימן כ ס"ק נב) כתב שכיון ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא, ונוקטים שהשביעית אינה נוהגת בגידולים שבתוך הבית. וכן כתב גם בספר השמיטה (פרק ג סעיף ה).

אך בפירוש פני משה על הירושלמי (שם) כתב שכיון דהאיבעיא לא נפשטה, מסתברא דספיקא לחומרא. וכך כתב גם הרידב"ז (בית הרידב"ז פרק א סעיף כג) שגם בבית נוהגים כל דיני השביעית, והאריך בזה גם בספרו בתוספות הרי"ד על הירושלמי (בסוף מסכת מעשרות).

ויש מהאחרונים שכתבו שגם הירושלמי לא הסתפק להתיר זריעה או עשיית מלאכות בקרקע שבתוך הבית, וכל הספק שהסתפק הירושלמי הוא רק לענין ספיחין שעלו שם מאליהם, האם גזרו חכמים איסור ספיחין בקרקע שבתוך הבית או לאו, אבל לזרוע שם או לעשות שם מלאכות אסור בוודאי. כך כתב בפירוש מראה הפנים (ערלה שם).

ולפי פירושו הסביר מראה הפנים מפני מה השמיט הרמב"ם את ספקו של הירושלמי. שהרי הרמב"ם פסק כדברי רבי ינאי (ירושלמי בבא בתרא פרק ה תחילת הלכה א), שספיחים שעלו במקום שאין הדרך לזרוע, כגון שדה בור או שדה ניר, מותרים. וכבר פסק הרמב"ם הלכה זו (שמיטה פרק ד הלכה א). וסבר הרמב"ם שלדברי רבי ינאי אין עוד מקום לדון בספיחין שעלו בבית, שכיון שאין הדרך לזרוע בתוך הבית פשוט שהם מותרים.

ובתורת הארץ כתב (פרק ו אות כה), שאפשר שלא הסתפק הירושלמי אלא לגבי איסור לאו, שבלאו נאמר 'שדך' לא תזרע ואפשר שהלאו נאמר דווקא בשדה ולא בתוך הבית, אבל העשה "ושבתה הארץ" ודאי נאמר גם בקרקע שבתוך הבית. ולפי דבריו, הנפקא מינה מספק הירושלמי הוא רק לענין מלקות, אבל ודאי שאין להתיר עשיית מלאכות, שהרי אסור לעשותן מצד מצות עשה של "ושבתה הארץ".

ולפי דברי המראה הפנים והתורת הארץ אין כל מקום להתיר עשיית מלאכות בקרקע שבתוך הבית, גם אם ננקוט שספקו של הירושלמי הוכרע לקולא.

אך גם לפי דרכו של הפאת השלחן, שנקט שספקו של הירושלמי הוא על כל דיני שביעית ונקט שיש להכריע בו לקולא, הרבה אחרונים הקשו על דבריו. שהרי אפשר שספקו של הירושלמי הוא לגבי דאורייתא, האם השביעית נוהגת בקרקע שבתוך הבית מדאורייתא, אבל מדרבנן אפשר שפשיטא שהיא נוהגת גם בתוך הבית.

והרי על כרחנו צריכים אנו לומר כך לפי שיטת הרמב"ם. שהרי לדעתו, הגדל בתוך הבית חייב במעשר מדרבנן, כפי שכתב בהלכות מעשר (פרק א הלכה י): "אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות וכו', ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם". ונמצא, שגם לפי הצד בירושלמי שהשביעית דומה למעשר, יש לחייבה בתוך הבית לכל הפחות מדרבנן, כמו במעשר. כך הקשו בתורת הארץ (פרק ו הערה א), הר צבי (חלק ב סימן לה), מנחת שלמה (סימן נא אות ו), תורת השביעית (הלכה ב), שמיטה כהלכתה (פרק א הערה ג) ושבט הלוי (חלק ו סימן קסז).

ובמנחת שלמה (שם) הוסיף, שאף לדעת הראב"ד (מעשר שם) שפוטר בתוך הבית אפילו מדרבנן, אין להתיר לענין שביעית. שהרי דעת הראב"ד (שמיטה פרק א הלכה יא) שהשביעית בזמן הזה היא מדאורייתא, ולשיטתו יש להכריע בספק הירושלמי לחומרא, ולומר שהשביעית נוהגת בתוך הבית גם מדאורייתא. ונמצא שלמעשה אין להתיר כלל עשיית מלאכות בשביעית מצד ספק הירושלמי, לא להרמב"ם ולא להראב"ד, ודברי פאת השלחן צריכים עיון.

