מה דינה של תוצרת המגיעה ממדינת ירדן לעניין ביעור, הצדדים בעניין זה ושאלת קביעת זמן הביעור לתוצרת זו, מתבארים במאמר זה.
רבי בנימין דרייפוס שליט”א
ראש כולל ‘קנין אברהם’ שעל ידי בית המדרש
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 222 – שבט תשפ"ג
ישנן ועדות כשרות שמביאים תצרוכת ירקות ממדינת ירדן, ירקות אלו עשויים להגיע מכל מקום במדינה זו ולא רק מהמקומות הדרומיים שיצאו מכלל ספק ארץ ראובן גד וחצי שבט מנשה, אלא גם ממקומות מרכזיים במדינת ירדן שהם ארץ שנים וחצי השבטים, ויש לעיין אם צריך לחוש בתוצרת הבאה משם לחובת ביעור.
שאלה זו מתחלקת לשתיים:
א. דין תוצרת המגיעה אחר זמן הביעור כשבזמן הביעור הירקות היו בבעלות הנכרים שם וכמובן לא נתבערו בזמנם.
ב. דין תוצרת המגעת לכאן קודם זמן הביעור ורק אח”כ כשהירקות נמצאים כאן הגיע זמן הביעור.
כמובן כל הנידון להנוהגים קדושת שביעית בפירות נכרים.
ויש לדון בזה בכמה נדונים: אם יש חובת ביעור בעבר הירדן המזרחי, האם לשיטה שיש קדושת שביעית בפירות נכרים ישנה גם חובת ביעור במה שגדל בשדות נכרים, מתי זמן הביעור בעבר הירדן המזרחי ומה דינם כשהביאום משם לכאן.
אם נוהגת חובת ביעור בעבר הירדן המזרחי
יש לדון בתרתי, ראשית במשנה פ”ט מ”ב “תנן ג’ ארצות לביעור” ואחת מהם היא עבר הירדן, ובפשוטו היינו עבר הירדן המזרחי, וכן נראה מהמקומות המוזכרים בירושלמי שם וכבר כתב הכפתור ופרח פמ”ח דהנך מקומות משמע דאיירי בעבר הירדן המזרחי.
אמנם בפהמ”ש וכן בהל’ שביעית פ”ז ה”ט נראה ברמב”ם כמו שנקט הכפתור ופרח שם בדעתו דמפרש למתני’ בעבר הירדן המערבי, ויש לדון אם לדינא חולק הרמב”ם בחובת ביעור בעבר הירדן המזרחי.
עוד יש לדון עפ”י מתני’ ריש פ”ו משביעית אם עבר הירדן הוא ככיבוש עולי מצרים או הוא כיבוש עולי בבל, דהרי על כיבוש עולי מצרים תנן שם בפ”ו דנאכל אבל לא נעבד ובר”ש פירש דנאכל לאחר הביעור, אמנם הרמב”ם בפירושו ובהלכותיו פ”ד הכ”ו מפרש דנאכל היינו לא נוהג שם איסור ספיחין, ואם כן להרמב”ם לא מצאנו בכיבוש עולי מצרים קולא בדין ביעור, גם בדעת הר”ש נסתפק במשנה למלך שם מה גדר קולא שמותר באכילה לאחר הביעור.
ובתוס’ רעק”א על המשנה פ”ט ג’ ארצות לביעור ואחת מהן עבר הירדן, הביא לתוס’ ביבמות טז, א ד”ה עמון שכתבו בשם ר”ת להוכיח ממתני’ דעבר הירדן כבשוהו עולי בבל, ופירש רעק”א דתוס’ בשיטת הר”ש שהובא לעיל דבמקום שכבשו עולי מצרים יש קולא בדין ביעור ומדתנן דעבר הירדן יש בה ביעור ע”כ הוכיחו תוס’ דכבשוהו עולי בבל.
אבל לשיטת הרמב”ם ריש פ”ו שמפרש שהקולא בעולי מצרים היא רק בדין ספיחין ולא הקלו בדין הביעור אין ראיה דעבר הירדן נכבש על ידי עולי בבל. ואכן ברמב”ם הל’ שמיטה ויובל פ”ד הכ”ח מבואר דדין עבר הירדן הוא כמקום שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל, יעויי”ש בראב”ד ובכס”מ.
