עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

בביתנו נוהגים להשתמש בשמן זית כתחליף טבעי לקרם ידיים, לטיפול ביובש. האם מותר להשתמש לצורך זה בשמן זית של שביעית?

כמו כן, יש נשים שנוהגות לרסק פירות וירקות שונים, ולמרוח אותם על עור הפנים לטיפוח העור, האם מותר לעשות כן בפירות שביעית?

תשובה

שמן זית עומד מטבעו לסיכה, ולכן גם בזמן הזה, על אף שאין הדרך לסוך בשמן זית, מותר לסוך בו לטיפול ביובש. אך יש אומרים שרק מי שרגיל לסוך בשמן לתענוג מותר לסוך בו לטיפול ביובש, אבל מי שאינו רגיל בכך, אסור.

לענין מריחת רסק פירות לטיפוח עור הפנים, אם הרבה אנשים נוהגים להשתמש בפירות אלו לכך, הדבר מותר. אך אין לערב בפירות חומרים נוספים הפוגמים אותם מאכילה, אלא מותר למרוח אותם כפי שהם בלבד.

צמחים שאינם עומדים לאכילה, מותר להכין מהם סבון ושמפו. ונחלקו הראשונים אם יש בהם קדושת שביעית. ומותר להכניסם לבית המרחץ ואין בזה משום בזיון פירות שביעית.

הרחבה

שנינו במשנה (שביעית פרק ח משנה ב): "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה. לאכול דבר שדרכו לאכול, ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן".

וכן פסק הרמב"ם (שמיטה פרק ה הלכה א): "פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתיה ולסיכה", ולהלן (הלכה ו) כתב: "לסיכה כיצד, לסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אך סך הוא את השמן".

ונחלקו הראשונים מפני מה הותר לסוך בשמן של שביעית.

רש"י (סוכה מ ע"א ד"ה שהנאתו) פירש שסיכה היא בכלל 'הנאתו וביעורו שוה', שהרי בעת הסיכה נהנה הגוף מן השמן, ובו בזמן מתבער השמן מהעולם, ולפיכך נחשבת הסיכה כשימוש המותר בפירות שביעית.

אך הר"ש (דמאי סוף פרק א) כתב שהטעם שמותר לסוך הוא משום הכלל 'סיכה כשתיה', והסיכה נכללת בכלל שתיה, שמותרת בפירות שביעית. בדומה לכך מצאנו בגמרא (יומא עז ע"א) שהסיכה היא אחד העינויים האסורים ביום הכיפורים משום שסיכה כשתיה.

אכן הסיכה המוזכרת במשנה להיתר היא סיכה שהיא לתענוג ועידון, כפי שהיה נהוג בזמנם לסוך שמן לתענוג, וכמבואר בגמ' (חולין כד ע"ב): "אמר רבי חנינא, חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן שעמדו לי בזקנותי", אבל סיכה שהיא לצרכי רפואה אינה בכלל ההיתר, כמבואר בתוספתא (פרק ו הלכה ד): "סך אדם שמן על גבי מכתו, ובלבד שלא יטול במוך ויתן על גבי מכתו". הרי שאין ליטול במוך וליתן על המכה אסור, מכיון שזו דרך רפואה ואין זו סיכה המותרת.

ומכל מקום מבואר בתוספתא שכאשר סך כדרך סיכה, מותר הדבר גם אם כוונתו לרפואה.

ועתה נדון האם מותר לסוך בזמננו בשמן זית לרפואה בדרך סיכה, שיש לומר שמכיון שבזמננו אין רגילים כלל לסוך לתענוג, ואפילו בשמן זית, נחשב הדבר כסיכה לרפואה.

והרי מטעם זה כתב הבית יוסף בהלכות שבת (אורח חיים סימן שכז) שאין סכים כיום בשמן זית בשבת, וזה לשונו: "נראה לי כיון דבזמן הזה אין אנו רגילים לסוך בשום שמן כשאנו בריאים, אסור לסוך שום שמן על גבי המכה בשבת, דודאי מוכחא מילתא דלרפואה עביד". וכך פסק המשנה ברורה (שם ס"ק ד), שבמדינותינו אסור לסוך בשמן כשיש לו חטטים בראשו.

