חצר משותפת ויש מן השכנים שרוצים לעבוד בה בשביעית

שאלה

אני מתגורר בבנין משותף, וסביבו חצר מטופחת. רוב השכנים אינם שומרי תורה ומצוות, ובכוונתם להמשיך לעבוד בחצר גם בשנת השמיטה. הפצרתי בהם להימנע מעשיית מלאכות אסורות בשמיטה, אך לצערי בקשתי לא נתקבלה. מה עלי לעשות?

שאלה נוספת, האם מותר לי לשלם בשנת השמיטה את תשלומי ועד-הבית כרגיל, כשחלק מכספי ישמש לביצוע המלאכות האסורות?

תשובה

אם השכנים לא נעתרו לבקשתו והם אכן מתכוונים לעבוד בחצר המשותפת, עליו להפקיר את חלקו באותה החצר, למשך שנת השמיטה. וצריך לעשות את ההפקר בפני שלשה אנשים. אמנם יש שמקילים שאינו צריך להפקיר חלקו.

ולא ישתתף בהוצאות טיפול הגינה כדי שלא יסייע בידי עוברי עבירה. אם אינו יכול להשתמט מן התשלום, כגון ששכניו כופין אותו לשלם על פי החוק, רשאי לשלם, אך יודיע לשכניו שהוא נותן את כספו רק עבור הוצאות ניקיון הבנין והעבודות המותרות בחצר, ולא עבור העבודות האסורות.

הרחבה

ראשית עליו להשתדל ככל יכולתו להסביר לשכניו את חשיבות המצוה ולבקשם להמנע מעשיית מלאכות אסורות בשביעית. וכל אחד מחוייב להשתדל בזה, אך בפרט מוטל הדבר על בעלי הגינה והשותפים בחצר, להשתדל ולפעול שלא תיעשנה מלאכות האסורות בגינתם ובחצרם.

אמנם אם ניסה ככל יכלתו ולא הצליח למנוע משכניו לעשות מלאכות אסורות בחצר, יש מקום לחייבו להפקיר את חלקו בחצר.

ונידון זה תלוי בשאלה על מי מוטלת מצות שביתת הארץ. האם היא מוטלת על הגברא, כלומר: שכל איש מישראל נצטווה להמנע מלעבוד בארץ, או שהמצוה מוטלת על הקרקע, כלומר: שנצטווינו שהקרקע עצמה תשבות, כלשון הכתוב 'ושבתה הארץ'.

ואם המצוה מוטלת על הקרקע, הרי שבעל השדה מחוייב לדאוג שאדמתו לא תיעבד בשביעית, ואפילו על ידי אחרים. והרי זה כמו מצות 'שביתת בהמתו' בשבת, שעל בעל הבהמה לדאוג שלא תיעשה מלאכה בבהמתו בשבת, גם לא על ידי אחרים, ואפילו גויים.

והנה בגמרא (עבודה זרה טו ע"ב) מבואר שכשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת – כך מצווה על שביתת שדהו בשביעית. משמע לכאורה דשביתת שדהו בשביעית היא כשביתת בהמתו בשבת, ואפילו נעשתה המלאכה על ידי אחר, עובר בעל השדה בעשה דשביתת הארץ.

ובחזון איש (שביעית סימן יז ס"ק כה) כתב שהראשונים נחלקו בחקירה זו. וכתב שבתוספות (עבודה זרה שם ד"ה מי דמי), וברמב"ם (שמיטה ויובל פרק א הלכה א) משמע שאין המצוה מוטלת על הבעלים, אלא על העובד. ולדעתם, אם אחרים עושים מלאכה בחצר אין הבעלים עוברים על עשה דשביתת הארץ.

אבל בתוספות רבינו אלחנן והריטב"א (עבודה זרה דף טו) מבואר שבעל השדה מצווה על שביתת שדהו, ואם אחר או אפילו גוי עשה מלאכה בשדהו עוברים הבעלים על מצות שביתת הארץ. וכן מסיק בתוספות רי"ד (עבודה זרה שם), דאדם מצווה על שביתת שדהו ואפילו אם הגוי עבד בשדהו עובר הבעלים בעשה. וכן משמע מלשון הסמ"ג (מצוה קמז), שכתב: "מצות עשה שתשבות הארץ בשביעית מעבודת קרקע  שנאמר כי תבאו אל הארץ וכו' ושבתה הארץ שבת לה'", ומשמע שהמצוה חלה על הארץ עצמה.

