חלב בהמה שאכלה חמץ

ברצוננו במאמר זה ⁽¹⁾ להביא מספר שיטות והסבר מועט על דין החלב מבהמה שאכלה חמץ אם מותר לשתותו. אין כוונת הדברים להורות הלכה אלא לבאר במעט שיטות שונות ומקורן. לקט שיטות מורחב ראה בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ב' אות ד' (הוצאת בית הסופר כרך ח' עמ' 138) ומעדני שמואל על קצשו"ע סימן קי"ז ס"ק ס"א (עמ' 365) שהביא כשלשים דעות מהן מחמירות מהן מקילות – אמנם עיקר דיון האחרונים הוא על בהמת נכרי. 

 בתשובות בית אפרים סימן ל"ה פתח את דבריו בנדון:  "באחרונים לא העירו בזה רק בפרי מגדים ביו"ד סימן ס' ובאו"ח סוף סימן תמ"ח".  וכן החיי אדם (נשמת אדם הל' פסח אות ט') כותב: "אני לא ראיתי שום דבר בזה באיזה ראשון או אחרון".   

אין בדברינו דיון על האכלת בהמה בחמץ או תערובתה בימי הפסח, שודאי אסורה, כי המאכיל נהנה ובעל הבהמה נהנה, בין חמץ שלו, של אחר, הפקר או של נכרי, ואסור להאכיל בין אם הבהמה שלו של אחר של נכרי או הפקר כמבואר שו"ע או"ח תמ"ח ובמשנה ברורה שם ס"ק כ"ז כ"ח ושעה"צ ע"ו. לא נדון אם מותר וראוי לכתחלה לקנות חלב מישראל שהאכיל בהמתו חמץ או תערובתה, דברינו הוא רק על החלב עצמו אם מותר בשתיה^[2]. 

ונקדים את דברי המשנה ברורה תמ"ח ס"ק ל"ג: "לענין חלב בהמה שאוכלת חמץ, אפילו היא של נכרי, נחלקו אחרונים בזה, ודעת הפמ"ג להתיר החלב אחר מעת לעת שאכלה חמץ ויש מקילין אפילו בו ביום אם אוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים".  

משמע מהמ"ב: א. שלמד בדעת הפמ"ג דאפילו אם אוכלת גם דברים מותרים ולא חמץ בלבד חלבה אסור תוך מעת לעת, ב. המקיל בו ביום הוא דוקא אם אכלה גם דברים מותרים^[3]. ג. אחר מעת לעת מאכילתה אפילו אכלה רק חמץ לכו"ע החלב מותר [- לא מוכרח מדבריו], ד. משמע קצת דהמיקל מיקל גם בבהמת ישראל. 

יש להבחין בג' "סוגי" בהמות:
א.בהמת נכרי, (בכך עוסקים רוב התשובות בנדון). ב.בהמת ישראל. ג. בהמת ישראל שנמכרה לנכרי "על פסח". וכן יש להבדיל אם אכלה רק חמץ או גם דברים אחרים.

