תגיות קשורות

זמירה היא מן המלאכות האסורות בשביעית מן התורה, כאמור: “וכרמך לא תזמור”, אמנם ישנם אופנים שונים כיצד לשמר את הכרם בשנה זו, ישנם ארבעה דרכים לטיפול בכרמים בשמיטה:

  1. אי זמירה
  2. זמירה מוקדמת
  3. פיסול
  4. גירדום

במאמר זה מתבארות השיטות השונות על המעלות והחסרונות שבהם.

רבי שאול רייכנברג שליט”א

מחבר ספר “משפטי ארץ”

זמירה האסורה והמותרת בכרם בשנת שמיטה

זמירה בכרם אסורה בשמיטה מן התורה שנאמר: כרמך לא תזמור. הזמירה היא מלאכה כמעט הכרחית בכרם, לכן במשך השנים נוסו מספר אפשרויות שאין בהם איסור זמירה על מנת למנוע נזק לכרמים בשנים שאחרי השמיטה, למעשה ישנן ארבע דרכים כיצד לשמור כיום את השמיטה בכרם. לכל דרך יש יתרונות וסיכונים משלה, ויש להיוועץ במומחה נאמן איזו דרך עדיפה לכל כרם, לפי מצבו. כל אחת מהדרכים נוסתה כבר על ידי כורמים מומחים, ועם אמונה בה’ עוברים את שנת השמיטה בשלום.

תחילה נפרט את מבנה הגפן בכרם כפי שמקובל לבנותו כיום, זו צורתה מלמטה למעלה:

  1. שורשים בתוך האדמה.
  2. גזע אנכי בגובה כמטר.
  3. מהגזע האנכי יוצאים שני ענפים מאוזנים – ענפים אלו נקראים בדים, וביחיד בד, בגפן היין מקפידים שלא יצאו מהגזע יותר משני בדים אחד לימין ואחד לשמאל. הבדים מודלים על חוטים.
  4. מן הבדים גדלים הזמורות שעליהם העלים והענבים. הזמורות מודלות על חוטים. הענבים גדלים רק על זמורות חדשות שיצאו באביב באותה שנה.
  5. בחורף הגפן משירה את כל עליה מהזמורות ונשארות זמורות חשופות. לקראת סוף החורף זומרים את הזמורות שגדלו בשנה שעברה, חלקם מסירים עד הבד וחלקם מקצרים ומשאירים מהם כשתי עיניים (נקודות לצמיחה על הזמורות) שמהם יצאו זמורות חדשות באביב.

אלו הדרכים שנבדקו ונוסו על מנת לשמור את הכרם – ובכולם התברר שלא נגרם נזק חמור.

  1. אי זמירה לא לזמור כלל בשנת השמיטה. במקרה כזה, יגדלו בשנת השמיטה הרבה פירות קטנים. בדרך כלל לא תהא קריסה של הכרם. בשנה השמינית תהא פגיעה מסוימת ביבול (כיון שבשנת השמיטה גדלו הרבה זמורות חדשות בנוסף על הזמורות שכבר היו, צריך בשנה השמינית לעשות זמירה כזו שתביא לירידה ביבול, ואכמ”ל), אפשר שתהיה זו פגיעה גדולה ואפשר שתהיה פגיעה קטנה. בשנה התשיעית אמור הכרם לחזור לקדמותו.
  2. זמירה מוקדמת – לזמור לפני השמיטה, זמירה זו אפשרית בכרמים שגמרו את הבציר לפני ראש השנה של השמיטה. (ניתן לצמצם את ההשקיה כדי להקדים את הבשלת הענבים). דרך זו מיועדת בעיקר למי שרוצה לחלק ענבים בשמיטה דרך אוצר בית דין. זמירה זו מלאכתה קשה, כיון שהיא נעשית בעוד שמצויים עלים בגפן. בזמירה זו קיים סיכון שאם יהיה חם בסתיו, הגפן תלבלב בסתיו וההתפרצות באביב לא תהיה טובה. לפיכך יש להשאיר יותר עיניים מהרגיל בדרך כלל, תוך תקוה שבסתיו ילבלבו העיניים העליונות, ואילו באביב ילבלבו העיניים התחתונות. כאמור, הסיכונים שבדרך זו: שבאביב לא תהא התפרצות טובה, ובשמינית תיתכן פגיעה מסוימת ביבול עקב הצורך לתקן את הזמירה הלא שגרתית שנעשה בסתיו לפני שמיטה ועוד.
  3. פיסול – להוריד בשמיטה את כל הזמורות עד סופן. ההיתר לעשות זאת מסתמך על הנחה שזו אינה מלאכת הזמירה שאסורה מן התורה, ולפיכך מותר לעשותה כדי להציל את הכרם מן הקלקול שעלול להיגרם בשנה השמינית מאי-זמירה בשנת שמיטה. בפיסול זה, הזמורות מתחדשות בשנת שמיטה מהבד, ויהיו עליהם בשמיטה רק מעט פירות. בשנה השמינית הכרם יחזור לקדמותו אך תיתכן גם פגיעה מסוימת ביבול.
  4. גירדום – לחתוך בשמיטה את הגזע מתחת לבד. גם פעולה זו מותרת מתוך הנחה שזו אינה מלאכת הזמירה האסורה מן התורה. הגפן תתחדש מהגזע הנשאר. בשנת השמיטה לא יהיו כלל פירות בגפן (יצמחו זמורות בלי פירות), ובשנה השמינית יעצבו את הכרם מחדש. בפעולה זו בכרמים מסויימים קיים חשש לאי חידוש של כל הגפנים, כמו כן הדבר כרוך בעבודה רבה לסלק את כל הזמורות והבדים שנחתכו מהגזע, ולעצב את הגפן מחדש.