ומלשון החזון איש משמע שדעתו נוטה כהמחמירים, שכתב (שם סימן כא ס"ק יז): "והעבירה על העובד, וגם בעל הבית עובר בשביתת שדהו". וכן נקט המנחת חינוך (מצוה קיב ומצוה שכח), דבעל הבית עובר בעשה אף אם המלאכה נעשתה על ידי אחרים, כמו בשביתת בהמתו. וכן האריך להוכיח בספר תורת הארץ (חלק א פרק ו), וכן פסק בערוך השולחן (שביעית סימן יט סעיף יט), ובשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן קטו) ושבט הלוי (חלק י' סימן ר).

ולפי זה, אם אינו יכול למנוע מאחרים לעשות מלאכה בחצרו, עליו להפקיר את בעלותו באותה שדה כדי שלא יעבור הוא בעצמו על איסור שביתת שדהו. שהרי כך נפסק לגבי שביתת בהמתו (שו"ע או"ח סימן רמו סעיף ג), שאם השכיר בהמתו לגוי והלה לא החזיר אותה קודם השבת, חייב הבעלים להפקיר את בהמתו קודם השבת כדי שיינצל מאיסור דאורייתא של שביתת בהמתו. ולכאורה הוא הדין גם לגבי מצוות שביתת הארץ.

אמנם יש שצידדו דדוקא לגבי שביתת בהמתו חייבוהו להפקיר, מפני שעל ידי ההפקר אכן ימנע את האיסור, שהרי בהמת הפקר אינה מחויבת בשביתה. אבל בשביעית, גם אם יפקיר את חלקו לא יימנע האיסור, שהרי גם קרקע של הפקר חייבת בשביתה, וכיון שההפקר לא ימנע את האיסור – אינו מחוייב להפקיר. ואף על פי שכשאינו מפקיר נמצא שהמלאכה נעשית בשדה שלו, מפני זה לא יתחייב להפקיר את חלקו שהרי אנוס הוא, שהרי מחה בהם ככל יכלתו. ועיין בספר מעדני ארץ (סימן יג ס"ק יד) ובמנחת שלמה (סימן נא ס"ק ג) שהביא חילוק זה, ונשאר בצ"ע.

ויש שחילקו באופן אחר, וסבירא להו שאף על פי שהגמרא מדמה שביתת שדהו לשביתת בהמתו, מכל מקום אינם דומים לגמרי. דבשבת חל חיוב השביתה ממש על הבהמה, וכל שלא שבתה – עברו בעליה בעשה. אבל שביתת הארץ אינה חיוב ממש על השדה, אלא היא חיוב על הבעלים למנוע שלא תיעשה מלאכה בשדה. וכל שעשו הבעלים ככל יכלתם למנוע עשיית המלאכות שוב אין עליהם איסור. ולפי זה, אם הסביר לשכניו על חשיבות המצוה וביקש והפציר ככל יכלתו ולא הועיל, שוב אין עליו איסור, ואינו צריך להפקיר את חלקו. ועיין בספר אז נדברו (חלק ד סימן יג) שצידד בסברא זו.

ולענין הלכה, דעת הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ (הובאו דבריהם בספר משפטי ארץ פרק ט סעיף ג), והגר"ש וואזנר (קובץ מבית לוי ניסן תשנ"ד), דעליו להפקיר את חלקו בגינה המשותפת. ומ"מ אם אין עושים שם אלא מלאכות דרבנן, דעת כמה מהפוסקים דאפשר להקל דאינו צריך להפקיר, (משפטי ארץ בשם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ). דסבירא להו שאם אחרים עושים בחצר רק מלאכות דרבנן, אין הבעלים עוברים בעשה דשביתת שדהו.

ויש שכתבו דאין צריך להפקיר חלקו (בספר דיני שביעית פרק יא סעיף כז בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, אז נדברו שם, אור לציון פרק א אות טז), ויש שכתבו דמעיקר הדין אפשר להקל אבל ראוי להחמיר ולהפקיר (שמיטה כהלכתה פרק א ס"ק ו).

ומה שכתבנו שעליו להפקיר את חלקו בחצר, אין הכוונה שעליו להפקיר את חלקו לעולם, אלא שיפקיר אותו לשנת השמיטה בלבד ודי בכך.

ויש ללמוד זאת ממה שכתב הרמ"א לענין מפקיר בהמתו להינצל מאיסור שביתת בהמתו (שם סעיף ג), "שאין שום אדם יכול לזכות בה, דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת". והלבוש והמג"א (שם ס"ק יא) נקטו דכוונת הרמ"א שאף בשבת עצמה אין שום אדם יכול לזכות בה, דאף לאותה השבת אינו צריך להפקירה לגמרי, וגם הפקר שאינו גמור מהני לענין שלא יעבור בעשה של שביתת בהמתו. אמנם רוב הפוסקים נקטו בכוונת הרמ"א שלאותה השבת הויא הפקר גמור, אך לאחר השבת חוזרת לרשותו, שלא נתכוין להפקירה לעולם אלא ליום השבת בלבד. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק יח) דכן נקטו לדינא כל האחרונים.

