מאמר מהליכות שדה גיליון 213 – ניסן תשפ"א
שאלת הכלאים בעציצים – בין אם שני המינים זרועים בעציץ אחד, ובין אם הם זרועים בשני עציצים נפרדים, מעוררת עוד ועוד שאלות ונידונים הנוגעים הלכה למעשה, מאמר זה דן בשאלה זו מזוית נוספת, האם באופן שהשתיל לא יכול להתפתח לפרי אין בהם איסור כלאים, שאלה זו מתפרטת לכמה וכמה נידונים בהלכות כלאים כפי שיראה המעיין.
רבי שלמה ורהפטיג שליט״א
מרבני בית המדרש
שאלה: מצוי שילדים זורעים מיני ירקות באדניות קטנות ובדרך כלל אינם יכולים להוציא פירות אלא פרח בלבד, לפעמים יכולה להיווצר תחילת פרי אך הוא לא יכול להתפתח ולגדול כפרי הראוי לאכילה, [וכדוגמת זריעת גרעיני מלון, אבטיח ,דלעת], ויש לשאול האם גידולים אלו יש בהם איסור כלאים ואסור לזרוע באדניות כאלו שני מינים שאין ביניהם הרחקה כדין.
שאלה זו תלויה בכמה סוגיות שיש לדון בהם, האם יש להתיר משום דברי הרמב״ם שפסק שזורע להשחתה אינו עובר באיסור כלאים, וכמו כן נאמר כאן שאינו זורע לצורך הצמחת הפירות הרי הוא כזורע להשחתה, או יש לדון אם מותר משום שהירקות אינם יכולים לגדול ובאופן זה אינו נקרא מין ירק אלא סרק שלא נוהג בו כלאי זרעים, עוד יש לדון להתיר מחמת שלא ניחא ליה בגידול הפירות, וכלל נקוט הוא בידינו שבאופן שלא ניחא ליה אין איסור זריעת כלאים. ואף אם ננקוט שאין בזה איסור זריעת כלאים מן התורה, יש לדון עוד שזריעה זו אסורה משום מראית העין שמגדל מין הראוי לאיסור כלאים.
ומן הראוי להדגיש שבדומה לשאלה זו דן הרדב״ז (ח״ו ב׳ אלפים רנ״ג) בשאלה שנשאל על מי שיש לו גינה קטנה וזורע בה מיני זרעים ואין כוונתו לאכול מהם ,אלא לנוי, האם עובר באיסור כלאים. וכתב לאסור, משום שאיסור כלאים תלוי בזריעה בפועל ולא בכוונת האכילה, ומכיון שזורע צמח האסור בכלאים אין כוונתו יכולה לשנות דין זה. אולם אינו דומה לנידון דידן שכן שם הצמחים ראוייםלצמוח לאכילה ורק כוונתו היא לגדלם לנוי, אך עתה באנו לדון כאשר זורע את הירקות באופן שאינם יכולים להצמיח פרי.
דברי הרמב״ם שהזורע להשחתה אינו עובר באיסור כלאים
תחילה נדון בדברי הרמב״ם, שהנה הרמב״ם (בפ״ג מהל׳ כלאים הלכה יז) כתב “הייתה שדהו זרועה חטים ושדה חברו בצדה זרועה חטים, מותר לו לזרוע תלם אחד של פשתן בצד חטים שלו סמוך לשדה חברו שהרואה יודע שאין דרך העם לזרוע תלם אחד של פשתן ולא נתכוון זה אלא לבדוק שדהו אם ראויה היא לזרוע פשתן אם לא ונמצא כזורע להשחתה". ומבואר שהזורע להשחתה כלומר שזורע במטרה להשחית את הגידולים אינו עובר באיסור כלאים, והטעם הוא מכיוון שאינו זורע במטרה שיצמחו הפירות אינו עובר באיסור כלאים. ולפי״ז נראה שגם במקרה בו אנו דנים יש להתיר שכן זורע באופן שלא יצמחו הפירות ובאופן זה אינו עובר באיסור כלאים שכל שאינו זורע להצמחת הפירות הרי הוא כזורע להשחתה ומותר.
אולם כבר עמדו האחרונים בביאור שיטת הרמב״ם ומה מקור דבריו שלא מצינו דין זה בפירוש במשניות כלאים שזורע להשחתה אין בו איסור כלאים.
והנה במשנה בכלאים (פ״ב משנה ז) שנינו שהזורע את הפשתן ע״מ לבודקו אינו עובר באיסור כלאים, וביאר הרא״ש את טעם ההיתר “דאין אדם זורע פשתן אצל התבואה לקיימו לפי שהוא מזיק לתבואה״, כלומר מכיוון שהפשתן מזיק לתבואה ולא ניחא ליה בגידול הפשתן אין בזה איסור כלאים, שכן כל איסור כלאים נאמר רק באופן שנח לו בגידול זה, ולכך הותר לזרוע רק פשתן שידוע שהפשתן מזיק לתבואה אבל בשאר מינים אסרו חכמים מחמת מראית העין .
וכעי״ז ביאר הגר״א (בביאורו לירושלמי, שם) שטעם ההיתר הוא משום שהוא כזורע לקנים כלומר שאינו זורע בשביל הפשתן אלא בשביל הקנים ובקנים אין איסור כלאים.
והחזו״א (כלאים סי׳ ה סקט״ו) תמה הא עיקר איסור כלאים הוא בזריעה, ויש בכח זריעה זו להצמיח פירות, והוא מין שרוב בני אדם זורעין ומקיימין, ומדוע אינו אסור בכלאים. והוסיף דהרי הוא כמי שזורע לקיים וחזר ועקרם דכיוון שכבר נשרשו אינו מועיל מה שעתה עוקרם, וא״כ גם עתה שחשב מתחילה לעקור מה מועיל.