דרכים 3-4 הם על פי הוראה שקיבלתי ממרן הגר”נ קרליץ זצ”ל בשנת תשס”ז, שזמירה כזו ודאי שהיא אסורה רק מדרבנן ומותרת במקום ההפסד. ישנה סיבה נוספת להתיר זמירה כזו וכפי שמבואר בהמשך.

מלאכת הזמירה במקורות

“וכרמך לא תזמור” (ויקרא כה,ה). מהי זמירה?

רש”י (שם) כתב: לא תזמור, שקוצצין זמורותיה, ותרגומו לא תכסח, ודומה לו קוצים כסוחים (ישעיה לג,יב), שרופה באש כסוחה (תהילים פ,יז).

הערוך ערך זמר כתב: “בפ’ כלל גדול (שבת עג,ב) בגמרא אבות מלאכות, אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים. פי’ זומר חייב משום נוטע שהרי המטעת (האילן) מתגדלת במקום מה שזימר ומתיפה בזמירה, ולפיכך זומר כנוטע. ונוטע עצמו אינו אב אלא חייב משום זורע, כי הנוטע הוא הקובע ייחור או שרביט בארץ להתגדל, והזורע הוא הפוזר זרעים בארץ להצמיח, שיש תולדה לתולדה וכולן חוזרין על עיקר האב. ועיקר הזימור מחתך ענפים של גפן”. פי’ לדבריו, שנטיעת ייחור בשבת היא תולדה של זורע זרעים, וזמירה היא תולדה של נוטע.

הגמרא (מו”ק ג,א) אומרת: מכדי זמירה בכלל זריעה, ומפרש רש”י: שדרכו של זומר לצמוחי פירי כזורע. וכעין זה ברש”י (שבת עג,ב): זומר חייב משום תולדת נוטע דלצמוחי עביד.

רבנו חננאל (שבת עג,ב) כותב: הנוטע וולד הוא של זורע כי הנוטע נועץ יחור של אילן בארץ ומתגדל, כגון (כמו) המפיל הזרע לארץ וצומח, והזומר המקום שזומר באילן מתגדל המקום ההוא ומוסיף פירות ונמצא כנוטע.

רמב”ן (סוכה לג,א) כותב: אבל לי נראה שהענפים הגדולים שדרכן של כורמים לזמור אותן ולקוץ ראשן בכל שנה כדי שיוסיפו, הן הנקראים דליות והענפים השלמים הנקראים בדים או פארות במקרא. ויונתן בן עוזיאל תרגם ועוברתיה וכן תרגם אונקלוס זמורה (במדבר יג,כג) והוא הענף שכסחו ראשו ועל שם שנזמר נקרא כן, וכן תרגומו על שם שהעבירו ממנה קצתה נקראת עוברתא, ומן הלשון הזה של דליות אמרו חכמים המדלה בגפנים וכולן לשון זמור וכסוח.

מכל הראשונים הנ”ל רואים שזמירה הכוונה לחתוך ענפים של גפן כדי שבמקום הנקצץ יגדלו ענפים חדשים [ועליהם פירות].

הזמירה בספרות עתיקה

במענה לשאלתי ענה לי ד”ר עקיבא לונדון על הנמצא בספרות עתיקה על הזמירה.

