עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

האם מותר לאוצר בית דין לחלק פירות שביעית כדרך מכירת פירות הרגילה, בשקילה ובמדידה או שעליהם לחלק באומדן בלבד?

תשובה

אוצר בית הדין רשאי לחלק את הפירות גם במידה ובמשקל.

אך יש שהחמירו שגם אוצר בית דין לא יחלק אלא באומדן, ולא במידה ובמשקל.

הרחבה

שנינו במשנה (שביעית פרק ח משנה ג): “אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין, ולא תאנים במנין, ולא ירק במשקל”.

ומבאר הירושלמי (שם): “למה? כדי שימכרו בזול”. ושואל הירושלמי: “וישקלו בליטרא וימכרו בזול? אם אתה אומר כן אף הוא אינו נוהג בהם בקדושה”.

ומפרש הרא”ש (שם): “פי’, מתוך שנמכרין באומד נמכרים בזול. ופריך וישקלו בליטרא ויצוו למוכרם בזול. ומוסיף עוד טעם לדבר, דמתוך ששינו ממכרם מדרך כל השנים ינהג בהם קדושת שביעית ולא אתי לזלזולי בהו, וגם נמכרים בזול”.

מבואר בדברי הרא”ש שמשני טעמים אין למכרם במידה ובמשקל, האחד, כדי שימכרו בזול. והשני, כדי שידעו לנהוג בהם בקדושת שביעית ולא יבואו לזלזל בהם. וכן כתב הרע”ב: “כדי שימכרו בזול, א”נ מתוך שאין מוכרין אותן כדרך שמוכרים בשאר שנים ינהגו בהם קדושת שביעית ולא אתו לזלזולי בהו”.

אך ברמב”ם בפירוש המשנה משמע שהטעם הוא מצד איסור סחורה, וזה לשונו: “אסור לו למכרו כדרך שמוכרים שאר דברים בשאר שנים כדי שלא ייראה כסוחר בפירות שביעית, אלא צריך להראות משהו מעין ההפקר שבפירות שביעית, והוא שימכור אכסרא”.

וכך משמע גם מדברי הרמב”ן (עבודה זרה דף סב ע”א): “אלא שאסרו למכרן כדרך סחורה, דתנן אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל וכו'”. מבואר מדבריו שמכירה במידה ובמשקל אסורה משום שהיא דרך סחורה.

ויש לפרש שהרמב”ם והרמב”ן פירשו שלזאת נתכוין הירושלמי בדבריו: “כדי שימכרו בזול”, רצונו לומר שלא ימכרום כדרך סחורה להשתכר ולהרויח.

והגר”א כתב בבאור דברי המשנה: “וכולן משום בזיון”. והיה מקום לפרש שכוונתו למה שכתב הרא”ש בטעם השני, שינהגו בהם קדושת שביעית ולא יבואו לזלזל בהם, והכוונה שלא ינהגו בהם כמנהג פירות של שאר שנים. אולם במקדש דוד (סימן מב ד”ה כתב המהרי”ט) נקט שכוונת הגר”א שאין למכרם במידה ובמשקל משום בזיון קודש.

ומעתה יש לדון לגבי חלוקת הפירות של אוצר בית דין, האם גם היא אסורה במידה ובמשקל.

והנה ברשימות הרב בן ציון ידלר זצ”ל שנדפסו בספר בטוב ירושלים כתב: “ופה חילקו לכל אחד ואחד חלק בלא משקל”. הרי שבירושלים סברו שגם אוצר בית דין אינו רשאי לחלק במידה ובמשקל.

אולם ברשימותיו של רבי משה פלס זצ”ל, רבה של נתיבה (כיום יד בנימין), מצויות הוראות שקיבל מהחזו”א, ושם כתוב: “לבי”ד מותר גם אריזה וגם מידה”.

ונראה שטעמו של החזון איש הוא, שכל מה שאסרו חכמים במידה ובמשקל היינו במכירה דווקא, אולם פירות של אוצר בי”ד אינם נמכרים, אלא מחולקים על ידי בית הדין. גם המעות שנוטלים שלוחי בית הדין, אינם תשלום עבור הפירות, שהרי הפירות הם הפקר, אלא המקבלים מן הפירות משתתפים בהוצאות שהוציא בית הדין על הטיפול בפירות ושכר הפועלים. ובחלוקת פירות לא נאסרה השקילה והמדידה.

וכן כתב בחוט שני (קונטרס אוצר בי”ד): “שלא נאסר שקילה ומדידה של מתנה. ומה שמודד ושוקל הוא כדי לדעת את הסכום המדויק של ההשתתפות בהוצאות”.

אמנם עדיין יש לדון לפי מה שכתב הגר”א שהטעם הוא משום בזיון, ונתבאר שאפשר שכוונתו שיש בזה משום בזיון קודש. שהרי לפי טעם זה היה נראה שגם בחלוקה אסור לשקול ולמדוד.

אכן יש לומר שאין כוונת הגר”א לומר שעצם השקילה והמדידה היא בזיון לפירות שביעית, אלא כוונתו שהמכירה במידה ובמשקל היא בזיון לפירות שביעית, ובאמת הגר”א מודה לרמב”ם והרמב”ן שיסוד האיסור למכור במידה ובמשקל הוא משום שזה כדרך סחורה.