ויש לציין שאם זרע ע״מ לעוקרם קודם שהושרשו, כתב החזו״א (לעיל ב סק״ד) שכיון שאין שום השרשה בקרקע שכן בכל ג׳ ימים הראשונים הרי זה כמנח בכדא וכל הטעם שחייב כבר משעת הזריעה הוא מכיון שעומד לצמוח, אך אם דעתו לעוקרם הרי זה פטור ואין כאן כלאים. אבל כאן אין דעתו לעוקרם קודם שיושרשו אלא שאין בכוונתו לפירות אלא להשחתה, ומדוע אינו עובר באיסור כלאים.
ביאור דברי הרמב״ם דזורע להשחתה מותר דאין כמוהו מקיימים
וביאר החזו״א טעם ההיתר שזורע את הפשתן לבודקו באופן מחודש[1], שההיתר הוא מדין “אין כמוהו מקיימין״, כלומר מכיון שאינו זורע את הפשתן לאכילה אלא רק לקנים, הרי זה בכלל דבר שאין כמוהו מקיימים שהרי אין דרך בני אדם לזרוע לקנים, והזורע מין שאין כמוהו מקיימים אינו עובר באיסור כלאים.
ונבאר את הדברים, הנה כלל נקוט בידינו בדין איסור זריעת כלאים שכל האיסור הוא רק במינים שהדרך לקיימם, וכפי ששנינו בפ״ה משנה ח לענין איסור כלאים בכרם, והוא הדין לאיסור כלאי זרעים, שאם זורע מין שאין דרך לקיימו אין בזה איסור כלאים[2]. וכך שנינו במשנה לענין כלאים בכרם שנחלקו רבי אליעזר וחכמים במקיים קוצים בכרם – מן ירק שאין דרך לזרעו, דלר״א קידש – נאסרו הפירות ,ולחכמים לא קידש – לא נאסרו הפירות, והטעם שלא נאסרו הפירות לדעת חכמים הוא משום שאין כמוהו מקיימים – שאין דרך לזרוע קוצים ולקיימם. והרמב״ם בפיה״מ (פ״ה מ״ח) כתב שלומדים דין זה מהפסוק “אשר תזרע״ שדווקא מה שדרך בני אדם לזרוע נוהג בו דין כלאים.
ובירושלמי (כלאים פ״א ה״א) אמרו שמאכל בהמה חייב בכלאים מחמת שהדרך הוא לזורעם ולקיימם, ואף שלענין תרומות ומעשרות מאכל בהמה פטור, בכלאים אסור מחמת שהכל נמדד האם כמוהו מקיימים וכיון שהדרך לקיים אף מאכל בהמה הרי הוא באיסור כלאים. מבואר מדברי הירושלמי שאיסור כלאים אינו תלוי בחשיבות הגידולים כמו בתרומות ומעשרות וערלה, שפטורים במאכל בהמה, אלא תלויים במה שהדרך לזרוע ולקיים ממין זה. ]כלומר דהכלל שדבר שאין כמוהו מקיימים אין הפירוש שמכיון שזרע דבר שאין דרכו לזרוע בטלה דעתו, שא״כ היאך מוכח שמאכל בהמה שהדרך לקיימו נוהג בו איסור כלאים, והרי אפשר שאף שלא בטלה דעתו והדרך לזרעו אך עדיין אינו מין חשוב לנהוג בו איסור כלאים וכמו שמצינו בתרומות ומעשרות ומנין לנו שמאכל בהמה שהדרך לזרעו אסור בכלאים והרי אינו מין חשוב לזריעה, אלא בהכרח מבואר שדין אין כמוהו מקיימים הכוונה שצריך מין שהדרך הוא לזרעו ואינו שייך לחשיבות המין[, ולכן גם מינים שמקיימים למאכל בהמה אסורים בכלאים אף שאין בהם חשיבות אוכל[3].
ולכך כתב החזו״א לחדש שדין כמוהו מקיימים הוא אחד מתנאי החיוב שלכלאים ואף לקולא הוא, כלומר דגם אם הוא מין שהדרך לזרעו ורק מטרתו שונה ואין הדרך לזרוע למטרה זו אין בזה איסור כלאים. וביאר בזה את דברי הרא״ש והגר״א בדין זריעת הפשתן שאף שהדרך לזרוע את הפשתן אך מכיון שבצורה זו שהיא מזקת את התבואה אין הדרך לזורעה הרי זה בכלל אין כמוהו מקיימים .ולדברי החזו״א מתבאר חידוש בהלכה זו שדבר שאין כמוהו מקיימין אינו כלאים ,שדבר שאין כמוהו מקיימין אין הכוונה רק לסוג מין שאין כמוהו מקיימים, אלא אדרבה אף אם הוא מין שכן דרך לקיימו אלא שעתה בצורת גדילה זו אין הדרך לקיימו, הרי גם זה בכלל דבר שאין כמוהו מקיימין.