יש במקורות היוונים והרומיים הרבה מאוד מידע על הגפן בעיקר גפן היין, ובתוך כך גם על הזמירה בתקופה הקדומה. מדובר על התקופה המקבילה לתקופת המשנה והתלמוד.

יש מתאופרסטוס תלמידו של אריסטו שחי במאה הרביעית לפני הספירה. 

לאחריו קאטו, וארו, קולומלה, פליניוס גאופוניקה ועוד

 יש לציין כי רוב מוחלט של הזנים בעבר, ובודאי ברומא ויוון היו זני יין ולא זני מאכל.

 על פי קאטו הזקן היה נהוג בזמירת הגפן, לזמורות שרצו שיניבו פרי, השאירו בדרך כלל 2 עיניים – היינו שני פרקים. 

פליניוס כתב כי משאירים 3 עיניים באדמה עשירה ו-2 עיניים באדמה ענייה בגיזום הגפן.

קולומלה כתב כי משאירים 2 – 3 עיניים בגיזום גפן מודלת (באדמה עשירה יש להשאיר מעט יותר עיניים מאשר באדמה דלה). לגפן שרועה משאירים בגיזום 4 – 5 עיניים.

לא מצאתי שהסירו כשיטה חלק מהזמורות עד סופן כדי לדלל את כמות הזמורות. כן מצאתי שהסירו לגמרי את הזמורות שצמחו לתוך השורה או לא בכיוון הנדרש או זמורה מעל זמורה שתפריע לצימוח הזמורה הטובה.

הכרם והזמירה כיום ובזמן המשנה

צורת הגידול של הכרם

כפי שרואים מהמשניות, בזמנם נטעו את הכרם במרחקים יותר גדולים בין הגפנים ממה שעושים היום (אז היו פחות גפנים לדונם). חלק נכבד מהגפנים בזמן המשנה גדלו בעל – ללא השקיה, וכיום כל הגפנים מושקים. כמן כן מדשנים את הגפנים בתדירות. לכן הגפנים כיום יותר מפונקים ממה שהיו בזמן המשנה.

בזמן המשנה היו גפנים שהיו שרוכים על האדמה, היו גפנים שהגזע היה עבה ועמד ישר והנוף מצמוצם (ראה תמונה) והיו גפנים מודלות. כיום כמעט כל הגפנים מודלות, ובגלל צפיפות הגפנים ובגלל שהבציר ליין כמעט כולו נעשה ע”י מכונות, חייבים לשמור על גודל הגפן וצורתה.

הזמירה

כפי שרואים ממה שהובא לעיל, הזמירה כיום נעשית כמו בעבר. מטרת הזמירה להקטין את הנוף של הגפן ולעורר את החלק של הזמורה שנשאר להוציא זמורות טובות שעליהם יגדלו ענבים בכמות ובאיכות טובים. הזמירה נעשית לקראת סוף החורף לפני התעוררות הגפנים מתרדמת החורף, ע”י שחותכים את הזמורות שגדלו בשנה שעברה ומשאירים מהם חלק קטן שיש בו כשתי עיניים (ראה תמונה), שמעיניים אלו יצמחו השנה זמורות ועליהם הענבים (הענבים גדלים רק על זמורות חדשות שגדלות באותה שנה).

כיום נוסף על הקצרת הזמורות, מורידים לגמרי חלק מהזמורות שגדלו בשנה שעברה, שלא יצמחו כלל, ומשאירים בכל גפן רק מספר קבוע של זמורות שאותם מקצרים ובכל אחת משאירים כשתי עיניים. כך מגבילים את כמות הענבים שיצמחו בגפן, ממילא הם יהיו יותר גדולים ויותר איכותיים. כאמור לעיל לא מצאנו מפורש שעשו זאת בעבר (להוריד לגמרי חלק מהזמורות), יתכן שבגלל השוני בתנאי הגידול שהוזכרו לעיל לא היו צריכים להקטין את כמות הענבים יותר ממה שנעשה ע”י הקצרת הזמורות.

הזמירה היא עבודה מקצועית של המומחים בדבר שמדקדקים כמה להשאיר מכל זמורה ואלו זמורות להסיר לגמרי.