בגמ' עבודה זרה (מ"ח ע"ב, מ"ט ע"א) מחלוקת בדין "זה וזה גורם" כלומר, איסור והתיר גרמו יחד לדבר, אם הדבר מותר או אסור. ומבואר שם שלמ"ד זה וזה גורם – מותר, מותר לאכול גידולים שגדלו בשדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה, משום שהזבל האסור והקרקע המותרת גרמו יחד לגידול שיצמח, והיות ש"זה וזה גורם" לגידול שיצמח, הגידול מותר. [עי' במפרשים שם אודות אם מותר לזבל לכתחלה והטעם שמותר לזרוע לכתחלה]. ולמ"ד "זה וזה גורם אסור" הגידולים אסורים, כי גם האיסור גרם לו שיצמח. ועוד שם בגמ', פרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה [הכוונה שנתפטמה בכרשיני ע"ז ובמאכל היתר, שאם נתפטמה רק בכרשיני ע"ז כתבו התוס' (תמורה ל"א ע"א ד"ה שינקה) שלכל הדעות אסורה שאין כאן זה וזה גורם, רק האיסור גורם^[4].]  למ"ד זה וזה גורם – מותר, הבהמה מותרת באכילה שכרשיני ע"ז והתיר גרמו לגידולה, ולמ"ד זוז"ג – אסור, אסורה הבהמה באכילה, עי"ש דוגמאות נוספות. וכל המקרים שהוזכרו שם בגמרא האיסור הגורם הוא איסור הנאה^[5].   אם הגורם האסור אינו איסור הנאה אלא איסור אכילה בלבד כגון בהמה שנתפטמה כל ימיה באיסורי אכילה כגון בתולעים, דעת הרמ"א (יו"ד סימן ס' א') לאסור. ומקורו מדברי התוס' על הגמרא (תמורה ל"א ע"א), "רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר [בהמה] כשירה שינקה מן הטרפה פסולה מעל גבי המזבח" ואיירי שינקה חלב טרפה משחרית לשחרית "הואיל ויכולה [לעמוד] על אותו חלב של שחרית מעת לעת בלא שום אכילה אחרת וכשהגיע מעת לעת חזרה וינקה הלכך כל גדילתה ממנה היא אפילו אכלה דברים אחרים בינתיים" (רש"י שם), וכתבו שם התוס' ד"ה שינקה "ולפום ריהטא אפילו להדיוט" כלומר לאו דווקא מעל גבי המזבח פסולה, אלא גם להדיוט נאסרה. וזה לשון הרמ"א "בהמה שנתפטמה בדברים האסורים, מותרת (משום דזה וזה גורם מותר) אבל אם לא נתפטמה כל ימיה  רק  בדברים האסורים, אסורה" ועי' שם בש"ך שיש חולקים וסוברים שדוקא אם נתפטמה באיסורי הנאה אמרינן שאם יש רק גורם אחד – שאסור, הבהמה אסורה, אבל נתפטמה באיסורי אכילה בלבד מותרת הבהמה באכילה. ומפרש דהתוס' הנ"ל אמרו שאסורה אפילו להדיוט כשאכלה כרשיני ע"ז שהם איסורי הנאה. וכן כתב החכמת-אדם (כ"ו י"ד) "בהמה שרוב גידוליה מאיסורי הנאה… אסור, אבל באיסורי אכילה לחוד מותר"^[6].

בעבודה זרה (מ"ט ע"א) נפסקה הלכה כר' יוסי שזה וזה גורם מותר וכן הוא בשו"ע (יו"ד קמ"ב י"א): "מותר ליטע תחת האשרה ירקות בין בימות החמה שהם צריכים לצל בין בימות הגשמים, מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמים לירקות אלו לצמוח  וכל שדבר איסור ודבר מותר גורמין לו הרי זו מותר בכל מקום^[7], לפיכך שדה שזבלה בזבל של אלילים מותר לזרוע אותה, ופרה שפטמה בכרשיני אלילים תיאכל. וכן כל כיוצא בזה" וכתב שם הט"ז "עי' מה שכתב רמ"א בסימן ס' [העתקנו לעיל] לחלק אם נתפטמה כל ימיה באיסור דאסור" וע' שם שו"ע קמ"ב סעיפים ג' ד'.  

לכאורה לפי שנתבאר לעיל שזה וזה גורם כלומר שאיסור והיתר גורמים – מותר, אם רק אחד גורם, רק האיסור גורם – אסור, ואם הוא איסור הנאה לכו"ע אסור, בפשטות היה צריך להיות שאם רק חמץ גרם לחלב כלומר שאכלה רק חמץ שאסור בהנאה, החלב אסור, ואם גם דבר אחר גורם כלומר שאכלה גם דברים אחרים החלב מותר. אך ממה שנכתוב לקמן נראה שאין זה מוסכם לכל.  

בהגדרה מה הוי חד גורם ומה הוי זה וזה גורם כבר ראינו ברש"י שהעתקנו לעיל דלא הוי כפשוטה, דהרי רש"י (תמורה ל"א ע"א) כותב "הואיל ויכולה [הבהמה לעמוד] על אותו חלב של שחרית [האסור] מעת לעת בלא שום אכילה… הלכך כל גדילתה ממנה היא  ואפילו אכלה דברים אחרים בינתיים",  כלומר אף שגם אכלה דברים אחרים אך היות והיתה יכולה להתקיים ולעמוד על האוכל האסור דינו כחד גורם. וכן מלשון התוס' (תמורה ל"א ע"א ד"ה שינקה)ׂ "אם אכלה כל ימיה [כרשיני עבודת כוכבים]  שעיקר גדילתה  מהן שהוא אסור" משמע שתלוי בעיקר גדילתה ולא כל גדילתה כן כתב הש"ך (יו"ד סימן ס' ס"ק ה') "פשוט דכל ימיה הוא לא בדוקא אלא י"ל שעיקר גדילתה מהם והוא הדין אם אכלה כל ימיה משחרית לשחרית אפילו אכלה בינתיים דברים המותרים דינא הכי [דהוי כחד גורם]^[8]". 

