שמיטה בבניינים משותפים

מאמר מתוך דיוור חודש טבת תשפ”ב

מצות ושבתה הארץ

מהפסוק (ויקרא כה, ב) “ושבתה הארץ שבת לה'” למדנו שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית. ונחלקו הראשונים האם מצות שביתת הארץ היא שהאדם ישבות ולא יעבוד בשדה בשביעית, או שהמצווה היא שהקרקע תשבות ולא תיעבד בשביעית.

דעת התוספות (עבודה זרה טו ע”א) והרמב”ם (שמיטה ויובל פרק א הלכה א) שהמצווה היא שהאדם ישבות ולא יעבוד בשדה. והגם שכבר צוותה התורה על כך במצוות לא תעשה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, חזרה וצוותה על כך גם במצות עשה.

 אמנם דעת תוספות רי”ד ותוספות רבינו אלחנן (עבודה זרה טו ע”א) שהמצווה על הקרקע, שהקרקע תשבות בשביעית, ולדבריהם, אף אם בעל הקרקע אינו עובד בה בשביעית, אלא שהוא מניח לאחרים לעבוד בה, הרי הוא עובר על עשה זה של ושבתה הארץ.

גינה משותפת

לשיטת תוספות רי”ד ותוספות רבינו אלחנן, מי שמתגורר בבניין משותף שסביבו גינה משותפת, עליו לדאוג לכך שגם שאר הדיירים לא יעשו בגינה מלאכות האסורות בשביעית. ואם השכנים אינם שומרי תורה ומצוות, עליו לשכנעם שהטיפול בגינה יהיה על פי ההלכה.

אם לא עלה בידו לשכנעם לכך, ויש חשש שהשכנים יבצעו בגינה מלאכות שאסורות מדאורייתא כשתילה וזריעה, עליו להפקיר את חלקו בגינה בפני שלושה אנשים. ואם הדירה רשומה גם על שם האשה, צריכה גם היא להפקיר את חלקה, שהרי גם נשים מצוות במצות שביתת הארץ כמבואר במנחת חינוך (מצוה קיב).

יש ללמוד דין זה ממה שמצינו בהלכות שבת (שו”ע או”ח סימן רמו סעיף ג) שהמשכיר בהמה לנכרי והלה לא החזירה קודם השבת, ויש לחשוש שהנכרי יעבוד בה בשבת, על הישראל להפקיר את בהמתו כדי שלא יעבור על מצות שביתת בהמתו.

ואמנם בספר מעדני ארץ (סימן יג ס”ק יד) כתב שאין ללמוד נידון דידן מבהמה המושכרת לנכרי, ששם אכן ראוי לחייבו להפקירה מכיון שעל ידי כך אכן מתקנים את האיסור, שהרי הגוי אינו מצווה על שביתת הבהמה בשבת, אך בגינה המשותפת אם יפקיר זה את בעלותו בה, נמצא שישראל אחר עובר באיסור. אך במנחת שלמה ח”א שם הירק איסור ספיחין (רוב בשוק) בתשפ”ב מ: למחמירים(*) תחילת ההופעה בשוק באיסור ספיחין [בתשפ”ב] החל מ: סי’ נא אות ג נשאר בזה בספק.

אך הגרי”ש אלישיב זצ”ל (משנת הגרי”ש תשובה י) הורה שגם בשביעית צריך להפקיר את חלקו, והוסיף שאפילו שלגבי שבת מבואר בשולחן ערוך (שם) שמספיק שיפקיר בינו לבין עצמו, בשביעית יש להפקיר בפני שלשה דווקא, ועיין שם הסבר הדברים באריכות.

ומכל מקום רשאי להפקיר את חלקו פני שלושה מאוהביו שבוודאי לא יזכו בחלקו. ההפקר הוא לשנת השמיטה בלבד ואם לא זכו בחלקו במשך שנת השמיטה, הוא חוזר אליו, כמבואר במשנה ברורה סימן רמו ס”ק יח שהפקר הבהמה הוא לשבת בלבד.

צריך להפקיר רק את חלקו בגינה ולא בכל החצר.