אי זמירה בשמיטה

בניסוי שערך ד”ר אלישיב דרורי לדמות אי זמירה בשנת שמיטה, יצא שבשנה שלא זמרו כלל (“שמיטה”) היה יבול (בק”ג) גדול יותר מאשר בכרם שזמרו רגיל, אך היו הרבה ענבים קטנים. בשנה אח”כ (“שמינית”) שזמרו כדי להחזיר את הכרם לצורתו הנכונה, היה יבול נמוך משמעותית מאשר בכרם שזמרו רגיל בשתי השנים. בשנה שאח”כ (“תשיעית”) הכרם היה כמעט שוה לכרם שזמרו רגיל כל השנים (עדיין היתה ירידה קטנה ביבול). אמנם צריך להוסיף שהדבר יכול להשתנות מכרם לכרם ומאזור לאזור וכמובן ברכת שמיטה יכולה לשנות את התוצאה. אני מכיר שני כורמים של ענבי יין שמגדלים לעצמם ליקב בוטיק שלהם, שלא זמרו כלל בשנת שמיטה האחרונה, ובשנה השמינית אמנם היתה ירידה ביבול מהרגיל אך הם לא מתלוננים, והירידה לא היתה כה גדולה כפי שהיה בנסיונות של ד”ר דרורי.

עכ”פ למעשה כמעט כל החקלאים חוששים שאי הזמירה בשנת שמיטה תגרום לנזקים גדולים לעתיד.

זמירה בישובים שומרי שמיטה במהלך השנים

לקראת שמיטה תשי”ב התעוררה השאלה של הזמירה באחד הישובים שומרי השמיטה. והורו להם לעשות בשנת שמיטה זמירה שונה מהרגיל כך שהיא תהא רק מלאכה דרבנן שהותרה במקום הפסד. הזמירה שהתירו להם היתה כך. תחילה עשו תספורת כללית של כל הזמורות בלי לדקדק בכמות העיניים שמשאירים אך בצורה שתמיד ישארו יותר עיניים ממה שמשאירים רגיל, ופעולה זו עשה אדם לא מקצועי. אח”כ עבר אדם מקצועי ובחר איזה זמורות להשאיר ואיזה יורידם עד סופם שלא יצמחו. אמרו שהוראה זו ניתנה ע”י מרן החזו”א והוא אמר שבינתיים יעשו כך אך יחפשו דבר יותר טוב מבחינה הלכתית. (הרה”ג אליקים שלנגר זצ”ל בהליכות שדה מספר 47 משנת תשמ”ז כתב שלא הצליח למצוא בין האנשים שעדיין היו בחיים מי זה ששאל את מרן החזו”א, אך ראה בהמשך).

 

ההסבר להיתר זה הוא כפי שכתבנו לעיל, שעיקר הזמירה האסורה שמצאנו בראשונים היא חיתוך הזמורה שצמחה בשנה שעברה כדי שבחלק הנשאר תיצמח זמורה חדשה וטובה ועליה פירות טובים. לשם כך מקפידים לחתוך את הזמורה במקום מסויים. כאשר פעולה זו נעשית בשינוי לגריעותא מבכל שנה, שמשאירים יותר עיניים, ונעשית ע”י אדם לא מקצועי ובצורה של תספורת כללית לגפנים, יתכן שהופכת את הזמירה האסורה מדאורייתא לאסורה מדרבנן. (החזו”א כא,טז כותב שבשינוי קל מלאכה נהפכת מדאורייתא לדרבנן, שהרי חרישה היא מלאכה דאורייתא ועידור היא מלאכה דרבנן). מה שהורידו את הזמורות המיותרות עד סופם ופעולה זו עשה איש מקצוע שבחר מה להוריד ומה להשאיר, עשו זאת מתוך הנחה שהסרה זו של הזמורות אינה הזמירה האסורה מן התורה שהרי אינה גורמת ישירות להצמחה של זמורות חדשות אלא משפיעה שהזמורות שנשארות יהיו יותר טובות והענבים יהיו יותר גדולים ואיכותיים. דבר נוסף שעשו הוא, שאחרי שעל הזמורות שנשארו התחילו ללבלב עלים שזו התחלה של הזמורות החדשות, הוריד חלק מהן ביד כדי שלא יהיו יותר מידי זמורות חדשות בגפן. עשו דבר זה מתוך הנחה שהורדה ביד של הצמיחה החדשה על הזמורות אינה זמירה האסורה מן התורה.

 

במחברותיו של הרב משה פלס שהיה הרב של קיבוץ נתיבה בשנת שמיטה תשי”ב כתוב, ששאל את החזו”א על כך אם אכן השארת יותר עיניים מן הרגיל הופכת מזמירה דאורייתא לדרבנן, והחזו”א אמר שאינו זוכר ששאלו אך אם אומרים ששאלו, ודאי שאלו, והעושה כך יש לו על מה לסמוך. במקום אחר כתוב במחברותיו, ששאל את החזו”א על שינויים במלאכות האם הופכים את המלאכה לדרבנן, ובין השאר שאל לגבי זמירה כשעושים שינוי להרע להשאיר יותר עיניים. ועל כל שאלותיו השיב החזו”א שמצינו שהדברים מתהפכים בקלות מאב לתולדה שחרישה היא אב ועידור הוא תולדה, אך להתיר אינו יכול שאינו יודע, ולמחות גם קשה שיתכן שהסניפים מועילים להפוך העבודות לדרבנן, ומה אני אעשה, צריך לשתוק.