ובזה ביאר את שיטת הרמב״ם שזורע להשחתה פטור, דמאחר שזרע ואין דעתו על הפירות ואדרבא הפירות הולכים להשחתה הרי זו זריעת דבר שאין כמוהו מקיימים, ואף שאין דעתו לקוץ את האילן קודם שיוציא פירות מותר, כיון שאין כי״ב מקיימים – אי״ז זריעה הרגילה אצל רוב בני אדם, וצייר זאת באופן שזורע ודעתו להניח את הפירות ליבלות בארץ, כלומר להשאירן על העץ ולא לקוטפן ואף באופן זה נחשב זורע דבר שאין כמוהו מקיימים שכן אין הרגילות לזרוע על דעת להשאיר את הפירות שיתייבשו על העץ4. ]ובזה הרא״ש והגר״א חולקים על הרמב״ם וסוברים שרק באופן שדעתו לקוץ את האילן קודם שיעשו פירות מותר לזרוע, ולכך אין היתר של זורע להשחתה[. וסיים החזו״א דלפ״ז כל אופן שזורע לסייג – לתחום את שדהו ולא ע״מ ללקט את פירותיו, אין בו כלאים מן התורה ,ורק מדרבנן אסור מחמת מראית העין5. ולכך בפשתן התירו חז״ל לזרוע לבודק כיון שאינו בכלל דבר שכמוהו מקיימין, והיתר זה הוא אפי׳ לכתחילה ולא אסרו חז״ל בזה משום מראית העין, כיון שידוע לכל שהפשתן מזיק לתבואה ולא זרע זאת במטרה לאכול את הפשתן אלא לבדוק את צמיחת הפשתן.
זורע באדנית הרי זה כזורע דבר שאין כמוהו מקיימין
ולפ״ז נראה שגם בנידון דידן אין איסור בזורע ב׳ מיני ירקות באדנית ללא הרחקה כשיעור, שכן ודאי שאינם יכולים לצמוח באדניות קטנות אלו כראוי, וממילא הם בכלל מין שאין כמוהו מקיימין, וכפי שמבואר בחזו״א שאף אם מה שאין כמוהו מקיימין אינו מחמת חשיבות המין אלא שמטרתו בצמיחה זו אינה בשביל אכילת הירק ולכן אינו בכלל
דבר שכמוהו מקיימין. ולכך מותר לזרוע ב׳ מיני ירקות יחד[4]. ואף אם נאמר שכך הדרך לזורעם באדניות לנוי, נראה פשוט שאי״ז סיבה לאסור מכיון שאין דרך לזורעם לאכילה והרי זה כמי שדרכו לזרוע את עצי פרי שלו לסרק או לתחום שדהו שאינו בכלל דבר שכמוהו מקיימין.
אלא שיש לדון לאסור מחמת מראית העין וכפי שמבואר בחזו״א שרק בפשתן שמזיק לתבואה אין בו חשש של מראית העין, ]וכפי שסיים שם החזו״א דבנוטע לסייג אין בו כלאים מן התורה ומשמע דמדרבנן אסור[, ואמנם יש לומר שגם זה נקרא ידוע לכל שכן דבר ידוע הוא שאין מיני ירקות אלו גדלים באדניות קטנות ואינו זורעם במטרה לירקות.
האם ההיתר בזורע להשחתה הוא דוקא שדעתו לקצוץ העץ קודם שיצמחו הפירות
אולם אי״ז סוף דבר להתיר זריעה באדנית, משום שנראה מדברי החזו״א שם שלדעת הרא״ש והגר״א, רק אם דעתו לקצוץ את העץ קודם שיצמחו הפירות ,נקרא מין שאין כמוהו מקיימים ואין בזה איסור כלאים, ורק לדעת הרמב״ם רצה לחדש שאפי׳ שדעתו להשאיר את הפירות לכשיתייבשו אין בזה איסור כלאים .ולפי״ז בנידון דידן ההיתר לזרוע ב׳ מיני ירקות באדנית הוא רק לדעת הרמב״ם ,אך לדברי הרא״ש והגר״א מותר רק באופן שדעתו לתלוש קודם שיצמחו הירקות .וגם בשיטת הרמב״ם החזו״א לא כתב זאת בפשיטות אלא שנסתפק בזה וכפי שסיים על ביאורו ברמב״ם “וצ״ע״. ובחזו״א בשביעית (סי׳ כ ס״ק ה) כתב שההיתר הוא רק בזורע ע״מ לקצוץ קודם שיצמחו הפירות ולכך כתב דאף בזורע להתלמד ודעתו לקצוץ את העץ קודם שיצמחו הפירות אין בו איסור כלאים, ולא ביאר שזה רק לדעת הרא״ש, ומשמע מדבריו שסבור שאף לדעת הרמב״ם ההיתר הוא דווקא כשדעתו לקצוץ את העץ קודם שיצמחו הפירות, ולפי״ז החזו״א בשביעית חזר בו ממש״כ בכלאים.
אולם ראה בדרך אמונה (פ״ג הי״ז ס״ק צד) שהביא את דברי החזו״א בכלאים דכל שאין דעתו על הפירות אין זה כמוהו מקיימין אף אם דעתו היא להשאירן בארץ ולא לעוקרן, וכך גם הביא הדרך אמונה בפ״א ס״ק א, ועמד על כך שדברי החזו״א בשביעית אינם תואמים את דבריו בכלאים, וכתב בציון ההלכה (שם אות ה) דנראה דמה שכתב החזו״א בכלאים זו היא הייתה מסקנתו האחרונה[5]. ולפ״ז שוב יש להתיר בנידון דידן דכיוון שאין הירקות יכולים לגדול אין זו זריעה הרגילה כרוב בני אדם. ומסתבר דאף לדברי החזו״א בשביעית דרק שדעתו לעקור את העץ קודם שיגדלו הפירות הוי בכלל אין כמוהו מקיימין, יש לומר דכאן הוי כמו שעוקרן קודם שיצמחו כיון שאינם יכולים כלל להצמיח פירות למאכל, אף שלפעמים מוציאים תחילת פרי.
