ממתי צריך לחשוש לאיסור ספיחין

רבי אהרן פרנקל שליט"א

מרבני בית ההוראה

שאלה

בלוחות זמני השביעית היוצאים לאור על ידי בית המדרש להלכה בהתישבות מצוינים שני זמנים שבהם יש לחוש לאיסור ספיחין, האחד הזמן בו עלול להיות מאותו ירק מסוים ספיחין בשוק, והשני הזמן בו יש ממנו רוב ספיחין בשוק. לדוגמא: גזר, מתחיל להיות בשוק מאיסור ספיחין מט"ז טבת השתא, ומג' שבט  כבר יש לחוש שרוב הגזר המצוי בשוק הכללי (שאינו מהדרין) אסור בספיחין.

ולא התברר לי ע"פ שורת הדין מאימתי צריך לחוש לאיסור ספיחין האם כבר מעת שמצויים ספיחין בשוק מאותו המין, או שרק כאשר הרוב בשוק הוא ספיחין אז אסור.

תשובה

כאשר קונה בשוק ויש שם חנות שבוודאי מוכרת ספיחין נחשב קבוע וכל מה שקנה אסור.

כאשר לא ידוע על חנות שמוכרת ספיחין אבל יש רגלים לדבר שיש חנות כזו, צ"ע האם נאסר. כאשר באותו מקום אין רגלים לדבר שיש חנות שמוכרת איסור ספיחין, מותר לכו"ע.

מקובל שהלוחות שהתפרסמו בחיי חזו"א ציינו רק לזמנים שהיה רוב ספיחין בשוק, ומשמיה דמרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל מטו להחמיר כאשר יש רגלים לדבר שיש ספיחין בכל מקום ומקום.

הרחבה

ספק ספיחין לקולא

בפשוטו כיון שאיסור ספיחין הוא דרבנן, ספק דרבנן לקולא ועד שאין רוב איסור בשוק מותר. ואף לולא דין ספק דרבנן לקולא יש להקל כשהרוב בשוק אינו מאיסור ספיחין.

חשש קבוע בספק ערלה

ובספק ערלה, דעת החזו"א כפי שהובאה בדרך אמונה (מעש"ש פתיחה צה"ל מח) להקל לילך אחר הרוב ומותר ליקח פירות מן השוק ואין צריך לחוש שמא הם ערלה דאלזינן בתר רובא. (עיי"ש במש"כ לגבי מיעוט המצוי).

אולם דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שחיישינן שבזמן הפרישה מהפרדס היה האיסור קבוע, ולאחר שנאסרו הפירות משום קבוע נאסרים הם לכל העולם. הסבר שיטתו הוא: כיון שאצל הלוקח את הפירות מן הפרדס היה ספק האם הפירות ערלה, ולבעלים ידוע היכן הם, הרי זה כקונה מחנות שאחת מהם מוכרת בשר איסור.

קבוע לפנינו וספק קבוע

ואף שדין קבוע נאמר לגבי חנות שודאי מוכרת איסור ואילו בנידון דידן אין לפנינו ודאי איסור, [ואף אם ידוע לנו שודאי היתה נטיעה חדשה בארץ ישראל כולה, מ"מ נקטינן שבעינן קבוע במקום זה, כגון באותו פרדס וכדומה, ולא דנים את כל ארץ ישראל או כל העולם כמקום אחד וספק אחד, כמו שמתבאר ברדב"ז ח"א תקפ, וכן בחזו"א יור"ד לז ס"ק יד בשם הצמח צדק], מ"מ נחלקו הראשונים בביצה  ז, א בספק קבוע, אי יש לחוש לביצה שנולדה ביו"ט בלוקח ממנו ביו"ט, משום שסתם תרנגולות מטילות בכל יום אף שיתכן שאכלה או מכרה  לאחר. והכריע בפתח הדביר ח"א סימן לב אות יג דהיכא דאיכא רגלים לדבר שיש כאן איסור הרי זה קבוע אף דאינו ודאי, ולפיכך במקום שיש רגלים לדבר שיש בו נטיעה של ערלה יש לחוש לקבוע ואין הולכים בו אחר הרוב. ובסברא אמדו שכשיש כחמש אחוז ומעלה נטיעות ערלה בכל הארץ מסתבר שבכל פרדס ופרדס יש נטיעות ערלה והוה רגלים לדבר[1].