 

בשמיטות שלאחר מכן ניסו לשפר את הזמירה מבחינה הלכתית, כאשר את הקצרת הזמורות שרצו להשאיר [שכאמור זו עיקר הזמירה מן התורה] עשו לפני שמיטה בצורה מדוקדקת, ואילו את סילוק הענפים המיותרים עשו בשמיטה. היו שטענו שדרך זו גרועה יותר. משום שיתכן שמלאכת הזמירה מן התורה כוללת את שני החלקים של הזמירה, הקצרת הזמורה וסילוק הזמורות המיותרות, ולכן אף שמחלק את הפעולה לשני זמנים (אחד לפני שמיטה ואחד בשמיטה) שני הפעולות הן חלק מהזמירה מן התורה. וכיון שבשיטה זו הקצירו את הזמורות הנשארות לגודל הרצוי, ולא השאירו יותר עיניים, הרי סילוק הזמורות הנשארות עד סופן אסורה מן התורה. וצ”ע האם הם צודקים או לא. אמנם לנקודה זו יש פתרון. שלפני שמיטה יקצרו את הזמורות לא כגודל הרצוי, אלא ישאירו יותר עיניים, ואז כשבשמיטה יסלקו את הזמורות המיותרות עד סופם, גם לדעת המערערים זו השלמה של זמירה לא מדוקדקת לגריעותא.

 

בהמשך השנים ד”ר משה זקס ור’ שמואל לוי ממשק יסודות עשו נסיונות לאפשרות לעשות את כל הזמירה לפני ראש השנה, במקום בסוף החורף לפני התעוררות הגפן. בלי להיכנס לכל הצדדים המקצועיים נציין שלזמירה במועד זה יש שלוש חסרונות. 1. לפני ראש השנה הגפן עדיין ערה ופעילה והיא אוגרת חומרים לקראת השנה הבאה, הזמירה שמסירה מהגפן את כל העלים מונעת אגירת חומרים אלו. 2. כיון שלפני ראש השנה עדיין חם, קיים חשש שאחרי הזמירה, הגפן תוציא זמורות חדשות מאותם עיניים שהשאירו כדי שיגדלו באביב, וזמורות אלה ימותו מקור החורף ולא ישארו עיניים להוצאת זמורות באביב. 3. פעולת החיתוך שנעשית בזמירה בסוף החורף לפני התעוררות הגפן, מעוררת את הצמיחה החדשה, דבר זה יחסר כיון שלא זומרים בשמיטה לפני ההתעוררות. יש גם קשיים טכניים בזמירה זו. 1. הזמירה כאשר הגפן מלאה בעלים היא קשה מאד. 2. יש זני ענבים שנבצרים רק אחרי ראש השנה, ובזנים אלו אי אפשר לזמור.

למרות האמור לעיל התברר שאין זה בלתי אפשרי לזמור לפני ראש השנה, ואכן משנת שמיטה תשמ”ז, הכרמים שהיו תחת אוצר בית הדין של מרן הגר”נ קרליץ זצ”ל זמרו לפני ראש השנה, פעמים שזה עלה יפה ופעמים לא כ”כ.

אמנם דוקא השנה (לקראת שמיטה תשפ”ב) התנאים לא מתאימים לזמירה כזו, כיון ששמיטה שלפני שנה מעוברת מתחילה מוקדם לפי שנת השמש והגפנים עדיין חיות ופעילות וגם בפועל מזג האויר בתחילת השנה היה חם ממילא הגפנים שנזמרו לפני ראש השנה צמחו כבר ויש להמתין ולראות מה יהיה איתם באביב (ראה תמונה).

במשך השנים דנו על שינויים שונים בצורת הזמירה כדי שתהפך מדאורייתא לדרבנן. הוצע לשרוף את העיניים עד העין הרצויה באש או בחומר כימי, הוצע לצרוב במזמרה עם חוט לוהט את קליפת הזמורה, הוצע למעוך את הזמורה במקום לחתוך אותה, הוצע לחתוך רק את רוב עובי הזמורה. בכל הנ”ל להסיר את הזמורות מהגפן רק אחרי שהתיבשו בעקבות פעולות אלו.