והוא הדין לגבי שביעית, אינו צריך להפקיר חלקו לעולם, רק לשנת השמיטה, וסגי בזה שאינו עובר באיסור שביתת שדהו. וכן כתב בחוט שני (פרק א הלכה א).

והנה לגבי שביתת בהמתו מבואר בשו"ע (שם) דיכול להפקירה אפילו בינו לבין עצמו  ואינו צריך להפקירה בפני שלשה אנשים. ובבית יוסף (שם) ביאר הטעם, דיש פוסקים שסוברים דמדאורייתא הוי הפקר אפילו בינו לבין עצמו, ורק מדרבנן בעינן שיפקיר לפני שלשה, ולפיכך כשמפקיר בהמתו בערב שבת, שזו שעת הדחק, סמכינן בדיעבד על אותם הפוסקים שסגי בהפקר בינו לבין עצמו כדי להינצל מאיסור דאורייתא.

ובמשנה ברורה (שם ס"ק טו) כתב, שמ"מ לכתחלה יפקיר בהמתו בפני שלשה, ולכל הפחות יזהר להפקירה בפני אחד, "דרבים מגדולי הפוסקים סוברים דאף מדאורייתא אינה הפקר עד שיפקירה עכ"פ בפני אדם אחד, ואפילו בפני אחד מאנשי ביתו די בזה".

אמנם לגבי שביעית הורה הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"א סימן רכט, ובמשנת הגרי"ש בחלק התשובות סימן י), דאין לסמוך על הפקר בינו לבין עצמו. שהרי הטעם שצריך להפקיר בפני שלשה הוא כדי להוכיח שגמר בדעתו להפקיר, ומה שבשבת מקילין להפקיר בינו לבין עצמו היינו משום דאנן סהדי שגומר בדעתו להפקיר כדי שלא יעבור על איסור שבת, כמו שכתבו התוספות (בבא מציעא דף ל ע"ב ד"ה אפקרה), אבל מצות השמיטה אינה חמורה כל כך לאנשים, ולפיכך יש לומר דבשביעית לא מהני הפקר בינו לבין עצמו. וכ"כ הגר"ש וואזנר (מבית לוי שם), והגר"נ קרליץ (חוט שני שם), וכן כתב בדרך אמונה (שביעית פרק א ס"ק ט) דיש להפקיר בפני שלשה.

ומ"מ כתב הגרי"ש (שם בתשובה), שהוא יכול להפקיר לפני שלשה מאוהביו, שהוא בטוח בהם שלא ילכו לזכות ברשות שלו. וכן אינו צריך להודיע לשכניו שהפקיר חלקו, ולכן אין השכנים זוכים בחלקו על אף שהם עובדים ומחזיקים בחצר, שהרי אינם יודעים שהפקיר חלקו ואינם מתכוונים לזכות בחלקו.

מלבד האמור לעיל, אסור לדייר זה להשתתף בהוצאות העבודות האסורות שנעשות בחצר המשותפת, שהרי אסור לסייע לידי עוברי עבירה, ולכן בשנת השמיטה לא ישלם לועד הבית את חלקו בהוצאות הגינון.

ואם אינו יכול להשתמט מלשלם לשכניו, כגון שהם עשויים לתובעו בבית המשפט, הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל (משפטי ארץ שם הערה 8) שרשאי לשלם תשלום מלא ככל הדיירים, אבל יודיע לשכניו שאת כספו הוא נותן רק עבור עבודות הניקיון, או עבור העבודות המותרות, ולא עבור העבודות אסורות. וביאר הגרי"ש אלישיב שכיון שאינו משלם מרצונו, אלא כדי שלא יתבעוהו למשפט, אינו נחשב כמסייע לעוברי עבירה.

וכן כתב במשפטי ארץ (שם) בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שאם התשלום נכפה עליו לפי החוק, רשאי לשלמו, והרי זה כשאר המיסים שמוכרחים לשלם לרשויות אף על פי שהם עושים בכסף גם דברים שאסורים על פי ההלכה. ועוד כתב (שם) בשם הגרש"ז אויערבאך, שבמקרה שהעבודות האסורות יתבצעו בכל מקרה, אף אם לא ישלם את חלקו, ואי התשלום יגרום רק מריבה ומחלוקת, מותר לשלם מפני דרכי שלום.

ובספר אורחות רבינו (חלק ב עמוד שנט) כתב, שבמקום שיש חשש חילול השם כשרואים שעושים בחצירו מלאכות אסורות, עליו לתלות מודעה שהעבודות נעשות שלא כדין ושלא בהסכמתו.