ביאור המעדני ארץ בטעם שזורע פשתן אין בו איסור כלאים
אולם במנחת שלמה (ח״ג סי׳ קא עמ׳ שא ובמעדני ארץ כלאים פ״ב מ״ז) ביאר את דברי הרמב״ם שזורע להשחתה אין בו איסור כלאים באופן אחר, והוא דההיתר לזרוע פשתן לבדוק מדובר שזורע לבדוק את איכות הקרקע אם ראויה לזריעה ]ולא שזורע לבדוק את הירק[, וביאר את טעם ההיתר כיון שעיקר איסור כלאים הוא בגידולים, מכיון שכאן אין דעתו בזריעת הירק אלא לבדוק את איכות האדמה אין בזה איסור כלאים. כלומר שכל האיסור לזרוע כלאים הוא רק שזורע בשביל הגידולים אך כשאין דעתו כלל על הצמח אלא בכדי לבדוק את הקרקע אין בזה איסור כלאים.
וכן נראה מדברי החכמת אדם (שערי צדק שער משפטי הארץ פ״ג ה״ה) שכתב “לא אסרה תורה אלא אם כוונתו בזריעה זו לתועלת ולקיום אבל אם אין כוונתו כלל לקיום שדהו רק לבדוק שדהו אם טובה לזרוע בה מין זה מותר״. ומבואר שההיתר הוא כשאינו רוצה כל בעצם הגידולים אלא רוצה לבדוק את הקרקע אם טובה היא אם לאו, וכפי שביאר במעדני ארץ.
ונפק״מ בזורע ע״מ להשאיר את הפירות שיתייבשו על העץ או הזורע ע״מ לעקור את העץ קודם שיגדלו הפירות, שלדעת החזו״א מותר משום שכל שאין דעתו על הפירות אי״ז בכלל מין שכמוהו מקיימין, אבל לדברי המעדני ארץ שכל ההיתר הוא רק כשאינו רוצה בגידולים כלל, וכוונתו רק לבדוק את הקרקע, אם אכן דעתו על הגידולים אסור, ואין נפק״מ באיזה שלב של הגידולים הוא רוצה, ואם חפץ בפירות או לאו. ולפיכך לדברי המעדני ארץ אין להתיר שתילת ירקות באדניות אלו כיון שדעתו היא על זריעת הצמח ולא רק בשביל לבדוק את האדמה שבתוך האדנית.
מדוע לא נאמר שבטלה דעתו בזורע ואין דעתו על הירקות
אלא שבעיקר דברי החזו״א שהזורע מין כלאים ודעתו לעקור את האילן קודם שיצמחו הפירות אינו עובר באיסור כלאים דאין הרגילות של בני אדם לזרוע בדרך זו – שלא על דעת הפירות והוי כזורע מין שאין כמוהו מקיימין, יש לעיין מדוע לא נלך אחר רוב העולם שזורעים מין זה לזריעה רגילה ובטלה דעתו אצל כל בני אדם והוי מין שכמוהו מקיימים, ובשלמא אם היה זורע מין שאין הדרך לזרוע, בזה אנו אומרים שאינו כלאים כיון שאין הדרך לזרוע כן ובטלה דעתו.
והיה מקום לומר בביאור דברי החזו״א שמכיון שבשעת הזריעה דעתו היא לעקור את האילן קודם שיצמחו הפירות נמצא שמעשיו אינם מוגדרים מעשה זריעה כלל, וכפי שכתב (בסי׳ ב סק״ד) שהזורע ע״מ להוציא את הזרעים קודם שיושרשו פטור, שדעתו קובעת שמעשהו – מעשה הנחת זרעים בקרקע אינו נחשב מעשה זריעה8 [6]וכשמחשבתו מגדירה את עצם המעשה באופן שונה לא שייך בטלה דעתו.
אלא שאין הנידון דומה לראיה, שכן בזורע על מנת להוציא את הזרעים גם לעניין שביעית ושבת הדין הוא שפטור[7], וזאת מאחר שעצם מעשה הנחת הזרעים באדמה אינו איסור [והרי הם כמונחים בכד] ורק מכיוון שעומדים להשתרש וכך הוא צורת מעשה הזריעה לכך נחשב מעשהו מעשה זריעה, ולכן כל שעומד להוציאם קודם שישרישו [ג׳ ימים] אינו אסור שכן אינם עומדים להשריש ונמצא שלא עשה כל מלאכה, אבל בעניינינו הרי מעשהו עתה הוא מעשה זריעה גמור אלא שבדעתו לעוקרם לפני שיוציאו פרי, וההיתר לזרוע כך אינו משום שחסר במעשה הזריעה ,אלא שלתוצאה שעבורה הוא זורע אין כמוהו מקיימים, ואם כן צ״ב למה לא נאמר בזה שבטלה דעתו אצל כל אדם, וצ״ב.
דברי האחרונים בענין התפוח יערי אם נחשב כמין פרי או סרק
ואף אם ננקוט לדינא שירקות אלו הגדלים באדניות הרי הם בכלל דבר שכמוהו מקיימין, יש לדון להתיר לזורעם מטעם אחר, מכיון שבגידול זה באדנית אינם יכולים להוציא פירות, נמצא שצמח זה הוא כמין סרק, שכן לכאורה המאפיין של עץ פרי איננו סוג העץ אלא מה שבפועל ראוי להוציא פירות, וכיון שהנטוע באדנית קטנה כזו אין בכוחו להצמיח פירות הרי הוא מין סרק. ויש לתלות נידון זה במחלוקת האחרונים שדנו אם מותר להרכיב תפוח על תפוח יערי שפירותיו אינם טובים לאכילה, האם מחמת שהם שונים בטעמם מוגדרים כב׳ מינים או שהואיל ויש להם שם אחד ומראה אחד מין אחד הם. דעת הלבושי שרד (בשו״ת נאות דשא סי׳ יב) שהם ב׳ מינים ואסור להרכיבם כיון שמרכיב אילן פרי באילן סרק, שהתפוח יערי שאינו ראוי לאכילה נידון כמין סרק שאסור להרכיב עליו עץ פרי ומותר להרכיבו על מין סרק אחר, ודעת המשכנות יעקב (יו״ד סי׳ סט) שתפוח ותפוח יערי מותרים זה בזה, כיון שהם מין אחד אלא שפירותיו גרועים. וכך נראה גם שנוקט החזו״א לדינא, [ולכאורה לכן פסק שמותר להרכיב תפוז על חושחש שהוא מין תפוז גרוע אף שלכאורה הוא מין סרק.]