הנה האגלי טל (בסוף הפתיחה) כותב ששינוי שנעשה בתוצאה הופך את הדבר מאיסור מן התורה לאסור מדרבנן בכל התורה, כגון אכילה שלא כדרך או זריעה בעציץ שאינו נקוב. אבל שינוי בצורת עשיית הדבר ולא בתוצאה, הופך לדרבנן רק במלאכות שבת שצריך מלאכת מחשבת ולא בכל התורה. ולכן אמרו הפוסקים שצריך ראיה ששביעית דומה בזה לשבת ולא לכל התורה. לכן כשמשאירים יותר עיניים מהרגיל, יתכן שהזמירה נהפכת לדרבנן, אבל שינויים בפעולה כשמגיעים לאותה תוצאה אין להחשיבה לדרבנן.

[היו פעמים שהפוסקים שלא סמכו על מה שעשו בתשי”ב, התירו בשעת הדחק את הסרת הענפים עד סופם כדלעיל, במזמרה שלא חותכת לגמרי את העובי הענף כאשר הדבר נעשה ע”י גוי, צירפו שלושה דברים. שאולי הסרת הענפים לגמרי אינם זמירה מן התורה כדלעיל כיון שאותם ענפים שנחתכים לא מצמיחים ענפים חדשים, ואולי זמירה של חלק מעובי הזמורה בכל אופן אינה זמירה מהתורה, וכשנעשה ע”י גוי שיש בזה רק אמירה לגוי בשמיטה, או שביתת שדהו שהאיסור בזה שנוי במחלוקת].

פיסול וגירדום

במשך השנים בדקו פתרונות למי שמוותר על היבול של שנת שמיטה, אך רוצה למנוע נזק מהגפנים לאחרי שמיטה. כאמור, לא לזמור בכלל, כרוך בסיכון לאחרי שמיטה, זמירה מוקדמת קשה לביצוע, וגם יש חשש של החלשת הגפן ושיבוש צורתה לשנים הבאות.

הוצע לעשות בשמיטה מה שקרוי פיסול, והוא להוריד את כל הזמורות של הגפן שצמחו בשנה שעברה עד סופם [עד הבד] בלי להשאיר כלל עיניים. במקרה כזה, יצמחו זמורות חדשות מהבד הנשאר, על זמורות אלו יצמחו מעט ענבים בממוצע כ – 30% מהיבול הרגיל. בדרך כלל גם בשנה השמינית תהיה קצת ירידה ביבול.

עוד הוצע לעשות מה שקרוי גירדום, שהוא לחתוך את גזע הגפן בגובה של כ – 1 מטר מעל האדמה. במקרה זו מוסרים גם הבדים שהם הזרועות של הגפן שעליהם צומחות הזמורות. מהגזע שנשאר יצמחו זמורות חדשות שיהפכו אחרי שמיטה לבדים. בשנת שמיטה לא יצמחו כלל ענבים על הזמורות.

[פיסול הוא בר ביצוע, אבל גירדום כאמור קשה מאד לביצוע ומצריך הרבה עבודה כדי להסיר מהגפן את כל הבדים שנחתכו, ופעמים זה כרוך גם בצורך להסיר את החוטים שעליהם הגפנים  מודלות. ולאחר שמיטה צריך לעצבם מחדש].         

