זריקת שאריות פירות שביעית לאשפה

רבי שאול רייכנברג שליט"א
מחבר ספר "משפטי ארץ"

ביאורים ומקורות מתוך הליכות שדה גיליון 216 – כסלו תשפ"ב:

איסור הפסד פירות שביעית איסור על הגברא או משום קדושת הפירות

א. הגמרא (פסחים נב,ב) אומרת לגבי פירות שביעית: "לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד". ויש לדון אם האיסור להפסיד פירות שביעית הוא איסור גברא, שאסור לאדם להפסיד פירות שביעית בכדי שלא ינהג בפירות שביעית כבעלים, או האיסור משום החפצא של הפירות – שאסור שילכו לאיבוד.

מאותו פסוק דרשינן גם (ע"ז סב,א): "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – לאכלה ולא לסחורה". ולכאורה איסור סחורה הוא איסור על הגברא שלא ישתמש בפירות שביעית כבעלים, ולא איסור משום הפירות שלא לזלזל בקדושת פירות שביעית. וגדר האיסור כמו שכתב רש"י באיסור קצירה מן השמור (ויקרא כה ה,ו): את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר… "אותם אינך בוצר [את השמור], אלא מן המופקר". והייתה שבת הארץ לכם לאכלה… "אע"פ שאסרתים עליך [בקצירה ובצירה], לא באכילה ובהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית…". וכמו שאיסור קצירה הוא שלא לנהוג כבעל הבית, הוא הדין יש לומר שמה שאסרה התורה לסחור בפירות שביעית, שנדרש מאותו הפסוק, הוא משום שסחורה היא מעשה של בעל הבית.

איסור סחורה בפירות שביעית – איסור על הגברא

ואין לומר שאיסור סחורה הוא משום החפצא של פירות שביעית לשמור על קדושתם ולא לזלזל בהם. שהרי נחלקו הראשונים מה אסור באיסור סחורה בשביעית. הר"ש (שביעית פ"ז מ"ג) כתב שהאיסור הוא לקטוף על מנת למכור כאשר הקוטף הוא המוכר, אבל מותר לקטוף למכור ע"י אחר.

וודאי שמצד הפירות עצמם אין נ"מ מי מוכר, הקוטף או אדם אחר, אלא שהדרך היא שהבעלים הוא זה שמוכר, אבל כשמוכר ע"י אחר זה שינוי מדרך בעלים.

וכן התוס' (ע"ז סב,א) כתבו שאסור לקנות הרבה פירות שביעית בזול ולמכור ביוקר אבל מותר לקנות קצת פירות בזול ולמכור ביוקר, וודאי שזה רק משום שהרבה זו דרך בעלות ומעט זו מכירה לצורך אכילה. וכך עולה מפשטות שיטת הרמב"ם (פ"ו הל' א,ב), שמותר לקטוף מעט ולמכור ואסור לקנות מעט בזול ולמכור ביוקר, וההבדל בין לקטוף לבין לקנות, שלקטוף נחשב להשתמשות לצורך אכילה המותרת, ואילו לקנות על מנת למכור נחשב לדרך בעלים.

לאכלה ולא לסחורה – לאכלה ולא להפסד

וכמו שהדרשה לאכלה ולא לסחורה היא על הגברא כך יש לומר דמה דדרשינן "לאכלה ולא להפסד", הוא משום הגברא. והגדר הוא שהתורה התירה להשתמש בפירות שביעית לצורך אכילה ומה שאינו רוצה לאוכלם עליו להשאירם במקומם (וכך גם כותב המנחת שלמה סי' מו), משום שהאדם בשנה השביעית הוא כאורח על שולחנו של הקב"ה ולא כבעל הבית, ואורח לא לוקח ומפסיד את הפירות, אלא משתמש במה שרוצה להשתמש ואת השאר משאיר במקום.

איבוד תרומה שאינה עומדת לאכילה

ב. הטור (יור"ד סי' שלא) כתב שתרומה טהורה בזמן הזה אסור לשורפה אלא תיקבר. מקור דבריו הוא בספר התרומה (הלכות ארץ ישראל) וז"ל:  "אבל בטהורה גמורה אסור מן התורה לשורפה כיון שמאבד בידיים, כמו דהוי אסור לגרום לה טומאה מדכתיב משמרת תרומותי, שצריך לשומרה מטומאה והוא הדין מאיבוד (שכמו שדורשים שאסור לטמא מתרומה כך אסור לאבד תרומה). ומביא מורי רבנו ראיה דתנן בחלק (סנהדרין קיא, ב קיב, ב) גבי עיר הנידחת, תרומות ירקבו, אבל שריפה עם שלל העיר (עיר הנידחת), אסור. לכך טוב לקברה אם היא טהורה שלא הוכשרה, ולא יתננה בכלי פן ימצאוה ויאכלוה. וטוב יותר להכשירה קודם שיפריש התרומה ואחר כך יסיקנה הכהן".