ומתבאר מדברי הלבושי שרד שעץ פרי שאין פירותיו ראויים לאכילה הרי הוא מאבד את שמו – עץ פרי ונקרא כמין סרק, וא״כ י״ל שלדברי הלבושי שרד אף כאן בגידולים שאינם יכולים להצמיח פירות הראויים לאכילה הרי הם כמין סרק ואפשר לזורעם יחד, כשם שמותר לזרוע ב׳ מיני סרק שאינם עומדים למאכל ואין צריך להרחיק ביניהם ואף לדעת המשכנות יעקב שהתפוח יערי אינו נקרא מין סרק שעדיין ראוי לאכילה בדוחק, יתכן שבאופן זה שאינו יכול להוציא פירות כלל הרי הוא כמין סרק10.
אולם יש לומר שהתפוח היערי אינו דומה לנידון דידן, שהרי גידולים אלו אינם זן שאינו מצמיח, אלא שבשלב זה כשהם באדנית אינם ראויים לצמוח ואם יעביר את הצמח הזה לאדמה אפשר שיצמחו מזה פירות הראויים לאכילה ולא נחשבו כמין סרק.
וכעין זה יש לדון עוד בעץ שהוציאו לו את כח ההולדה כלומר שנעקר ונסתרס ואינו יכול עוד להוציא פירות האם עדיין יש לו את שם מינו, או שמכיוון שאינו מוציא פירות מין אחר הוא ואסור להרכיב עליו את מינו ואף להרכיב עליו מין אחר אסור, וכן יש לדון בעץ שהתנוון (הזקין) ואינו מוציא כבר פירות האם הוא מוגדר כמין סרק או כמין מאכל. ולמבואר נראה שאינו מין סרק כיון שמין זה הוא מין מאכל ורק מסיבה צדדית אינו מוציא פירות, כלומר שההגדרה של מין מאכל או סרק אינו אם בפועל מוציא פירות אלא אם הוא ממין שמוציא פירות או ממין שאינו מוציא פירות, ולא דנים על העץ המסוים הזה אלא על מינו וסוגו. אבל לדעת הלבושי שרד אם עץ זה מוציא פירות גרועים נראה שהוא מין אחר.
אולם גם אם ננקוט שמותר כיון שהוא מין סרק יש לדון לאסור מחמת מראית העין ,שכן כלל נקוט בידינו שאף כשמותר לזרוע כמה מינים מדינא, צריך שיהיה היכר גמור שאינו כלאים. ואפשר לומר שאין בזה מראית העין כיון שגדלים באדנית הרי ניכר שאינם יכולים להצמיח פרי ומותרים.
ביאור ההיתר של זורע ואח״כ הופך
אולם יש לדון עוד להתיר כ״ז מדין זריעת כלאים שלא ניחא ליה וכפי ששנינו במשנה בכלאים ]פ״ב משנה ג׳[ “היתה שדהו זרועה חיטים ונמלך לזורעה שעורים ימתין לה עד שיתליע ויופך ואח״כ יזרע. אם צמחה לא יאמר אזרע ואח״כ אופך אלא הופך ואח״כ זורע״. וביאור המשנה: אדם שחפץ להפוך את שדהו למין אחר וכמו מין חיטים למין שעורים, צריך להמתין ג׳ ימים שיקלטו הזרעים באדמה ויחרוש את שדהו שאז עוקר את שורשי הזרע ואינם יכולים שוב לצמוח. ומותר לו לזרוע אף שעדיין יתכן שיצמחו מעט מחיטים אלו, וכפי שאומרת המשנה שאם צימחו צריך מיד להפוך את הקרקע.
וצריך לבאר מדוע אכן מותר לזרוע, והרי ישנה אפשרות שיצמחו החיטים, נמצא שהוא בספק אם זורע כלאים ואיך מותר לזרוע לכתחילה.
וניתן היה לפרש שמכיון שעקר את זרעי החיטה אף אם אעפ״כ יצמחו מהם מעט אך אינו דרך זריעה, וכפי ששנינו בתחילת פ״ב שמותר לזרוע פחות מכשיעור של א׳ מעשרים וארבע וכפי שביאר רבנו יונה דאי״ז דרך זריעה, אלא שלפ״ז יל״ע מדוע אם צימחו החיטים צריך לעוקרם והרי אי״ז דרך זריעה, ויתכן שאכן אין בזה איסור תורה ורק מדרבנן ומפני מראית העין אסרו זאת.
אולם החזו״א (ד, כד) ביאר באופן אחר, שההיתר הוא מחמת שלא ניחא לו בזריעת הכלאים וכל מקום שלא נוח לו בזריעת הכלאים אין בזה איסור כלאים, אלא שבכל מקום מצאנו רק שכלאים שעלו מאליהם ולא ניחא ליה בהם אינו חייב לעקרם ,אך כאן מתבאר נדבך חדש שמותר לזרוע לכתחילה את הכלאים. וביאר החזו״א שכאן מחמת שעושה פעולה המורה שאינו חפץ בזריעת הכלאים התירו חז״ל אף לזרוע לכתחילה. ונעתיק את מתיקות לשונו “תוכן משנתינו ששונה עוד אופן שמותר לזרוע ב׳ מינים מעורבין ואין בהם משום כלאים, וזה בשהייתה זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים שחורש ועושה מעשה המורה על שלא ניחא ליה בצמיחת חטים, ואע״ג שלא בטוח שהצמיחה הפכה את כל החטים ואפשר שיצמחו בין השעורים רובע לסאה, מ״מ השתא דעביד מעשה המורה דלא ניחא ליה בהו לא מקרי כלאים וכשיצמחו יעקרם כדין רואה כלאים בשדהו, ואפשר דמן התורה מותר לזרוע בלא היפוך ע״מ לעקור את החטים כשיצמחו, וחכמים הצריכוהו שיהפך, ואפשר דבלא מעשה אסור מה״ת אבל כשעושה מעשה להשחית צמיחת החטים פקע כבר שם כלאים משדה זו״.