עי' פמ"ג שפ"ד יו"ד סימן ס' ס"ק ה' דמשמע שם דאם כל מאכלה היתר ואכלה במקרה דבר אסור לא הוי בכלל זה וזה גורם, אלא הוי רק היתר גורם.

כאמור לפי הנ"ל לכאורה היה צריך להיות שאם עיקר "גדילת החלב" מחמץ אף שאכלה גם דברים אחרים החלב אסור. ואם אין עיקר גדילת החלב מהחמץ אלא מחמץ ודבר אחר החלב מותר. 

הר"ן (ע"ז מ"ט ע"ב, כ"א ע"ב מדפי הרי"ף) כותב: "שזה וזה גורם מותר מה טעם לפי שנתבטל האיסור בהיתר, דכי היכי דאי איתיה לאיסור בעיניה בטל חד בתרי כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, אי נמי כשנתערב כל היכא דליכא טעמא [האיסור בטל] ה"נ היתר הבא מכח גרמת איסור, כל היכא שאיסור והיתר גרם לו הרי הוא כאילו נתבטל איסור זה". הרי הר"ן סובר שהא דזה וזה גורם מותר, משום ביטול נגעו בה. א"כ חמץ בפסח שאוסר במשהו ואין לו ביטול, גם בזה וזה גורם, שהחמץ מצטרף לגורם אחר יאסור. ולכאורה כן משמע במגן אברהם תמ"ה ס"ק ה' הסובר שאם הסיקו תנור בחמץ, הפת נאסרה "דבחמץ אפילו זה וזה גורם אסור דחמץ אין לו ביטול"^[9]  ולפ"ז לכאורה בהמה שאכלה חמץ ואינו חמץ ושניהם גרמו לחלב – חלבה אסור. 

בתשובת בית אפרים או"ח ל"ה (מבעל השערי תשובה על השו"ע, הביא קיצור דבריו בשע"ת סוף סימן תמ"ח וכן הובאו דבריו בשדי חמד ובמעדני שמואל) כתב להתיר חלב מבהמת נכרי שאכלה חמץ, הואיל ולנכרי חמץ לא הוי איסור הנאה ובהיתר האכילה, דין החלב כדין חמץ שהגוי שרף דשרי ליהנות ממנו. כלומר החלב מותר משום דהוי בהמת גוי והגוי האכילה בהיתר, משמע שאם הבהמה היתה של ישראל החלב אסור. אמנם בדבריו לא מפורש אם הוא דן על בהמה שאכלה רק חמץ או גם דברים אחרים, ויתכן לומר שלא אסר בבהמת ישראל אלא אם אכלה חמץ בלבד, אבל אם אכלה גם דברים אחרים אולי גם חלב בהמת ישראל מותר [לשון השאלה "והגוי מאכילה חמץ"]. אך נראה ברור שאם מאכילה חמץ בלבד דעת הבית אפרים לאסור החלב. וראה שם בשד"ח ובמעדני שמואל פוסקים נוספים שמסכימים לדעתו של הבית אפרים שחלב בהמת גוי מותר מסברתו של הבית אפרים. א"כ כולם סוברים שחלב בהמת ישראל שאכלה חמץ אסור, בכל אופן אם אכלה חמץ בלבד.

כתבנו לעיל שאף אם נאמר בשאר איסורים זה וזה גורם מותר יתכן שבחמץ אסור. דזה וזה גורם מותר משום דין ביטול ברוב, ובחמץ לא שייך ביטול ברוב – וכתבו האחרונים דכן סובר המג"א (תמ"ה ס"ק ה'), ויש שדחו וכתבו דיש מי שסובר דאף דלחמץ של ישראל אין לו ביטול אבל לחמץ של גוי יש ביטול (עי' מעדני שמואל קי"ז סקי"ט (עמ' 322) א"כ חלב מבהמת גוי שאכלה גם חמץ וגם דברים המותרים באופן דהוי זה וזה גורם, איסור והיתר גורם לחלב – החלב מותר^[10]. משמע מהם דבהמת ישראל שאכלה חמץ ודברים אחרים יסברו דהחלב אסור^[11], דבישראל זה וזה גורם אסור. [ובודאי לדעתם אם אכלה רק חמץ אף בבהמת נכרי החלב אסור]. 