יש כמה סיבות להתיר פיסול וגירדום

  1. כפי שכתבנו לעיל ששינוי בזמירה לגריעותא הופך את הזמירה לאיסור דרבנן, הרי בשני מקרים אלו הזמירה היא לגריעותא כיון שאין, או כמעט אין, פירות בשנת הזמירה וגם בשנה שלאחריה בחלק מהמקרים הגפנים עדיין מניבים פחות מגפנים שנזמרו כרגיל, והזמירה היא כלל לא כזמירה הרגילה שמטרתה להצמיח מעיניים גלויות. ומרן הגר”נ קרליץ זצ”ל אמר לי בשנת תשס”ז, שאף אם השינויים שהוזכרו לעיל, (שינויים בצורת הזמירה ולא בתוצאה, או שינוי של השארת יותר עיניים) לא הופכים את הזמירה למלאכה דרבנן, זמירה זו שהיא שינוי גם בתוצאה וגם במיקום הזמירה, אסורה רק מדרבנן, וממילא אפשר להתירה במקום הפסד.
  2. הגמרא במו”ק (ג,א) מונה את התולדות האסורות מדרבנן, ובין השאר כתוב שם פיסוג. וכתוב בתוס’ רא”ש וז”ל: “פיסוג, פרש”י כשהענפים נוטים לכאן ולכאן קושרין אותן שיעלו למעלה. והראב”ד פירש פיסוג לשון ניתוח, תנתח לנחחיו תרגום ירושלמי תפסג לפסגון, ובלשון המשנה פסיגה של אשכול והיא זמורה הנקצצת עם האשכול, מפסגין הוא קציצת כל הענפים או רובן שמעמידין האילן על הגזע לבדו. ודומה שהוא הפסול הנזכר במסכת שביעית (פ”ב מ”ג) מקרסמין מזרדין מפסלין עד ראש השנה. אלא שהפיסול נעשה בכלי בפסל ובקרדום והפיסוג ביד. ועל זה אמרו התועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד, כלומר מנתח אילך ואילך ואינו מדקדק”. הרי מנה להוריד כל הענפים והשארת הגזע למלאכה דרבנן. ולא נראה לחלק בגפן בין הגזע האנכי לבדים המאוזנים, אלא ששניהם לא בכלל זמירה. וכך מבואר במאירי (שם) שמביא את אותה שיטה וז”ל: וכן באילנות, אם קרסם והוא שחתך הענפים היבשים מן האילן או מן הגפנים שלא יכחישו את האילן או את הגפן. או זירד, והוא שהיו ענפים יותר מידי באיזה מקום שבאילן וצריכין לחתוך אע”פ שאינן יבשות. או פסג והוא חיתוך כל ענפי האילן חוץ מגזע העליון כדי שיגדל ביותר”. הרי כתב חוץ מהגזע העליון לא כתב חוץ מן הגזע, וודאי שגם הבדים בכלל הגזע העליון. א”כ הורדת כל הזמורות מנויה כמלאכה דרבנן. הם כתבו גזע ולא כתבו בד כיון שהגפנים שבו צריכים לעבות גזעם הם הגפנים צעירים שלא היו מודלים, ובהם לא היה בד מאוזן רק גזע (ראה תמונות).
  3. בשו”ת מהרי”ל דיסקין (סי’ כז אות ב) כתב: “אך אם קוצץ כל הענפים ואינו מניח רק הגזע, וזהו נקרא המזנב בגפנים, מותר לקצוץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה”. נראה שפירש שקציצה כזו מותרת לגמרי וגם רבנן לא אסרו אותה. ונראה שהבין כך בפירוש הרע”ב למשנה (פ”ד מ”ו) והוא בפירוש הרא”ש למשנה: “המזנב. חותכין זנבות הגפנים כדי שיעלה הגזע ויגביר”. וכך נראה גם שהריבמ”צ פירש את המשנה. (ראה באות ד מדוע מותר לזנב). אמנם בפירוש הרמב”ם למשנה כתב: “ובלבד שלא תהא כוונתו לזימור” משמע שפירש שהוא זומר בשביל להשתמש בזמורות ולכן מותר שאינו מתכוין לזימור אלא זומר בגלל שצריך את הזמורות.