ביאור ההיתר גומם עד פחות מטפח ומשרש
עוד שנינו במשנה בכלאים (פ״ב משנה ד) “נטועה ונמלך לזורעה לא יאמר אזרע ואחר כך אשרש אלא משרש ואח״כ זורע, אם רצה גומם עד פחות מטפח ואח״כ משרש״. וביאור המשנה: אדם שיש לו כרם נטוע גפנים ועתה חפץ לשנות את כרמו לשדה תבואה, כלומר לזרוע בכרמו תבואה (חיטה שעורה וכדומה) ואין דעתו עוד לגדל את הגפנים, מבואר במשנה שקודם שזורע צריך לשרש את הגפנים אך אם לא שרש את הגפנים אלא גמם אותם לפחות מטפח מותר לזרוע את התבואה ואח״כ ישרש את הגפנים, אך אם לא גמם כלל אסור לזרוע את התבואה על דעת לעקור את הגפנים לאחר מכן.
וצריך להבין מפני מה אם גמם את הגפן יכול לזרוע את התבואה בתנאי שישרש אחר כך, ממה נפשך, אם צריך לשרש מדוע הותר כבר לזרוע הרי עתה הוא זורע איסור11, ואם מותר לזרוע תבואה ליד גפן שגממה למה צריך לשרש לאחר מכן.
ואכן בירושלמי מבואר שמן הדין אין צריך כלל לשרש את הגפן אחר שגממו ורק עצה טובה השמיע לנו התנא במשנה שטוב שיגמום את הגפן שמא יצמחו הזרעים ואז שוב יהיה כלאים12. אמנם צריך להבין מדוע הותר לזרוע בצד הגפן עד שאפילו אינו חייב לשרש מן הדין הרי יש כאן ספק כלאים – שיכול הגפן לצמוח. ולדרכו של החזו״א נראה לבאר דכיוון שעשה פעולה המורה שאינו חפץ בגפן שכן גממו ,אין כאן כלאים, ורק עצה טובה השמיע לנו התנא שמומלץ לשרש את הגפן שלא יבוא לידי כלאים.
ולהאמור מתבאר שהזורע כלאים באופן שמוכח ממעשיו שאינו חפץ בזריעת אחד המינים אינו עובר באיסור כלאים. ואף חכמים לא אסרו כן והתירו לכתחילה לזרוע. וא״כ י״ל שאף הזורע ב׳ מיני ירקות באדנית אחת אינו עובר באיסור כלאים כיון שבאופן הרגיל אין הירקות יכולים לצמוח ומוכח ממעשיו שאינו חפץ בגידול הירקות אלא במין הצמח של הירקות. ואף שעתה זורע את הכלאים אך מכיון שזורע באדניות שאינם יכולים להוציא ירקות הראויים לאכילה יש לדון זאת כעושה פעולה המורה על העדר ניחותא, וכפי שמצאנו שזורע בצד האילן שגמם שהראה את פעולת העדר ניחותא באילן.
אולם נראה פשוט שאינו דומה כלל, שכן כאן נוח לו בגידול זה שמגדלם לנוי וחפץ בקיומם ורק אין מטרת זריעתו בשביל הירקות ]הגע עצמך הרי אם צמח זה היה יכול להוציא ירקות בוודאי שהיה נח לו בזה[, ומכיון שניחא ליה בעיקר גידול הצמח ,אף שאין לו ניחותא בפירות ואף שעושה פעולה המורה על כך שאינו מעונין, הרי זה בכלל איסור כלאים.
כשעושה מעשה זריעה בידים האם יש היתר ניחותא
אלא שמדברי החזו״א נראה דאין כאן היתר של העדר ניחותא בכלאים כלל, שהנה שנינו במשנה (פ״ב משנה א) שאם נתערב לו מעט זרעי שעורים בזרעי החיטים יכול לזורעם יחד ואין איסור כלאים בשיעור מועט כזה [שיעור אחד חלקי עשרים וארבע], אולם אם הוא שיעור גדול מזה אסור לזרוע מן התערובת, והקשה החזו״א (ד, יג) מדוע אף בשיעור גדול יותר אסור לזרוע והרי לא ניחא בזריעת השעורים שכן הסיבה שלא הוציא את השעורים מהחיטים אינו מחמת שחפץ בהם אלא מחמת שהתקשה להוציאם, וא״כ מדוע אסורה זריעת חיטים אלו. ותירץ דכאן האיסור כלאים חל אף שאין לו ניחותא בהם מכיוון שעושה מעשה זריעה בידיים, כלומר דבאופן שזורע בידיים אסור גם כשלא ניחא ליה בהם. ביאור הדבר שהניחותא ענינה הוא פעולת סיבת ההתייחסות לאיסור, שבכך הכלאים מתייחסים אליו, ובאופן שלא עשה שום פעולה, כמו בעלו צמחי הכלאים מאיליהם חל איסור קיום רק כשיש לו ניחותא בהם שבזה שרוצה בהם הם מתייחסים אליו, אך באופן שזרע בידיים אף אם אין לו ניחותא עובר באיסור כלאים גם אין לו התייחסות של רצון13.