בנשמת אדם מבעל החיי אדם הלכות פסח אות ט' כתב כמה צדדים להתיר, גם אם אכלה כל הפסח חמץ בלבד: 

א. דהא דסוברים שבנתפטמה באיסורי עבודה זרה הבהמה אסורה, זה דוקא באיסורי ע"ז, דע"ז אסורה גם שלא כדרך הנאתן מה שאין כן בחמץ דמותר ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו, לכן החלב שחמץ גרם לה מותר. (ועי' בלחם הפנים מבעל הקצשו"ע קי"ז י"ג – שכתב ע"ז "ולפע"ד אינני מבין מדוע הוי שלא כדרך הנאתן הרי אדעתא דהכי זורעין את התבואה לעשות מהן יי"ש ובמותר יפטמו בהמות". והביא מתשובה מאהבה שגם שלא כדרך הנאתן על כל פנים מדרבנן אסור).  

ב. מה דכתב המג"א דבחמץ זה וזה גורם אסור, הוא דוקא בכעין שדן המג"א בהסיק התנור בחמץ ואפה בו שהפת נאסרת דהוי החמץ בעין דשבח עצים בפת. אבל בשאר דברים שאינו בעין אף בחמץ לא אמרינן שזה וזה גורם אסור, אלא דינו כשאר איסורים ומותר, כדמוכח מג"א תמ"ב ס"ק ט'. 

ג. אפילו אכלה כל ימי הפסח חמץ לגבי החלב הוי זה וזה גורם דגם מאכלה שלפני הפסח – שאז החמץ לא היה אסור גורם לחלב. [עיי"ש דאליבא דהילכתא נראה דהח"א סובר דגם אם אכלה כל ימיה כרשיני ע"ז הוי זה וזה גורם ומותר משום דגם גופה גורם לחלב עי"ש.]  

ד. מפורש בגמ' בכורות ו' ע"ב דהא דחלב בהמה טהורה מותר בשתיה חידוש הוא, דמסברה היה צריך להיות אסור דהחלב הוא דם נעכר ונעשה חלב, וחידוש הוא שחדשה תורה שדם זה שנעשה חלב מותר. או דהחלב היה מסברה אסור משום דבא מן החי והוי כאבר מן החי וחידוש הוא שהתורה התירה את החלב. חזינן דחלב "יש בו איסור גמור ואפ"ה התיר רחמנא א"כ אמרינן הואיל ואשתרי אישתרי" וכל האיסורים שבחלב הותרו.  

מדברי הנשמת אדם לכאורה משמע שאינו מבדיל בין בהמת ישראל לבהמת נכרי, בשניהם חלבה מותר. 

בשדי חמד הנ"ל (ד"ה הן עתה בא לידי) הביא בשם תורת חסד סברה נוספת להתיר חלב מבהמה שאכלה חמץ, דהא דאמרינן שזה וזה גורם אסור בחמץ הוא משום דאין ביטול וזה וזה גורם מדין ביטול נגעו בה, כמו שכתבנו בשם הר"ן. אך שיטת התוס' בכמה דוכתי דלאו מדין ביטול הוא (עי' הערה 8) לכן לדעתם גם באיסור חמץ אף שאוסר במשהו זה וזה גורם מותר. ועוד, כבר הבאנו לעיל את הש"ך בסימן ס' ס"ק ה' דהא  דחד גורם אוסר, כלומר אם רק האיסור גורם לכו"ע אסור, הוא דוקא אם איסור הנאה גרם אך אם איסור אכילה גרם אינו אוסר, וע"כ בהמה שנתפטמה רק בכרשיני ע"ז אסורה, אך עוף אף שנתפטם רק בשרצים מותר. הרי רואים דהא דאסור לאכול את הבהמה שנתפטמה מכרשיני ע"ז לא משום דכאשר אוכל את בשר הבהמה הוא אוכל את הכרשיני  הע"ז, דאם כן למה דוקא בנתפטמה באיסורי הנאה אסור, גם אם נתפטמה באיסור אכילה יהא אסור, אלא חזינן שהבהמה נאסרה משום דנהנה מהאיסור, דבמה שאוכל את הבהמה נהנה מכרשיני הע"ז. וסברת המג"א לאסור בזה וזה גורם בחמץ משום דחמץ אוסר במשהו. והא דחמץ אוסר במשהו בהנאה הוא מחלוקת דיש סוברים דחמץ משהוא אוסר התערובת בין בהנאה ובין באכילה, והראב"ד, מובא בטור תמ"ז, סובר דמשהו אוסר רק באכילה ובהנאה מותר. וכאמור לדעת הש"ך דלאכול דבר שנגרם מאיסור הוא לא איסור אכילה אלא איסור הנאה, א"כ לדעת הראב"ד שסובר דחמץ לגבי איסור הנאה יש לו ביטול זה וזה גורם בחמץ ובשאר איסורים דינם שוה, דלשניהם יש ביטול ולכן זה וזה גורם גם בחמץ מותר. [דסברת המג"א לאסור הוא משום דאין לו ביטול] אמנם השו"ע תמ"ז א' פסק דחמץ אוסר במשהו גם בהנאה אך אפשר לצרף דעת הראב"ד שבזה וזה גורם יהיה מותר.  

