מלאכות החרישה והזריעה ותולדותיהן
חרישה וזריעה הן מלאכות האסורות מן התורה בשביעית, ותולדותיהן אסורות מדרבנן, מלאכות הנעשות לתועלת ושיפור הקרקע הן תולדות מלאכת חורש, ואילו מלאכות הנעשות לתועלת ושיפור צמחים קיימים הן תולדות מלאכת זורע. ישנן מלאכות שיש בהן שתי מטרות, תועלת ושיפור הקרקע ותועלת ושיפור הצמחים ויש שהן תולדת חורש ויש שהן תולדת זורע, לפיכך אנו מביאים כאן את מלאכות חורש וזורע ותולדותיהן יחדיו.
חורש
חרישה היא הפיכת האדמה, כהכנה לזריעה או לנטיעה או להשבחת הגידולים. אין הבדל אם החרישה נעשית ידנית באמצעות קלשון או על ידי מחרשה הרתומה לבהמה או לטרקטור.
אסור חרישה כולל גם חרישה הנעשית סביב צמחים קיימים על מנת להשביחם וגם חרישה בשדה ריקה כדי להכינה לזריעה. נחלקו הראשונים האם מלאכת החרישה אסורה מהתורה או מדרבנן. [ויש סוברים שחרישה אסורה מהלכה למשה מסיני.]
כל עבודה הבאה להכשיר את הקרקע, הרי היא תולדת חרישה. לפיכך, אסרו חכמים לפורר רגבי עפר, ליישר את הקרקע על ידי כלי, למלא עפר להשוות את פני השדה, לעשות חריצים או בורות באדמה לצורך זריעה, לסקל אבנים, לנכש עשבים, לזבל את השדה וכיוצא באלה. פעולות אלה אסורות אף בשדה ריקה, אם מטרתן להכינה לזריעה.
מלבד החרישה האסורה בשביעית ותולדותיה, אסרו חכמים מלאכות מסוימות משום מראית העין, כגון: ללקט אבנים לצורך בניית גדר, אף אם אין כוונתו בלקיטת האבנים להכשיר את הקרקע לזריעה, שמא יאמרו הבריות שהוא מכין את הקרקע לזריעה. במקרים מסוימים התירו חז"ל מלאכות אלו, כאשר ניכר שכוונתו בפעולות אלו לבנייה ולא להכשרת הקרקע.
זורע
מלאכת הזריעה היא הנחת הזרע-הגרעין באדמה וכיסויו, שזוהי הפעלה המביאה לצמיחת הצמח. אך גם המניח גרעין על אדמה לחה או במקום שירד גשם, חייב משום זורע, וכן המחפה באדמה גרעין שכבר מונח על האדמה. כל זריעה היא מלאכה בין אם זורעים צמחי מאכל ובין אם זורעים צמחי סרק.
ישנה מלאכה דומה לזריעה והיא נטיעת עצים – לוקחים ענף (ייחור) ומכניסים את קצהו באדמה ומענף זה גדל אילן. נחלקו הראשונים האם נטיעה אסורה מדאורייתא או מדרבנן. יש אומרים שאסורה מדאורייתא, כיוון שנטיעה אינה תולדה, אלא כך היא מלאכת זריעה באילנות. ויש אומרים שנטיעה היא תולדה, והתולדות בשמיטה אסורות רק מדרבנן. דעת החזון איש שנטיעה אסורה מהתורה, משום שהיא נלמדת מקל וחומר מזמירה, ואין לוקים עליה, כי אין לוקים על איסור הנלמד מקל וחומר. (רמב"ם שמיטה ויובל פרק א, הלכה ה וחזון איש שביעית סימן יז ס"ק כ, ד"ה שם ה"ד)
כל מלאכה המועילה לגידול הצמח או פירותיו, או שהיא מועילה להבשלת הפירות, היא תולדה של זריעה ואסורה בשנת השמיטה. לכן אסרו חכמים להשקות, לזבל צמחים, להסיר אבנים ופסולת מסביבת הצמח או שורשיו, לגזום ענפים, לדלל צמחים, לתמוך את העץ, לרסס נגד מזיקים ומחלות וכיוצא באלה.
מלאכות החרישה והזריעה ותולדותיהן/הלכות
סיקול, כלומר פינוי אבנים מהשדה, בין כאשר השדה ריקה ומסקל לצורך הכנתה לזריעה, ובין אם מסקל את האבנים שבין הצמחים, הרי זו מלאכה האסורה בשביעית מדרבנן.