ויש לדון לְַמַה מביא ספר התרומה ראיה מעיר הנידחת, יתכן לומר שהוא מביא ראיה לכך שאסור לאבד תרומה כמו שאסור לטמא תרומה, ושניהם לומדים ממשמרת תרומותי. וצריך ראיה לכך כיון שזה לא פשוט שאסור לאבד תרומה מן התורה שיתכן שמשמרת תרומותי נאמר רק שאסור לטמא. ומצינו כך בתוס' פסחים (יג ,א ד"ה ושורפין) שדנו אם יש איסור לאבד תרומה, שעל מה שנאמר בגמרא שם ששורפים תרומת חמץ לפני פסח, כתבו התוס' וז"ל: "אפילו אם נאמר דאסור לשרוף טהורות משום דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומותי ,כמו שאסור לטמאם, הכא שרי אע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואין צריך לשורפה, מכל מקום כיון דסופה ליאסר ולילך לאיבוד שרי לשורפה, כמו לטמאותה דשרי ר"מ בסוף פירקין לשרוף טמאה עם טהורה". (שאם שבוע לא יוכלו להשתמש בחמץ הוא יתעפש, ואולי אפשר גם לומר שכיון שכאשר אינו מבטל את החמץ הוא יאסר, נחשב שהוא הולך לאיבוד, כיון שבלי פעולה של ביטול ילך לאיבוד), עכ"פ רואים שהתוס' כתבו בשאלה בלשון "אפילו אם נאמר שאסור לאבד תרומה" משמע שיתכן שאין איסור. אך קשה לפרש כך בדברי ספר התרומה, משום שבאמת למה לא שורפים תרומה בעיר הנידחת הרי התרומה היא דינה ככל שלל עיר הנידחת.

רש"י בסנהדרין (קיא, א) ביאר על הנאמר במשנה שתרומות של עיר הנידחת ירקבו ולא ישרפו ככל שלל עיר הנידחת, וז"ל: "ותרומות ירקבו, ובגמ' מוקי לה בתרומה ביד כהן דממון כהן הוא וחל עליה איסור דעיר הנידחת, דנהי דבשריפה לא הויא עם שאר שללה, דקדש אקרי ולא מזלזלינן ביה כולי האי". היינו, שהסיבה שלא שורפים את התרומה שבעיר הנידחת משום שלשרוף אותה זה זלזול בקדש ,ואף שהיא אסורה ובלאו הכי תלך לאיבוד, מ"מ אסרו לשורפה שלא יזלזלו בתרומה. ומבואר ביד רמה (שם) וכן במנחת חינוך (מצוה תסד) שהדין שלא שורפים הוא מדרבנן^[1]_.

וכך אכן מפרש החזו"א (שביעית סי' ה ס"ק י) את ספר התרומה והטור. וז"ל:

"והנה הדין מבואר בטור יור"ד סי' של"א בשם סה"ת, ושם כתוב דאם לא הוכשר תקבר. ונראה דכיוון דחיישינן לתקלה מותר לאבדה, שאילו היה חייב בשמירתה לא היה רשאי לקוברה, שזה ממהר הריקבון וההפסד, ואמרו בפסחים שם בתרומה המוזהר על שמירתה אם היתה במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע, אלא משום תקלה רשאי לקוברה אלא שאסור לשורפה כיון שאפשר בקבורה ושריפה הוי ביזיון יותר"

הסבר לדבריו, שגם קבורה היא איבוד של התרומה אלא שכיון שתרומה בזמן הזה הולכת לאיבוד, שהרי אסור לכהנים לאוכלה, ממילא האיסור לאבדה הוא רק מדרבנן, והתירו כדי להציל מתקלה, אך לא התירו לשרוף משום שזה בזיון יותר.

וכך מבואר בחידושי הר"ן, רשב"א והתוס' (פסחים יג,א), שתרומה שהולכת לאיבוד האיסור להפסידה הוא מדרבנן. שהם שואלים למה שורפים תרומת חמץ בפסח הרי מן התורה בביטול סגי. וכותבים שמכאן הוכיח רבנו אפרים שאיסור הפסד תרומה הוא רק מדרבנן ומשמרת תרומותי נאמר רק שלא לטמא תרומה. והם דוחים את דבריו, שתמיד איסור הפסד בתרומה הוא מן התורה, אלא שבחמץ בפסח איסור ההפסד הוא רק מדרבנן כיון שהתרומה הולכת לאיבוד.