ויש לשאול בדברי החזו״א שלדעתו באופן שעשה מעשה זריעה לא מועיל חסרון ניחותא, והרי החזו״א כתב שאם זרע ע״מ לעקור קודם שיושרש אינו עובר באיסור כלאים (וכאמור לעיל) אף שעשה בידיו את מעשה הזריעה. אולם יש לחלק שגדר היתר בזורע על מנת לעקור לפני שישריש אינו מחמת שלא נח לו בגידול זה אלא הטעם הוא מחמת שאין זו צורת זריעה והוא מוגדר כטומן את הזרע בקרקע, וכמו שדימה החזו״א למשנה שהטומן לפת וצנונות שכתוב במשנה שאין בו איסור כלאים, וכך גם מתבאר בדברי החזו״א (ג, טו בסוף הקטע הראשון) שכתב שאף לדבריו שזורע ע״מ לעקור קודם שיושרש אינו עובר באיסור כלאים אך זורע ע״מ להפקיר אף שאין איסור כלאים בהפקר, עובר באיסור כלאים, וזה משום שעתה זרע כלאים ורק יש לו תכנון עתידי להפקיר, ונמצא לעת עתה שהם כלאים גמורים, משא״כ זורע ע״מ לעקור הרי אין כאן כלאים שכן כבר עכשיו אינם מוגדרים זרועים אלא טמונים בקרקע.
אולם במנחת שלמה (תנינא סי׳ קב) נקט שלא כדברי החזו״א דאף אם זרע בידיו אם לא ניחא ליה בהם אינו עובר באיסור כלאים, וציין לדברי התוס׳ יו״ט בפ״ב משנה א, וראה שם תוס׳ אנשי שם שגם הוא ביאר כן בתוי״ט שכשלא ניחא ליה בהם אינו עובר גם בזרע בידיים.
ולדברי החזו״א אין להתיר לזרוע באדנית מחמת שלא ניחא בגידול הפירות, כיון שעושה מעשה זריעה בידים, ורק לדברי המנחת שלמה שאף אם זרע בידים אפשר שלא ניחא ליה, יש לדון האם נחשב שניחא ליה, וכאמור. ואף לדברי החזו״א יש לדון באופן שגדלו מאליהם ב׳ מיני ירקות באדנית אחת שבאופן זה לא זרע בידים האם נחשב שלא ניחא ליה בהם כיון שלא יגיעו להוציא פירות. ונראה שלא שייך להתיר בזה משום שלא ניחא ליה, שהרי כן נח לו בגידול זה ורק אין מטרת הזריעה בשביל גידול הירקות, וכאמור לעיל.
עוד יתכן שאף אי נימא שמותר מאחת הסיבות שהובאו לעיל, מכל מקום יש לאסור משום מראית העין ]וכפי שהבאנו לדון לעיל להתיר מחמת דבר שאין כמוהו מקיימין[ וכפי שמבואר בחזו״א בכמה מקומות ראה הערה14, שאין להתיר איסור כלאים אף מדרבנן כי צריך שלא יהיה חסרון של מראית העין, וכאן מכיון שזרע מיני ירק יש מראית העין של איסור כלאים, אולם י״ל ]וכאמור לעיל[ שאין כאן חסרון של מראית העין שכן זורעם באדניות וידוע לכל שאין הירקות יכולים לצמוח בצורה זו.
מן האמור עולה: שאין להתיר לזרוע ב׳ מיני ירקות באדנית אחת, מכיון שאין זה בכלל מין שאין כמוהו מקיימין, ולא נחשב מין סרק, וניחא ליה בכלאים.
[1] ומדבריו נראה שביאר כן את דברי הרא״ש והגר״א, שאף לדבריהם ההיתר הוא שזורע ע״מ לקצור קודם שיצמח הפשתן.
[2] ויל״ע מדוע לא הביא הרמב״ם את דין זה של אין כמוהו מקיימים בכלאי זרעים. וראה עוד בחזו״א (א, יב) שכתב שכל דין זה הוא רק בכלאי זרעים וכלאי הכרם, אך בכלאי אילן – הרכבה, אין היתר להרכיב במין שאין כמוהו מקיימין, שהרי אפי׳ הרכבה באילן סרק אסור.
[3] ולפ״ז מן הראוי היה שאף מיני בשמים וכן מיני רפואה שהדרך לקיים יהיו חייבים בכלאים ואפי׳ מין סרק שהדרך לקיימו וכמו פרחי נוי וכדומה, ואמנם דנו בזה האחרונים ודעת החזו״א (א, יב) שרק אם יש לו שם אוכל נוהג בכלאים, וצ״ל שדין כמוהו מקיימים אינו רק דרך אם הדרך לקיימו בפועל, אלא צריך מין שיש חשיבות בקיומו ולכך רק כשיש לו קצת דין אוכל, וכמו מאכל בהמה שיש חשיבות במה שכמוהו מקיימים, נוהג בו איסור כלאים .
[4] דברי הרמב״ם לא נתבארו כל צרכן (לביאור החזו״א) שכן אף אם נתיר זאת מחמת שאין כמוהו מקיימין הרי עדיין יש לאסור מדרבנן מחמת מראית העין, וכפי שסיים החזו״א שרק מן התורה הוא מותר, ומדוע כתב הרמב״ם בפשיטות שזורע להשחתה מותר ולא פירש שמדובר שיש היכר שאין דעתו על הפירות.
[5] וראה שם שכתב שנטע צמח והכוונה לכאורה זרע צמח שכן עוסקים בכלאי זרעים.