ולכאורה כל זה שייך לגבי איסור ערלה דאורייתא, דכיון שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי ספק ודינו לחומרא, אבל באיסור ספיחין שהוא דרבנן אף אי הוי קבוע מ"מ מתורת ספק דכמחצה על מחצה לא יצא, וספק ספיחין לקולא.

ספק דרבנן באיסור קבוע

אלא שהש"ך בכללי ס"ס סעיף כד כתב  דדבר חשוב בתערובת אסור אף באיסור דרבנן, ולא אמרינן דכל חתיכה וחתיכה מותרת מדין ספק דרבנן לקולא. וגדר איסור תערובת כשאינו בטל מבואר ברשב"א (הובא לעיל) שהוא כקבוע וכן הוא לשון החזו"א (מעשרות ז ז) "דברים החשובים דלא בטלי דחשיב קבוע מדרבנן" הרי לן שקבוע בדרבנן נמי אסור אף דהוי כמחצה על מחצה דהוי ליה כאיקבע איסורא.

דברי הש"ך שם סובבים לומר שספק דרבנן במקום איתחזק איסורא, אסור, אולם בפתחי תשובה שם ס"ק כ מביא דעת הפר"ח שאמרינן ספק דרבנן לקולא אף במקום שאיתחזק איסורא, וא"כ לדעתו לכאורה תערובת איסור שאינו מתבטל לא יהיה בכל חתיכה וחתיכה דין ספק לחומרא.

אך יש לדחות שהרי בסימן קט מובא דין  תערובת חד בחד באיסור דרבנן, לאיסור, ולא פליג שם הפר"ח לומר שחשיב ספק דרבנן לקולא, וטעמו נראה שכאשר יש כאן ב' חתיכות ואחת מהן אסורה נעשו מוכיחין זה לזה דהלא אחת מהן ודאי אסורה לכולי עלמא ועל כן אין להקל בספק, ורק כאשר הנידון על אחת מהן בלחוד הוא דהדר דינא לספק דרבנן לקולא אף כנגד איתחזק לדעת הפר"ח.

וכל מחלוקת הש"ך והפר"ח הם לגבי נפלה אחת מהתערובת, שאז הנידון מלכתחילה עומד רק עליה במסוים, ובזה דעת הפר"ח שאע"ג שאיתחזק איסורא אמרינן ספק דרבנן לקולא.

ולפי זה עלה בידינו שכאשר איסור דרבנן לא נתבטל בתערובת, כיון שכשכל התערובת לפנינו הנידון עומד על התערובת כולה כאחת, מודה הפר"ח שאין אומרים ספק דרבנן לקולא, ואם כן באיסור דרבנן קבוע שהרי יש כאן תערובת ירקות שחלקם ירקות ספיחין, וא"א להתיר את כולם.

תערובת לפנינו חלוקה מאיסור קבוע לפנינו

אולם עדיין יש לדון שאע"ג שכאשר יש בתערובת איסור דרבנן שלא בטל אמרינן שלכו"ע אינו יכול ליקח מהתערובת כיון שחשיב לאיקבע איסורא, ונעשו הוכח אחד לשני – וכמו שנתבאר, מ"מ כל זה הוא כאשר כל התערובת לפניו וע"כ נקבע על כל חלק וחלק מן התערובת דין איסור משום דאיקבע איסורא אולם לגבי הלוקח מחנות שהיא קבועה אין הדבר חשוב כאילו כל החנויות לפניו, וע"כ לא נחשב כלוקח אחד מתוך  תערובת שיש בה איסור ודאי, ושפיר יש לומר שלקיחה ממקום הקביעות באיסור דרבנן מותרת.