הנחה באשפה היא כקבורה

ומטעם זה יצאה ההוראה ממרן החזו"א זצ"ל [כמבואר בקיצורי הלכות שיצאו על פי פסקי מרן החזו"א בספר מצוות הארץ להרה"ג ק. כהנא זצ"ל פי"ב סעי 'ב, ובקונטרס קיצור הלכות תרומות ומעשרות שהוציא הרה"ח רבי זליג שפירא זצ"ל], שאפשר לעטוף את התרומה והתרומת מעשר ולהניחם באשפה, שהרי זה כקבורה. שכיון שהאיסור להפסיד תרומה בזמן הזה הוא רק מדרבנן, והתירו איסור זה משום חשש תקלה, אלא שלא התירו לאבד בידיים ובשריפה משום זלזול, ואין ההנחה באשפה כשריפה שמאבדה בידיים, וכשעוטף ומניח באשפה אין חשש של זלזול.

וכן, בזמנו שאלתי את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אם מותר להשליך לאשפה פירות שביעית בתוך שקית ניילון, ומרן אמר לי שאם הם ראויין למאכל אדם השלכה לפח האשפה נחשבת להפסד בידים ולא לגרם הפסד כיון שאף אחד לא יקח משם, ואסור.

החילוק בין תרומה לפירות שביעית

ג. בשיירי פירות שביעית הייתה הוראה ממרן החזו"א זצ"ל [מצוות הארץ פרק  מז סעיפים ג, ז, ח,  ובקונטרס סדר השביעית שהוציא הרה"ח ר' זליג שפירא סעיפים ח,ט,] לשים אותם בפח שמיטה עד שירקבו ולא להניח באשפה אפילו עטופים. וההסבר לכך שבתרומה מותר לשים בפח האשפה ובשביעית לא, הוא כאמור ,שכל ההיתר בתרומה הוא משום שהאיסור לאבדה הוא מדרבנן ומשום חשש תקלה התירו לקוברה, אבל איסור איבוד פירות שביעית הוא מן התורה גם בפירות שבלאו הכי לא יאכלו, וכן אין שום חשש תקלה בפירות שביעית. לכן אין שום מקור להתיר לקבור פירות שביעית כל זמן שיש עליהם קדושת שביעית. וק"ו שאסור לשים אותם באשפה אפילו כשהם עטופים בשקית ניילון, כיון שכשהם באשפה הם אבודים כבר מכל העולם שאף אחד לא יוציאם משם.

איבוד תרומה הוא איסור חפצא ואיבוד שביעית איסור גברא

נוסיף עוד שלפי מה שכתבנו, איסור הפסד פירות שביעית הוא איסור גברא שלא ינהג כבעלים, מה שאין כן בתרומה באיסור הוא איסור חפצא שהתרומה צריכה להגיע לאכילה, [ראה פסחים עב,ב שאכילת תרומה נקראת עבודה, וברמב"ם תרומות פט"ו הכ"ב שכהן האוכל תרומה מברך], ולכן כאשר התרומה לא תגיע לתכליתה להיאכל ע"י כהנים אין איסור מן התורה לאבדה, מה שאין כן בשביעית אסור לאבד פירות שביעית אפילו שבלאו הכי הם ילכו לאיבוד, כיוון שהפירות ניתנו לאדם רק לאכילה, ואם אינו אוכל אין לו רשות להתעסק בהם ולקבע את גורלם.

וכך מבואר בחזו"א (סי' ט ס"ק יח ד"ה ולמעשה) שאסור לקבור פירות שביעית. שהחזו"א מסתפק אם פירות נכרי בשביעית שגמר מלאכתם היה ביד ישראל, ואנו נוהגים להפריש מהם תרו"מ מספק, האם מותר לקבור את התרומה והתרומת מעשר מחשש לתקלה או לא, כיוון שודאי יש בהם קדושת שביעית ורק ספק אם הם תרומה. ואם מותר לקבור פירות שביעית כמו שמותר לקבור תרומה, מה הוא מסתפק, אפילו אם הפירות לא תרומה מותר לקבור אותם.