מלאכה זו אסורה אף אם אין כוונתו לזרוע בשדה. מכיוון שתכליתה בדרך כלל להכין את הקרקע לזריעה, אסרוה משום שנראה כמכין את השדה לזריעה.
מותר לפנות אבנים מקרקע שאיננה עומדת לזריעה כלל, כגון מגרשי חניה, מגרשי משחקים או שבילים המיועדים להילוך בני אדם.
אם צריך את האבנים עצמן לבנייה ואין לו כוונה לתועלת הקרקע או הצמחים, וניכר שנוטל את האבנים לשם בנייה ולא לתיקון הקרקע או הצמחים, כגון שעומד סמוך לגדר ולוקח אבנים עד מקום שידו מגעת, או שלוקח את האבנים העליונות ומשאיר את אלו הנוגעות בארץ, מותר[1].
[1] משפטי ארץ פרק ו סעיפים א,ב,ו.
ניכוש, כלומר עקירת עשבי בר ופינויים משדות, חצרות ושטחים, לצורך הכנת המקום לזריעה, או בין צמחים קיימים, הרי זו פעולה האסורה בשמיטה מדרבנן[1].
ישנם כמה אופנים בהם מותר לנכש בשביעית:
- א. בשטח שאינו משמש כעת לגידול צמחים וכוונתו בפעולת הניכוש היא לנוי בלבד, או למנוע שרפה, או כדי שלא ישמשו העשבים מסתור לנחשים וכדומה, ורגילים לנכש שם כל שנה למטרות אלו, מותר לנכש את העשבים ובתנאי שאין בכוונתו לעשות במקום זה גינה לאחר השמיטה. אך לא יעקור את העשבים עם שורשיהם, אלא יקצץ את גבעולי העשבים בלבד[2].
- ב. בחצר או גינה המשמשים לגידול צמחים והעשבייה גורמת לצמחי הגן נזקים משמעותיים, עד שנחשב למקום פסידא, מותר לסלקה על ידי ניכוש, כיסוח או ריסוס[3].
- ג. עשבי בר הגדלים בגינות או בסמוך לעצים, ואינם מסבים נזקים חמורים, מותר לנכשם למטרת ניקיון לאחר שיבשו, ובלבד שלא יכוון לתועלת הצמחים שבגינה[4].
כאשר נדרש לנכש את העשבייה מהסיבות הנזכרות, רצוי לבצע את הניכוש בחרמש, במכסחת או במעדר (כלומר: לנכשם במעדר מעל פני הקרקע, ללא עידור באדמה), ולא לעקור את העשבים עם שורשיהם.
- שטח שאינו ראוי לזריעה, או מקום המשמש כמגרש חניה או מגרש משחקים, מותר לנכשו ולסקלו כרגיל[5].
[1] משפטי ארץ פרק ב סעיף ח.
[2] משפטי ארץ פרק ו סעיף ד.
[3] משפטי ארץ פרק ד סעיף יד.
[4] משפטי ארץ פרק ד הערה 27.
[5] משפטי ארץ פרק ו סעיף י.
זיבול בזבל אורגני או דישון בדשן כימי – אסורים בשביעית, בין לפני שהקרקע נזרעה ובין זיבול סביב צמחים. באופן שיש לחוש שאם לא יזבלו או ידשנו את הצמח הוא עלול למות או להינזק נזק ניכר, מותר לזבל ולדשן בכמות ההכרחית, אך כדי לוודא שאכן הזיבול או הדישון הכרחיים, ראוי להיעזר בבדיקת אדמה או עלים[1].
[1] משפטי ארץ פרק ד סעיף י.
מותר להכשיר קרקע לבנייה, אף שחופרים ומיישרים את הקרקע, ובתנאי שיהיה ניכר בשעת העבודה שמקום זה מיועד לבנייה. ניתן לעשות היכר זה על ידי הבאת חומרי בנייה למקום לפני תחילת החפירה או על ידי תליית שלט שבמקום זה עומד להיבנות בניין. (הכשרת הקרקע לבנייה מותרת, למרות שבדרך כלל מיעדים מראש מקום לגינות בסיום הבנייה, שהרי בשלב ראשוני זה, אין המקום ראוי לזריעה כלל).
הרוצה לסקל אבנים מחצרו כדי לבנות שם סוכה, יעמיד תחילה את הדפנות, ואז יפנה את האבנים מתוך הסוכה. וכל זאת בתנאי שאינו מכוון לתועלת הגינה[1].
[1] משפטי ארץ פרק ו סעיפים א-ז.