ומקור לזה דהיכא דאיכא תערובת לפניו חמירא יותר מקבוע סתם – דהוי כמחצה על מחצה סתם, נראה מבואר בהדיא בדברי הרשב"א (ע"ז עד, א) ז"ל: "והא דמשני פרק התערובות גזירה שמא יקח מן הקבוע לאו למימרא שיהא דינו כדין קבוע דאיתמר בעלמא דהוי כמחצה על מחצה, ולאו לישנא דוקא קאמר, אלא ה"ק גזירה שמא יקח ממקום שקבועין בו עדיין ולא פירשו, ואז ודאי אסירי משום דבעלי חיים לא בטילי כדמפרש התם או משום דהוי דבר שבמנין, כך תירץ רבינו יצחק הזקן ז"ל". הרי לן דבתערובת איסור חמור יותר מדינא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.

אי החמירו בספק קבוע דרבנן

אמנם מצינו שהחמירו שלא להקל אף באיסור דרבנן ובמקום דאיכא רובא להקל במקום ששהאיסור הוא קבוע, דהא מבואר בראשונים בביצה (שם) דאי חשיב דהוי שם איסור קבוע שיש שם ביצה שנולדה ביו"ט אסור ליקח מן הגוי ואמאי לא נימא ספק דרבנן לקולא. אולם י"ל דמצינו בתוס' ישנים ביצה ג ע"ב דספק מוקצה החמירו בו דהוה כעין דאורייתא, ועוד דהתם הוה יש לו מתירין דמחמירין בו גם בספק דרבנן.

עוד יש להביא ראיה מדין סתם יינם המבואר ברמ"א (סי' קיד סעיף י) שכאשר יש מהגויים המערבים יין בתבשיל אסור לקנות  מהם כיון שהוה קבוע, הרי לן קבוע באיסור דרבנן. אך גם שם י"ל דהוא משום  חומרת סתם יינם, אכן הבית יצחק שער הקבוע סימן ז הביא ראיה זו לומר דקבוע מחמירים אף בספק דרבנן[2].

אולם מצינו להדיא בפרמ"ג (שפתי דעת קי, לח) "ופש גבן עדיין ספק בט' חנויות מוכרות ביצים מכשירות וא' ביצים מנבילה וכדומה דהוה איסור דרבנן והחנות ידועה מהו הדין אי נימא כל קבוע כמחצה דמי וחד בחד אף בדרבנן ספיקו להחמיר א"ד קבוע חידוש הוא (עש"ך אות כ"ב) ובדרבנן לא החמירו והולכין אחר הרוב. ול"ד לאיסור דרבנן בדבר חשוב שאין בטל דהתם חז"ל החמירו בד"ח ואף פי' לפנינו כנוטל מקבוע דאל"כ בטלה תקנת חז"ל משא"כ כאן וכעת הדבר צריך תלמוד". אך בהמשך דבריו מביא ראיה מסתם יינם דחזי' דכשהחנות האסורה לא ניכרת החמירו בקבוע אף באיסור דרבנן, וכ' שכל הנידון רק בניכר, ומסיק "ומצאתי ראיתי במנחת כהן ח"ש פ"ה ק"ד א' וז"ל קבוע כמחצה אם הוא איסור תורה הרי כדאמרן". ולכאורה כוונתו להיתר, דכל קבוע באיסור דרבנן ספיקו להקל.