והחזו"א (שביעית סימן כב ס"ק א) כתב ליישב את דברי פאת השולחן על פי שיטת הרמב"ם שהשביעית בזמן הזה מדרבנן. ולפי זה, בעיקר הספק של הירושלמי יש להכריע לקולא, שדין השביעית כדין מעשר שאינו נוהג בקרקע שתחת הבית. והגם שבמעשר חייבו חכמים מדרבנן, יש לומר שבשביעית לא חייבו חכמים משום שיש בה חיי נפש. ולדעת הראב"ד שגם במעשר לא חייבו מדרבנן, הוא הדין לענין שביעית, וכיון דיש לומר דגם הרמב"ם מודה לענין שביעית, סתם לקולא.

כך כתב החזו"א כדי ליישב את דברי הפאת השלחן, אבל למעשה כתב: "ועיקר היסוד של פאת השולחן להקל בספיקא [דהירושלמי] לדידן [שהשביעית מדרבנן], אינו מוכרע, דיש לומר כיון דעיקר הספק בדאורייתא, ואזלינן לחומרא, גם לדידן אזלינן לחומרא". רצונו לומר שכיון שספק הירושלמי היה נוגע גם בזמן שבית המקדש היה קיים, כשהשביעית נהגה מן התורה, ואז היה עלינו להחמיר בקרקע שבתוך הבית כדין ספיקא דאורייתא לחומרא, ממילא גם בזמנינו שהשביעית מדרבנן יש לנו להמשיך ולהחמיר בכל מה שנהגה השביעית בעת שנהגה מן התורה.

וכן כתב במנחת שלמה (תנינא סימן קכב אות ב) "דכיון שעיקר הספק של הירושלמי הוא בדאורייתא, אם האיסור הוא רק על שדה או גם על מקום שנקרא רק בשם ארץ, וא"כ הרי צריכים לפסוק לחומרא גם להסוברים שבזמה"ז הוא רק מדרבנן".

ועוד הוסיף החזו"א, שגם הסברא שאמרנו שרבנן לא גזרו בשביעית כשם שגזרו במעשר, אינה סברא מוכרחת. ונמצא שיש לנו ספק ספיקא להחמיר, שמא גזרו חכמים גם בשביעית, ואם תאמר לא גזרו, שמא יש להחמיר בעיקר הספק כשם שהחמירו בו בעת שנהגה השביעית מדאורייתא.

והנה כל האמור לעיל, מדבר בקרקע ממש שבתוך הבית, כגון אילן שנטוע תחת הגג. או בעציץ נקוב שעומד על הקרקע תחת הגג.

אבל בעציץ שאינו נקוב שבתוך הבית הכריע החזו"א (שם) שהמיקל כדברי פאת השולחן יש לו על מי לסמוך. שהרי מעיקר הדין, עציץ שאינו נקוב אינו נחשב כקרקע גם אם הוא עומד בחוץ. והגם שחכמים חייבו את הגדל בעציץ שאינו נקוב בתרומות ומעשרות, בשביעית לא מצאנו במפורש שגזרו, ולכן הגם שאין להקל בעציץ שאינו נקוב העומד בחוץ, בעציץ שאינו נקוב העומד בתוך הבית יש להקל יותר מפני שיש לצרף גם את סברת הפאת השלחן.

וזה לשון החזו"א: "והיכי שהעציץ בבית, אם תמצי לומר דזורע בבית דרבנן, יש לומר דבעציץ שאינו נקוב לא גזרו, כיון דגם בזורע אינו אלא דרבנן. ואחרי שכבר הורה זקן, הפאה"ש, להקל אף בזורע בבית, המיקל בעציץ שאינו נקוב בבית יש לו על מה לסמוך".

אך במקום אחר משמע מלשון החזו"א, שאף בעציץ שאינו נקוב בבית אין להתיר לכתחילה, וזה לשונו (סימן כו ס"ק ד): "חלילה להקל עציץ שאינו נקוב בחוץ, ואפילו בשל מתכת, דסתמא רהיטא דאינו נקוב כנקוב מדרבנן. וכן בבית, אין להקל בארץ. ואף בעציץ שאינו נקוב בבית – הדעת נוטה להחמיר, אלא מי שסומך על הפאת השולחן בעציץ שאינו נקוב בבית – אין לנו כח למחות, דיש להם על מי שיסמכו, כיון שאין עציץ שאינו נקוב מפורש בגמ', ומה שאינו מפורש בגמ' נהיגי הפוסקים לסנף זה לקולא". הרי שעיקר דעתו נוטה להחמיר, ורק שאין לנו כח למחות ביד המקילים כיון דיש להם על מי לסמוך.