וסיים שם רעק”א בדברי הכפתור ופרח שעבר הירדן דמתני פ”ט היינו בצד המערבי, וכבר הבאנו דהכפתור ופרח פירש כן ברמב”ם.
ויש לומר שכיון שכאמור לשיטת הרמב”ם אין הכרח לומר דאין ביעור בכיבוש עולי מצרים גם אם סובר דעבר הירדן המזרחי דינו כמקום שכבשו עולי מצרים לא קשה לו ממתנ’ דעבר הירדן הוי מג’ ארצות לביעור, אלא שבפשט המשנה פירש הרמב”ם למתנ’ בעבר הירדן והחידוש דאעפ”י דהנך ג’ ארצות מצד אחד של הירדן עכ”ז הוו ג’ ארצות לביעור, אולם לדינא מודה הרמב”ם דיש דין ביעור גם בצד המזרחי כיון שיש לו דין א”י ככיבוש עולי מצרים ולדעתו גם בכיבוש עולי מצרים יש חובת ביעור כדין מקום שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל והיינו מדרבנן.
האם עבר הירדן ארץ לעצמה
ויש לעיין לרמב”ם מתי זמן הביעור בעבר הירדן המזרחי אם הוי כחד ארץ עם עבר הירדן המערבי או בפני עצמו. ובסוריא אמרו בירושלמי דאין בה ג’ ארצות ובפשטות הוי ארץ אחת לעצמה, ויש לעיין אם הוא הדין להרמב”ם עבר הירדן המזרחי או דטפל למערבי. ואעפ”י שסוריא לא כבשהו עולי בבל, כמבואר ברמב”ם שם בהל’ שמיטה ויובל פרק ד ובראב”ד ובכס”מ, יעויין ברמב”ם שם הכ”ז דגזרו על סוריא דיני שביעית ושמא ביעור בכלל יעויי”ש בד”א. ועכ”פ נתבאר דיש דין ביעור בעבר הירדן המזרחי.
ביעור בפירות נכרי
ובפירות נכרים ידועה שיטת הר”ש הזקן הובאו דבריו באבקת רוכל ס’ כג, דאף אם נוהגת בהם קדושת שביעית אין בהם חובת ביעור משום דחובת ביעור היא חובה ממונית ויכול לומר קאתינא מכח גברא דפטור והדברים עתיקים. אמנם לדינא פסק החזו”א סי’ יא ס”ק ז ד”ה וירק וסי’ כו סדר שביעית אות ג לנהוג ביעור גם בפירות נכרים.
ולכן תצרוכת המגיעה מעבר הירדן להנוהגים קדושת שביעית בפירות נכרים יש לנהוג בה דיני ביעור בהגיע זמן הביעור.
ויש לעיין מתי זמן הביעור בעבר הירדן שהכל שם שדות נכרים ואין שדות מופקרין, ותנן פ”ט משנה ד אוכלין על המופקר אבל לא על השמור והרי שם כל השדות לא מופקרים. אמנם מבואר בחזו”א ס’ ג ס”ק לא דגם מקומות שלא נתקדשו כל שחיה יכולה לאכול שם מהני לדין ביעור וא”צ שתהיה דווקא שדה מופקרת מדין והשביעית תשמטנה ונטשתה אלא כל שלמעשה יש לחיה עדיין לא הגיע זמן הביעור.
ויותר מזה כתב בישא יוסף שביעית ח”ב סי’ צב בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצלל”ה דבמקום שהכל שמור לא יהיה זמן הביעור כשעדיין הפירות קיימים אף שאין אפשרות לחיה לגשת אליהם יעויי”ש. וכ”ש אי אמרינן דלהרמב”ם עבר הירדן המזרחי טפל למערבי לעניין זמן הביעור ודאי שייך בו מצב של כלה לחיה בצד המערבי.
ואם כבר הגיע זמן הביעור כשהייתה התוצרת בידי נכרים הובא במשפטי ארץ בפרק לד סי’ ו שביום שקנה הישראל חייב לבערה עיי”ש. וכיון שלא ידוע היום זמן ביעור מקום שיצאו משם ומקום שבאו לכאן א”כ לדינא תוצרת המגעת ממרכז מדינת ירדן להנוהגים קדושת שביעית בפירות נכרים צריכים לנהוג בה דין ביעור בהגיע הזמן המוזכר בלוחות כמו שנתבאר.