ועוד שהוא מסיים: "ונראה דנכון להפקיר קודם שימרח הפקר המועיל לאפטורי ממעשר כדי לצאת מידי ספק", למה לא לקבור כמו שעושים תמיד בתרומה .אלא שפירות שביעית אסור לקבור אפילו כאשר בלאו הכי הם לא יאכלו, כיון שניתנו לו רק לאכילה.

פירות שביעית "ניתנו" רק לאכילה כדרכם

ד. כפי שכתבנו לעיל איסור ההפסד של פירות שביעית הוא על הגברא וכפי שהסברנו שהקב"ה אמר שאת פירות השנה השביעית מותר לאכול, אבל אם איננו אוכלים נשאירם כמות שהם ולא נעשה בהם דבר. גם האיסור לאכול חיאת מה שדרכו לאכול מבושל והאיסור לאכול מבושל את מה שדרכו לאכול חי ,והאיסור לשנות פירות מברייתן דהיינו שלא לסחוט פירות, נובע מאותו יסוד שפירות שביעית ניתנו לאכילה כפי שניתנו ע"י הבורא ואיננו בעלים לשנותם. אפשר לומר שכמו שהקב"ה ציווה לעובדי האדמה עבדו שש שנים ושבתו שנה שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי, כך לאוכלי הפירות אמר הקב"ה מותר לכם לאכול כדרך הרגילה, אך מה שאינכם רוצים לאכול תשאירו כמות שהם כדי שתדעו שהפירות שלי.

על פי מה נקבע יעוד ודרך השימוש בפירות שביעית

ויש להוסיף עוד. החזו"א (סי' יד ס"ק י) כותב בפירות שהם מאכל אדם והתקלקלו וראויים עכשיו רק לבהמה אם הם עומדים לבהמה אסור עדיין להשליכם לאשפה עד שיתקלקלו גם ממאכל בהמה, אך אם הם לא עומדים לבהמה לכאורה היה מותר להשליכם לאשפה. אך הוא דן האם הולכים אחרי אותו מקום אם בו רגילים לתת את הפירות לבהמה או לא, או שהולכים אחרי רוב עולם, או שהדבר מסור לחכמים כפי התשמיש הנאות, ואפשר שהתשמיש הנאות הוא ליתן לבהמה ועדיין קדשי. דהיינו אף שברוב העולם לא רגילים לתת לבהמה פירות שנרקבו ונפסלו ממאכל אדם, כל שהם עדיין ראויים לבהמה אסור להשליכם לאשפה משום שהשימוש הנכון הוא לתיתם לבהמה. ויש להבין היכן מצינו שחכמים קובעים מה ראוי לעשות בפירות.

אלא כפי שנתבאר שהכללים בשמיטה נקבעים כפי מה שהקב"ה ייעד את הפירות ואת זה חכמים קובעים .

אפשר להביא ראיה לזה מרש"י (סוכה מ,א). הגמרא שם אומרת שאין קדושת שביעית בעצים כיון שהם עומדים להסקה והסקה היא שימוש של הנאה אחרי הביעור [שאופים אחרי שהעצים נשרפו]. ושואלת הגמרא שיש עצים שמשמשים להאיר ושם ההנאה והביעור שווים. עונה הגמרא סתם עצים להסקה ניתנו, שסתם עצים עומדים לשימוש להסקה והולכים בכל העצים אחרי הסתם. ומפרש רש"י: "סתם עצים של היסק להסקה ניתנו לבריות". ויש להבין מי נתן אותם לבריות, למה רש"י לא כתב סתם עצים הבריות משתמשות בהם להסקה .אלא שהשימוש והייעוד בפירות שביעית נקבע לפי מה שייעד אותם הקב"ה ,והוא ייעד  את העצים להסקה.

[1]. ויש להוסיף שדברי המבי"ט והמהרי"ט הם להשכיר לגוי, אבל כאן הרי הוא משכיר לישראל ויש לדון בזה גם מצד לפני עיור וגם מצד מסייע ביד עוברי עבירה. ובכה"ג שכבר השכיר יש לצדד לקולא שלגבי לפני עיור י"ל שכיון שיכול לשכור מאדם אחר אין בזה לפני עיור דהוי כתרי עברי נהרא. ומצד מסייע ביד עוברי עבירה, י"ל שבדיעבד סמכינן על השיטות שבמומר אין מסייע ביד עוברי עבירה כמבואר בש"ך (יו"ד סימן קנא ס"ק ו) ועי' בדגול מרבבה שם שכתב שכל שאינו שוגג בדבר נקרא מומר לענין זה. וכן יש שכתבו לסמוך על מש"כ הפמ"ג שבאיסור דרבנן ליכא מסייע.