וכן כתב בחוט שני (פרק א הלכה א) "וכן שמעתי ממרן החזו"א זצוק"ל דהיתר זה הוא רק בשעת הדחק בלבד, ועל פי זה מנע מרן החזו"א בשנת תשי"ב מאחד שרצה לעשות מעשה, לזרוע ירק בעציץ שאינו נקוב בבית".

ועוד כתב בחוט שני שם: "ובעל פה הורה בשעתו מרן החזו"א זצוק"ל לקיבוצים, כשהיה להם שעת הדחק גדול, להקל לזרוע בעציץ שאינו נקוב כשהוא בתוך הבית". וכן כתב הג"ר בנימין זילבר בספר הלכות שביעית (סימן א), דאין זה היתר לכתחילה, אלא בשעת הדחק. וכן כתב הג"ר אליקים שלנגר זצ"ל בגליון הליכות שדה (גליון 80), ששמע מהג"ר קלמן כהנא זצ"ל שהוראת החזו"א להקל היתה משום קיום המשק ושעת הדחק.

ברם, בסדר השביעית שהו"ל רבי זליג שפירא זצ"ל לפי הוראות החזו"א בשנת תש"ד, כתב: "עציצים הנמצאים בבית אין בהם קדושת שביעית כלל, וגם מותר לזרוע בהם ולהשקותם בשביעית". וצריך עיון, שמלשונו משמע שיש להתיר בכל העציצים שבבית, אפילו הנקובים, ואילו בחזו"א מבואר בפירוש שכל ההיתר אינו אלא בעציץ שאינו נקוב. וגם שלשון סדר השביעית משמע שהוא היתר לכתחילה, "אין בהם קדושת שביעית כלל", ואילו בחזו"א מבואר שאפילו בשאינו נקוב אינו היתר לכתחילה.

ואכן במהדורה הבאה, שיצאה בשנת תשי"ב, (והיא המהדורה האחרונה שיצאה בחיי מרן החזו"א) שינו את הנוסח וכתבו: "עציצים שאינם נקובים הנמצאים בבית, אפשר להקל". כלומר, אין להקל אלא בעציץ שאינו נקוב, וגם בשאינו נקוב אינו היתר מרווח אלא שאפשר להקל.

בספר ישא יוסף (שביעית סימן כו) האריך בדעת החזו"א, והעלה שדעתו היתה שאפשר להתיר לחקלאים שפרנסתם תלויה בזה, אבל כשאין בזה צורך גדול יש להחמיר לכל הפחות במלאכות דאורייתא, כזריעה ונטיעה. וכתב שם שגם דעתו של הגרי"ש אלישיב היא כך, להחמיר במלאכות דאורייתא כשאין צורך מיוחד בזה.

ובדרך אמונה (שמיטה פרק א בציון ההלכה ס"ק קי) כתב שלענין השקיה התיר החזו"א להשקות כדרכו, ושאין צריך לצמצם בהשקיה. ובספר ישא יוסף (שם) כתב שדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל היתה שאפשר להקל כך גם בשאר המלאכות שמדרבנן. וכן כתב בקובץ מבית לוי (קובץ ה), ובספר שמיטת קרקעות (פרק יד סעיף ב) בשם הגר"ש ואזנר, אך כתב שם שדעת הגר"נ קרליץ היתה להחמיר בזה.

ולכן, בנידון שאלתנו, בעציץ שעומד על גבי צלחת, שדינו כעציץ שאינו נקוב, והוא עומד בתוך הבית, יש להחמיר שלא לבצע בו מלאכות דאורייתא כזריעה נטיעה ושתילה, שהרי גם החזו"א לא היקל אלא במקום צורך גדול, ולא בשתילת פרחי נוי בבית פרטי, שאין בזה צורך כל כך. אולם השקיה, וכן שאר מלאכות דרבנן הנצרכות, יש להקל לבצען אף באופן שאין צפוי נזק חמור במניעתן.