הבאנו מספר דעות וקצת הסבר לגבי דין החלב מבהמה שאכלה חמץ. וראה בגליון זה במאמרו של ידידנו הרב אפרתי שליט"א מה שהעתיק בשם הגאון ר"מ פיינשטיין זצ"ל.  

הלכה למעשה העתקנו לעיל את דברי המשנה ברורה שכתב דחלב שנחלב מעת לעת מאכילת חמץ יש אוסרים, והביא שיש מתירים גם בתוך מעת לעת אם אכלה גם דברים שאינם חמץ משחרית וערבית. כאמור בדברי המשנה ברורה לא מפורש אם דן רק על בהמת גוי או גם על בהמת ישראל, ומלשונו משמע  קצת  שאין הבדל.  

^[1] הדברים נתפרסמו בגליון מס' 25 ניסן תשמ"ג והוספנו בו שינויים מעטים. 

^[2] גם לא נדון אם קניית החלב הוי "לכתחילה" ואולי החלב הותר רק "דיעבד".

^[3] בשעה"צ ציין על היש מקילין "ישועות יעקב". בלחם הפנים לבעל הקצשו"ע (קי"ז י') כתב שהישועות יעקב סיים: ואם אפשר להמתין מעת לעת מה טוב וכן הוא במעדני שמואל שם סוף אות ב.

^[4] ועי' שו"ע יו"ד סימן ס' א' ברמ"א שם ובש"ך, ועי' בנשמת אדם הלכות פסח שאלה ט' בתוך דבריו מה שכתב לדעת הרמב"ם הרי"ף והרא"ש.

^[5] אודות ולד בהמה טריפה, שהאֵם הטריפה האסורה, והאב המותר הם שגרמו לולד, וכן אודות ביצת תרנגולת טריפה עי' חולין נ"ח ע"א.

^[6] ועי' שם בש"ך אודות אם מותר להאכילה לכתחלה בדברים האסורים באכילה, ועי' בגילוי דעת למהרש"ם סימן ס' ה' אודות נתפטמה במאכל אסור שהוא מין בשר נבלה וטרפה וכדומה וע"ע בדרכי תשובה סי' ס' סס"ק י"ג.

^[7] אף שבדרך כלל זה וזה גורם לכתחלה אסור לעשותו, רק בדיעבד שכבר נעשה מותר כגון להאכיל בהמה אפי' מעט כרשיני ע"ז אסור דמ"מ נהנה, ורק בדיעבד.  הבהמה מותרת באכילה. כאן מותר ליטע אף לכתחלה, עי' הטעם בש"ך וט"ז שם. ועי' תוס' ע"ז מ"ח ע"ב ד"ה ורבנן, אם קרקע וצֵל הוו "זה וזה גורם".

^[8] עי' בשד"ח  הנ"ל  (עמ' 139)  ד"ה והן  עתה  בא  לידי, שכתב  בשם  תורת  חסד  דשיטת  התוס' בכמה  דוכתי דלאו מדין ביטול הוא. וראה בקושית תוס' ע"ז מ"ט ע"א ד"ה שאם, דעל קושיתם תירץ הר"ן דזה וזה גורם מדין ביטול הוא.
ועי' לק' הערה 9 מש"כ על הראב"ד. 

^[9] עי' בתשובות שבסוף ספר אבני מילואים סימן ו' שכתב שכן הוא דעת הרמב"ם דזה וזה גורם מותר משום ביטול הוא, והטעים בזה סברת הכס"מ הל' נדרים פ"ה סוף הלכה ט"ז שבדבר שיש לו מתירים זה וזה גורם אסור. ועי"ש דהסביר אמאי באיסורי ע"ז זה וזה גורם מותר אף שלכאורה אין להם ביטול. ועי' השגות הראב"ד בהלכות נדרים שם ואולי בזה הוא חולק על הרמב"ם, דסבירא ליה דלאו משום ביטול הוא. 

^[10] מעין זה כתב בשד"ח בשם המהרש"ם בגילוי דעת, ובשם המהרש"ק.

^[11] אף אם נאמר שחמץ של גוי בטל באינו חמץ של ישראל עי' מעדני שמואל קי"ז סקי"ט הנ"ל, נראה דאם בהמת ישראל  אכלה חמץ של גוי וגם דברים מותרים, לדעתם החלב יהיה אסור, ולא מוכרח.