מותר לחפור תעלות כדי להניח בהן צינורות ביוב או השקיה. אמנם, אם עומק החפירה הוא פחות משלושה טפחים (30 ס"מ, לדעת החזון איש) שהוא עומק החרישה הרגילה, שאז יש מקום לטעות ולחשוב שהוא חורש את השדה, יש להניח תחילה את הצינורות בסמוך לאותו מקום שחופר בו, כדי שיהיה ניכר שחופר לשם הנחת הצינורות ולא לחרישת הקרקע[1].
[1] משפטי ארץ פרק ו סעיפים יא,יב.
החופר בור או תעלה בגינתו, או במקום הראוי לזריעה, לא יחזור וימלא אותם בעפר כבתחילה, אלא יניחם כך עד לאחר השמיטה.
אם קיימת סכנה בטיחותית להשאירם פתוחים, ימלא אותם באדמה עד כ-5 ס"מ מתחת לפני הקרקע ואת אותם 5 ס"מ העליונים ימלא בחצץ, אספלט או בחול שאינו ראוי לזריעה, ויביא את חומרי המילוי הללו סמוך לבור עוד קודם שמתחיל למלאו באדמה, כך שיהיה ניכר שמילוי העפר נעשה אך ורק לשם סילוק המכשול[1].
[1] משפטי ארץ פרק ו סעיף טו.
ריסוס צמחים על ידי חומרי הדברה, להשמדת מזיקים או למניעת מחלות, אסור בשנה השביעית מדרבנן משום תולדת זורע[1].
צמחים שהותקפו על ידי מזיקים או מחלות ויש חשש שימותו או ייפסדו הפסד ניכר, מותר לרססם בחומרי הדברה. אולם, לכתחילה יש להשתמש בהדברה דרך מערכת השורשים, בפתיונות ללכידת המזיקים, או בעטיפת הפירות לשמירה מפני המזיקים[2].
[1] משפטי ארץ פרק ב סעיף ז.
[2] משפטי ארץ פרק ד סעיף טו.
תמיכת עץ צעיר כדי שיגדל ישר ולא יתעקם – אסורה בשמיטה. אף על פי שהוא בכלל 'לאוקומי אילנא' שהתמיכה רק שומרת שיישאר במצבו, חכמים גזרו עליה ואסרו אותה אפילו שהיא 'לאוקומי'. אך במקרה שיש חשש שללא פעולת התמיכה יגדל העץ עקום, עד שלא יהיה ניתן ליישרו לאחר שנת השמיטה וייגרם נזק ניכר לעץ – יש להקל לתמוך בו על מנת ליישרו[1].
[1] משפטי ארץ פרק ד סעיף ל.
גיזום ענפי עץ, דילול פירות, או כיסוח דשא וכדומה, גם הם אסורים בשביעית. בפרק על זמירה נבאר ונפרט את האסור והמותר בגיזום עצים וכיסוח דשא.
השקיה כדרך שמשקה בשאר השנים אסורה בשביעית. ישנם אופני השקיה המותרים בשביעית. כאן נבאר ונפרט איזו השקיה אסורה ואיזו מותרת.
דישון וזיבול – מידע
אדמה כבדה או בינונית, בדרך כלל אין צורך לדשנה או לזבלה במהלך השמיטה, ואין סיבה לחשוש שייגרם מכך נזק לצמחים.
באדמה חולית, ייתכן שחוסר הדישון (בעיקר חנקן) יגרום לה לנזקים משמעותיים, ויש להיוועץ במומחה נאמן כדי לקבוע האם יש צורך לדשנה.
במקרה שיש צורך לדשן, במידת האפשר עדיף לעשות זאת על ידי מערכת ההשקיה ולצרף את הדשן למי ההשקיה (במועד ההשקיה המותרת).
דישון דשא – מידע
דשא הגדל באדמה כבדה ובינונית, בדרך כלל לא יינזק באופן בלתי הפיך מהיעדר הדישון בשנת השמיטה. אבל דשא שגדל באדמה קלה עלול לפתח מחלות כתוצאה מהיעדר הדישון, בגלל איבוד החסינות, ויש להיוועץ במומחה נאמן אודות הנזק שעלול להיגרם, ולדשן רק במקרה של חשש לנזק משמעותי.
דשא שהצהיב, ניתן לצבעו אף בשמיטה בצבע המיועד לצביעת דשא המצוי בשוק. הצבע עמיד למשך כשלושה חודשים.
בשנת השמיטה אין לבצע במדשאה דילול, אוורור, חיפוי, יישור שקעים, שיזרוע ושיקום קרחות.