4. איתא בגמרא (סנהדרין כו,א), שרבי חייא בר זרנוקי ור”ש בן יהוצדק וריש לקיש הלכו בדרך בשמיטה וראו אדם זומר כרמו, אמר ריש לקיש כהן וזומר [ודאי כהן הוא שזומר בשמיטה שנחשדו כהנים על השמיטה], אמרו לו יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך, שיתכן שזומר בשביל להשתמש בזמורות לבית הבד. ושואלים התוס’ וז”ל: “לעקל בית הבד אני צריך. וקשה דמ”מ מה בכך, מ”מ הוה משביח הכרם. דהכי אמרינן בפרק כלל גדול (שבת עג, ב) הזומר וצריך לעצים חייב שתים, משום קוצר ומשום נוטע, הכי נמי לחייב משום עבודת נוטע. וי”ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה. דליכא לחייב משום נוטע כדאמרינן גבי שבת, דשאני גבי שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו, אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע, אבל הכא קשי ליה. וכה”ג שרי כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (ב”ב פ, ב)”. המהרש”ל בחכמת שלמה פירש דבריהם, שאותו אדם זמר בצורה שמקלקלת את הגפן אבל מ”מ הזמירה שלו גרמה לצמיחה חדשה אלא שהתוצאה היתה גרועה. ולכן בשבת הוא חייב משום שמ”מ צמח והוא הרי מעונין בצמיחה זו, אבל בשמיטה אינו חייב על הצמיחה כיון שבאופן כללי הגפן לא משביחה. [ראה במהרש”א שם וגם לשיטתו הדין כך, אלא שסובר שאם קשה לגפן גם בשבת לא חייב]. ולדבריו מובן מה שציינו התוס’ לגמרא ב”ב. דאיתא שם שאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה. בתולת שקמה היא שקמה שעדיין לא קצצו אותה, וכאשר קוצצים אותה בפעם הראשונה, הענפים החדשים צומחים יותר טוב מאשר הענפים שהיו, ולכן אסור לקוצצה בשביעית. אבל מותר לקצוץ אותה בשביעית בצורה שודאי הקציצה קשה לה. ומבאר הרשב”ם: “הלכך גבי שביעית שאסור לזמור אילן כדי שיבריא, עבדינן מידי דודאי קשי, דפשיטא לן דלא ישביח בזימור זה, משום דספק איסור לחומרא (כיון שספק איסורא לחומרא צריך לחתוך באופן שודאי קשה לה ולא באופק שספק אם קשה לה או לא)”. ובתוס’ שם (ד”ה לא) הוסיפו, שאפילו אם לא קשי לה ולא מעלי לה, אלא נשאר כמו שהיה, גם מותר כדאמרינן בע”ז (נ,ב) אוקמי אילנא שרי. דהיינו שמלאכה שאינה משפרת את האילן מותרת. ואע”פ שבמקום הענפים שקצץ יצמחו ענפים חדשים, מ”מ מותר כיון שבאופן כללי אינו משביח את העץ. וכך מפרשים שם עוד ראשונים. (מה שהתוס’ לא כתבו שמותר בשמיטה משום אינו מתכוין שמותר אף בפסיק רישיה כמו שרואים בכמה משניות לגבי סיקול אבנים, כיון שהתוס’ סוברים שבמלאכה דאורייתא אין היתר של אינו מתכוין בשביעית, ראה מו”ק יג,א תוד”ה נטייבה, ושם ד,ב תוד”ה מפני, ורק הסיקול שהוא מדרבנן התירו).

[יתכן שזו גם כוונתו של הרא”ש שהובא לעיל, שזינוב בגפנים מותר. משום שאינו משביח את הגפן שהרי חותך את הזמורות ולא יצמחו ענבים, אלא דס”ל שאפילו שכוונתו לעבות הגזע, שזו לכאורה השבחה, מ”מ אין זו מלאכת השבחה כיון שכעת הגפן נגרעת שלא תתן פירות שהורידו לה את כל הזמורות. אמנם לכאורה יש סתירה בין הרא”ש בשביעית שמשמע מדבריו שאינה מלאכה כלל, ואילו במו”ק כתב שלהוריד את כל הזמורות זו מלאכה מדרבנן (פיסל). וי”ל ששם הביא את שיטת הראב”ד בפירושו למפסגים ומפסלים, וכן בשביעית פ”ב מ”ג הביא שיטה זו רק בשם יש אומרים. וכאן הביא את שיטתו, ומפסלים הוא מפרש אחרת, עי”ש. אך המחלוקת היא רק כאשר עושה בשביל שיתעבה הגזע האם אסרו מדרבנן, אבל בפיסול שעושים רק משום שמיטה, נראה שכולם מודים שמותר גם מדרבנן].

 א”כ ה”ה במה שקוראים פיסול או גירדום, כיון שהגפן לא משביחה אלא אדרבה היא נגרעת, שבאותה שנה לא תיתן פירות או תיתן מעט פירות, וכל מה שעושים הוא משום שמיטה, אין זו כלל מלאכה האסורה בשמיטה. ואפילו במקרים שתהא בזה תועלת לעתיד בגלל התחדשות הגפן, כיון שלשנה זו הזמירה לגריעותא, אין זו מלאכה האסורה בשמיטה ומותר לעשותה אפילו בלי ההיתר של במקום פסידא.  אמנם המהרי”ט (שו”ת ח”א סי’ פג), והחזו”א (סי’ יט ס”ק יד,טו), פירשו את התוס’ שההיתר הוא בגלל שאותו אדם לא התכוין לזימור אלא היה צריך את הזמורות.

סיכום:

פיסול וגירדום מותרים בשמיטה משני טעמים.

  1. משום שזו לא זמירה האסורה מן התורה ולכן מותר לעשותה כדי למנוע הפסד לשנים הבאות ככל מלאכה דרבנן שהותרה כדי להציל מהפסד (אותיות א,ב).
  2. לדעת המהרש”ל והמהרש”א, שיטת התוס’ (ועוד ראשונים) שזמירה שאינה משביחה את הגפן מותרת בשמיטה אף שלא באה להציל מהפסד (אותיות ג,ד).