[6] יש לדון לפ"ז האם כך הדין גם בזורע מין שדרך לזרעו אך למטרה אחרת וכמו שזורע מין ירק למטרת חומרי ניקיון וכדומה, האם גם בזה אין איסור כלאים, או שנאמר מכיוון שמשתמש במין זה אין חילוק למטרת מה השימוש בירק זה, כלומר האם מה שאינו כלאים מחמת שזרע למטרה אחרת, הוא דווקא באופן שזרע שלא למטרת הצמיחה אך אם זרע למטרת הצמיחה אין חילוק מה מטרת הצמיחה שזרע ואסור, או דלמא שכל שלא זרע למטרת צמיחה הרגילה לזרוע אין בזה איסור כלאים.
[7] אלא שיש להעיר על דברי הדרך אמונה שבספר אהלי יצחק (סי׳ ח) הובא מכתב מדברי החזו״א בענין זה וכתב דנראה דגם לדעת הרמב״ם כל ההיתר שזורע להתלמד ולבדוק הוא רק באופן שזורע על דעת לקצוץ את האילן קודם שיצמחו, וא״כ נראה שזו היא מסקנתו להחמיר, אולם מאידך הרי ספר חזו״א על כלאים הודפס אחר הספר על שביעית, ונראה שזו היא מסקנתו. אך אין להוכיח מכך שכן דברי החזו״א בשביעית לא הודפסו יחד עם הספר על שביעית, אלא קטע זה הודפס בסוף ספר חזו״א על מסכת פרה – בהוספות למסכת שביעית [וכפי שצוין בשביעית שם], וא״כ שוב נראה שזו היתה מסקנתו, ולא כפי שכתב בדרך אמונה, והערה זו העיר הגר״ש פליסקין שליט״א ,ושלחה במכתב למרן הגר״ח קנייבסקי שליט״א, והשיב לו בזה״ל “אולי״. וראה עוד בהליכות שדה גיליון 202 במאמרו של הגר״ש רייכנברג שליט״א שגם נקט שזו הייתה מסקנת החזו״א ושכן היא דעת הרה״ג קלמן כהנא זצ״ל, עי״ש.
[8] ועיקר דברי חזו"א שדעתו יכולה לשנות את צורת פעולת הזריעה וכמו זורע ע"מ לעקור קודם שיושרשו, נראה מדברי החזו"א (ב,ד ג,יג) שהוכיח כן מהמשנה בסוף פ"א ששנינו הטומן לפת וצנונות תחת הגפן שניכר ממעשיו שאינה פעולת זריעה אין בו איסור כלאים שביעית מעשרות ושבת. ועוד הוכיח כן מהדין שזורע לבדוק שרואים שכוונתו קובעת שאינה זריעה האסורה, וכן הוכיח מדברי הגר"א בביאורו לסוגיית ראש תור הבא מחורבה שסיבת ההיתר היא מכיוון שדעתו היא להניח ראש תור.
[9] כך נראה מדברי החזו״א שהוכיח את דין זה מדין המשנה שטומן לפת וצנונות תחת הגפן וכמו שהובא (בהערה הקודמת), והרי דין זה נאמר אף לעניין שבת ושביעית וכמבואר במשנה שם. [ואף שדנו הראשונים שלעניין שבת לא נאמר היתר זה באופן שכבר הוציא שורשים, ונמצא א״כ שאין כלאים ושבת שווים בדין זה, אולם פשוט שרק בפרטי הדין אינם שווים אך בעיקר יסוד ההיתר שמעשה הטמנה הוא לא מעשה זריעה שווים הם.]
אולם במנחת שלמה (ח״ג סי׳ קא עמ׳ שא) גם כתב שזורע ע״מ לעקור קודם שהושרש פטור אלא שחילק בין כלאים לשבת ושביעית שרק בכלאים פטור (וכפי שהוכיח שם דרק בכלאים יש להתיר מחמת שכל החיוב רק עד כמה שמתחילת הזריעה עומד לקיום הצמח) אך בשבת ושביעית אף שעומד לעקור קודם שיושרש חייב שכן עשה מעשה זריעה גמור .
[10] ראה דברי המשכנות יעקב שם באורך, אם כוונתו לחלוק על דברי הלבושי שרד מחמת שמין מאכל גרוע אינו נחשב סרק, כלומר דמה שפירותיו גרועים אינו סיבה להפכו למין אחר אלא שהוא רק זן שונה, או שנחלק על הלבושי שרד רק לעניין התפוח יערי שאינו כה גרוע ואינה סיבה לחלוק לו שם חדש בפני עצמו .
[11] דאף שהגפן הוא פחות מטפח ואינו יכול להניב כלל פירות הרי הוא באיסור כלאים וכמו שפשוט שאסור לזרוע כלאים בצד גפן שאינו מניב פירות.
[12] כך ביאר החזו״א (כלאים ד, כז.)
[13] ואפשר לפרש דברי החזו״א בדרך אחרת דבזה שזורע בידיים הרי הוא קובע שחפץ ומעונין בצמח זה ולא מועיל מה שאומר שאינו חפץ בזה, שכן מעשיו הם שקובעים וכיון שזרע בידיים הרי יש כאן מציאות של ניחותא, ובדומה לדין דברים שבלב אינם דברים שאנו נוקטים שחל המכירה אף שבליבו לא היה חפץ במכירה זו, וזאת מפאת שהרצון הקובע הוא דיבורו ומעשיו ולא הרצון הפנימי.
[14] לעיל הבאנו כן מהחזו״א (כלאים סי׳ ה סוף ס״ק טו) ושם כתב לעניין זורע להשחתה או בשביל לבדוק או לסייג – גדר, שיש חסרון של מראית העין. וראה עוד סי׳ ג׳ ס״ק יג ד״ה ר״מ וד״ה מיהו באין. וסי׳ ה׳ סק״ד ד״ה ולענין הלכה.