יש לציין שהפקרת חלקו בגינה מועילה גם אם הגינה רשומה על שמו בטאבו, וזאת משום שיש אומדנא שהוא מפקיר את חלקו בלב שלם כדי להנצל מן האיסור. ובדומה לכך כתב במעדני ארץ (סימן יח) שאם המוכר והקונה מסכימים שיחול המקח יש לו תוקף על אף שלא נרשם בספרי הטאבו. והגם שהמלכות מקפדת שכל מקח שלא נרשם בספרי הטאבו אין לו שום תוקף, זה רק במקח שנוגע לממשלה שאינה רוצה להתחשב במקח כזה שלא נרשם, אך במקח שבין שני אנשים אין הממשלה מקפדת, עיין שם עוד. גם בשו”ת שבט הלוי (חלק ט סימן שו) כתב שחוזה שבין מוכר ולוקח יש לו תוקף אף אם לא נרשם בטאבו, והוא הדין לגבי הפקר.

תשלום דמי ועד הבית

כאשר הטיפול בגינה אינו נעשה על פי ההלכה, ואפילו עושים בה רק מלאכות שאסורות מדרבנן, יש להפחית מתשלום ועד הבית את הסכום המיועד לטיפול בגינה, שהרי אסור לסייע בידי עוברי עבירה.

אך אם חושש שהשכנים יתבעו אותו על כך למשפט, הורה הגרי”ש אלישיב זצ”ל שיכול לשלם את מלוא הסכום, וזאת משום שמטרתו בתשלום אינה אלא בכדי להנצל מהמשפט, ולא בכדי לסייע להם לטפל בגינה. וכן במקרה שהגינון יתבצע כרגיל גם אם לא ישלם, ואי ההתשלום לא יביא אלא למריבה ומחלוקת, הורה הגרש”ז אויערבאך זצ”ל שרשאי לשלם מפני דרכי שלום. (דבריו הובאו במשפטי ארץ פרק ט הערה 8.(

ובמקרים אלו ראוי שיודיע לנציג ועד הבית בשעה שמשלם שהוא נותן את כספו רק עבור ההוצאות האחרות, כגון החשמל והנקיון, או עבור עבודות הגינה המותרות, אך לא עבור העבודות האסורות.

השכרת קרקע למי שאינו שומר תורה ומצוות

המשכיר אדמה חקלאית לחקלאי שאינו שומר תורה ומצוות, ישכיר אותה רק עד שנת השמיטה ולא יותר.

המשכיר דירה עם גינה למי שאינו שומר תורה ומצוות, יתנה עמו בחוזה השכירות שלא יעשה בחצר מלאכות אסורות בשנת השמיטה, ובפרט מלאכות דאורייתא כשתילה, זריעה, נטיעה וזמירת הגפן, שאין להקל בהם כלל [וכמבואר לעיל החילוק בין מלאכות דאורייתא לדרבנן], ויוכל רק להשקות את הגינה ולעשות פעולות של נקיון, ויציין בפירוש שאם יעבוד בה השוכר שלא כדין יחשב הדבר כהפרת החוזה על כל המשתמע מכך.

אם בעת עריכת החוזה שכח המשכיר ולא התנה עם השוכר אודות השמיטה, עליו להפקיר את גינתו בפני שלושה כנזכר לעיל.

אמנם המשכיר דירה ללא גינה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות אינו צריך להפקיר את ביתו, אפילו אם השוכר מגדל צמחים בעציצים בתוך הבית. שהרי הירושלמי מסתפק אם דיני השביעית נוהגים בתוך הבית, ודעת הפאת השולחן להקל בכך משום שהשביעית בזמן הזה דרבנן. ואפילו החזון איש ושאר הפוסקים שהחמירו בזה, גם הם הסכימו להקל בעציץ שאינו נקוב המונח בבית, ובדרך כלל רוב העציצים בבית אינם נקובים, שהרי רגילים להניח תחתיהם צלחת המפסיקה את היניקה, ויש שסוברים שאף רצפת הבית בעצמה מפסיקה את היניקה ומחשיבה את העציץ אינו נקוב.

מלבד זאת יש לצרף גם את סברת הגרש”ז אויערבך זצ”ל (מנחת שלמה חלק א סימן מ עמ’ ריח) שאין חשש שביתת שדהו בקרקע הבית שיש בו עציצים, שהרי העציצים אינם גדלים ממש בקרקע הבית אלא רק יונקים ממנה, ובאופן כזה נחשב שמתקיים בקרקע הציווי של ושבתה הארץ. לדבריו אין לחשוש אף כשעושה עבודות בעציצים המונחים בחצר.