אולם אף אי נימא דהחמירו בקבוע באיסור דרבנן וכמש"כ הבית יצחק, יש לדון אי אמרינן כן גם לגבי איסור דרבנן  בהאי גונא דחשיב קבוע רק משום רגלים לדבר – וכדברי פתח הדביר שהובא לעיל, או דנימא דבאיסור דרבנן מחמרינן רק כשהוא ודאי קבוע, שהרי הראשונים נחלקו האם יש איסור קבוע במקום שאינו ודאי קבוע, ויל"ע. [ואולי יש לדמות לזה את דברי היבין דעת (לבעל הישועות מלכו סי' קי) לגבי ספק אם נלקח ממקום הקביעות או לא, דבאיסור תורה יש להחמיר ובאיסור דרבנן בעינן שידע שנלקח ממקום הקביעות].

אולם נראה שבנידו"ד לא שייך כלל חשש קבוע, ואינו דומה כלל למציאות עליה דברו לגבי ספק ערלה שחששו בו לקבוע, כיון שחשש איסור קבוע הוא במקום שהיורד לפרדס צריך לחשוש שמא נוטל הוא מן הערלה שיש בפרדס [או שהוא יודע שיש אילנות ערלה במקום זה, או כשיש רגלים לדבר שיש שם אילנות ערלה] וכיון שהפרדס הוא מקום קביעות כמו חנויות שיש בהם חנות שמוכרת דבר איסור, על כן חוששים לאיסור קבוע. אולם לגבי לקיטת ירקות ספיחין אין מקומות שיש בהם תערובות, שהרי כל שלוקח מאר"י ממה שגדל אצל ישראל הרי הוא ספיחין, ואם לוקח משדה אחרת של גוי או שאינה בגבולות הארץ  אין בה ספיחין, ולא שייך רגלים לדבר שבכל מקום איכא מן האיסור.

קבוע בחנויות

אך עדיין יש לדון, דאף שבלקיחה מהשדות אין חשש קבוע מ"מ שמא נחשב קבוע בחנויות עצמם, דהיינו שכאשר יש רגלים לדבר שיש בכל מקום ומקום יש חנויות שמוכרות ספיחין, נמצא שהלוקח מחנות ואינו יודע האם היא חנות שמוכרת איסור ספיחין צריך הוא לחוש לאיסור קבוע. אלא אי נימא שאין אומרים איסור קבוע בדרבנן, ברגלים לדבר וכנ"ל.

ואין לומר שכיון שבזמן שרוב הירקות ממין זה אינם ספיחין נכריע שכל מה שיש בחנויות שלפנינו פירשו מהרוב, ואין כאן ספיחין, שהרי כתב הש"ך (יור"ד קיד יט) לגבי פירש מהרוב, וז"ל "אי רוב ודאי מערבים כל הפורש מהן אסור ואם רוב ודאי אין מערבין כל הפורש מהן מותר אבל אסור לקנות מהן בבתיהן אף על פי שידוע שהרוב ודאי אין מערבין ואם לקח מהן אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה כדלעיל סי' ק"י ס"ג, וה"ה אם העובדי כוכבים המוכרים יש להם חנויות הרי נעשה קבוע בחנויות שלהם ולא אמרינן כל דפריש מרובה פריש אלא כשהעובד כוכבים הולך לשוק ומוכר וק"ל. וכ"פ המשנ"ב בסי' לב ס"ק רכה[3]. הרי לנו שכאשר יש לפנינו חנויות קבועות לא אומרים שזה הגיע מהרוב.

אמנם אם נדון את תערובת כל החנויות בעיר, וידוע שיש חנות אחת שמוכרת איסור, הדר דינו לדין קבוע וא"כ אולי לגבי השוק הסיטונאי נחשב שיש כאן ודאי איסור, וממילא כל החנויות לקחו מן הקבוע.

ביטול ספיחין ברוב

עוד יש לדון שאף שבזמן שיש רגלים לדבר שיש בכל מקום איסור, הרי אינו אלא מעט איסור והירקות ספיחין שבחנות זו יתבטלו מין במינו ברוב, [לכאורה דין המשנה "השביעית אוסרת כל שהוא במינה" לא נאמר על איסור ספיחין שהרי אין לה מתירין אולם ראה דר"א פ"ד בה"ל הבצלים. וצ"ע]. אבל לא ברור שקיימת מציאות כזו שבה בחנות אחת יש מיעוט ספיחין ורוב היתר.