ויש להסתפק אם סברא זו שייכת גם לענין שביעית. שיש לומר שדווקא לענין שבת אסר הבית יוסף, מכיון שבשבת הקובע הוא פעולת האדם, וכיון שבזמננו אין רגילים לסוך לתענוג – שם רפואה עליה ואסור. אך לענין שביעית, העיקר הוא שאסור לשנות מייעודו של הפרי, וכיון ששמן הזית בתכונתו וטבעו עומד לסיכה, מותר לסוך ממנו גם כיום.

והסתפק בזה הגאון רבי חיים נאה זצ"ל (בספר הערות למעשה בשמיטה עמ' כא), ומסקנתו שמותר לסוך בשמן זית של שביעית, לפי שהשמן בעצמו עומד לסיכה גם כיום.

גם בספר חוט שני (שביעית פרק ה הלכה ו) כתב שמותר לסוך בשמן זית הקדוש בקדושת שביעית מכיון שגופו נהנה בסיכה זו, ואף שכיום אין נוהגים כיום לסוך, מכל מקום השמן עומד לכך.

אכן בספר משמרת השביעית (פרק טז הלכה לט) כתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאנשים שרגילים לסוך בשמן לתענוג, מותר להם לסוך גם בשמן של שביעית לרפואה, אך אצל אנשים שאינם רגילים בכך, נחשבת הסיכה כרפואה ואסור להם לסוך.

ועתה נדון בשאלה השניה, אודות מה שנוהגות הנשים לסוך את עור הפנים בפירות, כגון אבוקדו ומנגו, לצורך עידון העור וטיפול בקמטים. והיה נראה לכאורה שסיכה זו נחשבת כסיכה לעידון ותענוג, שהיא סיכה המותרת.

ומעתה יש לנו לדון רק בכל פרי לגופו, האם נחשב שהפרי עומד לשימוש זה או לאו. שהרי מבואר במשנה וברמב"ם (שם) שאין סכין יין וחומץ, וביאר מהר"י קורקוס (שם) ועוד ממפרשי המשנה, שהיין אינו עומד לסיכה אלא לשתיה, ולפיכך נחשבת הסיכה בו כהפסד.

אין די בכך שמעט אנשים נוהגים להשתמש בפרי לשימוש מסוים, אלא צריך שיהיו רבים שמשתמשים בשימוש זה. ולכן רק פרי כזה שהרבה נשים נוהגות למורחו לעידון עור הפנים, מותר להשתמש בו לכך.

ואף בפרי שרבים נוהגים לסוך בו, אסור לערב בו חומרים הפוגמים אותו מאכילה. וכן מבואר בתוספתא (שביעית פרק ו הלכה ח): "אין עושין את היין אילנתית ואת השמן ערב", וכך פסק הרמב"ם (שם): "ולא יפטם את השמן", ומפרש בדרך אמונה (ס"ק לה): שלא ישים בו תבלין ושרשי בשמים מפני שהוא מוציאו מכלל מאכלות ועושהו שמן משחה שאינו ראוי אלא לסיכה. ואף על גב דשמן של שביעית ניתן לסיכה, אסור להפסידו מכלל אכילה שלא יהא ראוי אלא לסיכה. וכן כתב הרמב"ם גם לענין תרומה (תרומות פרק יא הלכה ג), ועיין גם בפאת השולחן (סימן כב אות ט).

אכן, כל המדובר כאן הוא בפירות הראויים למאכל. אך מיני צמחים שאינם עומדים למאכל אלא רגילים להכין מהם סבון או שמפו לרחיצה, כגון רוזמרין, נחלקו הראשונים אם יש בהם קדושת שביעית. לדעת הרמב"ם (פרק ה הלכה י) יש בהם קדושת שביעית. ולדעת רש"י (סוכה מ ע"א, ובבא קמא קב ע"א) אין בהם קדושת שביעית, ומכל מקום לכל הדעות מותר להכין מהם שמפו וסבון ולרחוץ בו (ראה חוט שני פרק ה סוף הלכה י). ומותר אף לערב בהם חומרים שונים, שהרי אינם עומדים לאכילה אלא לסיכה, ולכן עירוב החומרים הללו אינו מפסיד אותם.

ועיין במאמר אודות מנהגי כבוד בפירות שביעית, שכתבנו שמסתבר שמותר להכניס סבונים אלו לבית המרחץ. והגם שאין מכניסים פירות שביעית למרחץ, כמבואר ברמב"ם (פרק ה הלכה ו), שם מדובר בפירות שעומדים לאכילה והכנסתם לבית המרחץ נחשבת כבזיון עבורם, אבל צמחים שלכך הם עומדים, אין זה בזיון עבורם ומותר.