העולה מהדברים:

לגבי הלקיחה מהשדות נראה שאין כאן חשש קבוע, ולגבי קביעות בחנויות יש לדון האם מספיק רגלים לדבר לגבי קבוע מדרבנן. ומהגר"ש רייכנברג שליט"א, שמענו בשם מרן מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שיש להחמיר כאשר יש מיעוט המצוי ברוב במקומות.

ויתכן עוד להחמיר ע"פ מש"כ הפרמ"ג [א"א נה, ז] "הפן האחד דמיעוט המצוי הוא חשש מדרבנן, כמו בדיקת הריאה וכדומה. הפן הב', דקיימא לן כל היכא דיש לברורי בקל מבררינן ולא סמכינן ארובא וחזקה", והרי אם יודע האיזור ממנו מגיעים הירקות יתברר לו האם הם ספיחין ויש כאן ספק דרבנן שיכול לבררו, ואסור. עוד יש לדון האם יש מקום להדר שלא ללכת אחר הרוב, ואכ"מ. מאידך המקובל שהלוחות שנדפסו בזמן החזו"א היו על רוב ספיחין, וצ"ע למעשה.

[1] בגמ' זבחים עג, ב אמרינן דמשום גזירה שמא יקח מן הקבוע אי איכא תערובת שנאסרה משום דאיקבע בה איסורא, לא יועיל שיגרום להם שיתפזרו ויהיה כאן פרישה מרוב. והקשו הראשונים אמאי גבי ט' חנויות לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע. ובר"ן חולין לג,ב מדפי הרי"ף הביא ב' דעות בזה או דבקבוע הניכר לא חיישנן שמא יקח מן הקבוע, ונמצא דיש חומרא בקבוע שאינו ניכר, וזהו שיטת התוספות שם, או שרק כאשר הוא גרם לפרישה מן הקבוע איכא לגזירה זו, ובש"ך (יו"ד קי, יז) הביא דין זה שרק כאשר חנות אחת ניכרת אמרי' כל דפריש אבל בתערובת שאינה ניכרת הוי בכלל הגזירה ולא הותר על ידי פרישה.

ולפי"ז מלבד מה שחיישינן שהלוקח מהמטע והפרדס נאסר לו באיסור קבוע כגון שהיה ישראל ונאסר לעולם, יש עוד לדון דגם אם הפרישה נעשתה ע"י גוי וכדומה, מ"מ הואיל והאיסור לא ניכר במקומו אסור משום גזירה שמא יקח מן הקבוע. אך אף בזה ביאר מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שכל זה הוא כשיש רגלים לדבר שהיה בתערובת איסור קבוע, אבל כשאין רגלים לדבר שיש איסור בתערובת שבשדה לא הוי קבוע ולא שייכת גם הגזירה שמא יקח מן הקבוע שאינו אלא ספק תערובת בעלמא.

[2] עוד בדין קבוע בדרבנן יש לדון בדברי הר"ן מגילה ד, ובשער המלך מגילה פ"א הי"א, לגבי קריאת המגילה במקומות המסופקים.

[3] כ' החזו"א יור"ד לז יד שדברי הש"ך מיירי בפרש מקבוע וחזר ונקבע אולם לא הותר מעולם מחמת האי פרישות מהרוב, כגון שהמוכר יודע ואין לו ספק בהם, אבל במקום שהותר בזמן הפרישות וחזר ונקבע לא נאסר, וא"כ דין החנויות תלוי בדין הפירות בזמן הפרישה המטע, שאם היה לו דין היתר של פרישות מהרוב נשאר בהתירו ואם לא הותר מחמת רוב כגון שידוע המטע או שכולם גויים וכדו' הרי בחנויות השתא נקבעים.